מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בעקבות מעגלי החיים של הוריי

אמי ועורך הפלסטיין פוסט גרשון אגרון (אגרונסקי)
אבי (שני מימין) במהלך לימודיו בפיזה
אמנון ענתבי מספר על קורות חיי המשפחה

לא פשוט לשבת היום ולתאר את מעשי הוריי, שכל אחד מהם מגיע מעולם שונה. אודה על האמת ואומר שבילדותי ועד שבגרו ילדיי לא ממש התענייתי בקורות המשפחות של הוריי, ואז כבר לא יכולתי לקבל מהם מידע.

אבי עמנואל נולד בכפר תבור לאביו יהודה שהגיע עם מייסדי המושבה כמורה ומנהל בית הספר במקום. סבא הוא נצר למי שהיה רבה הראשי של חלב בסוריה, הוא שימש כמורה במושבות הברון והיה בין קבוצת המורים שהקימה בזכרון יעקב בשנת 1903 את "מרכז הסתדרות המורים". סבא שמר על מסגרת של בית דתי, גם בסביבה בה החקלאים לא ממש הקפידו בתרי"ג מצוות. שמונת ילדיו ספגו את תרבות המושבה ואט אט התרחקו גם הם מקיום כלל המצוות.

אבי גדל במושבה עד גיל 12 ועבר לצפת כשסבי מונה לנהל את בית הספר לבנות. סבא היה מאושר לחזור לעיר הולדתו שבה נולדו אבותיו. אבי סיים את כתה ח' בצפת ועבר ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה בתל-אביב הרחק מהוריו. הוא סיים את לימודיו (מחזור י"ח) בהצטיינות וטבעי היה שיפנה ללימודים מדויקים באוניברסיטה, האוניברסיטה העברית הייתה בחיתוליה והוא עבר ללמוד מתמטיקה ופיסיקה בעיר פיזה שבאיטליה, בשניהם סיים תואר שלישי (ד"ר). המנחה של אבא בעבודת הדוקטורט בפיזיקה היה חתן פרס נובל פרופ' אנריקו פרמי שהיגר ב-1938 לארה"ב והיה חבר בכיר בצוות "פרוייקט מנהטן" שפיתח את פצצת האטום. אני זוכר ששנים היינו מקבלים מכתבים מלאורה, אשתו היהודיה של פרמי.

עם סיום לימודיו בפיזיקה ובמתמטיקה אבא מבקש לחזור לארץ, הוא מגלה שסיכוייו למצוא תעסוקה במעבדות מחקר בתחום לימודיו קטנים, הוא חוזר לאוניברסיטת פיזה ולומד שנתיים הנדסת בניין גשרים ומסילות ברזל. אז כאשר באיטליה מתחזק השלטון הפשיסטי של מוסוליני, הוא חוזר לארץ, עובד כמורה ומנסה שוב להתקבל לעבודה מדעית באוניברסיטה העברית.

באחד הימים נקבע לו ראיון בירושלים, לפני שהוא עולה על האוטובוס מצפת הוא הולך להיפרד מאביו בבי"ס לבנות. המורה לאנגלית שמבינה שהוא בדרכו לירושלים ניגשת אליו ושואלת אם יוכל להעביר מעטפה לאחותה ולאביה שגרים בירושלים. אחרי יומיים הוא מגיע לבניין מערכת העיתון "פלשטיין פוסט" (לימים הג'רוזלם פוסט). הוא מבקש לפגוש את ג'ודי מזכירת העורך כדי לתת לה מכתב מאחותה, שיחתם מתארכת והקשר ביניהם נרקם.

ג'ודי אמי הגיעה לארץ כמה שנים קודם לכן מעיר הולדתה ניו-יורק. סבי בוריס (ברוך) גרבלסקי היגר מאוקראינה לארה"ב בראשית המאה הקודמת בהיותו בן 18, הוא הצטרף לאחיו שהיגר כמה שנים לפניו והצטרף אליו לעבודה במפעל טקסטיל קטן. המפעל גדל ושני האחים ניהלו את המפעל והפכו לשם דבר בין יצרני בדים בעיר והתעשרו. סבי נשא לאישה את בת-שבע (ברטה) לבית פרידברג ילידת ניו יורק ובת למהגרים מבילורוסיה, מצד אמה היא צאצאית למשפחת קמחי מספרד.

בת שבע שקדה מנעוריה על לימוד השפה העברית המתחדשת, הייתה מעורה בקהילת אנשי הרוח היהודיים ב-ניו יורק וממקימות "ההסתדרות העברית באמריקה". לאחר נישואיה עם סבי החליטה לקחת מחסכונותיו ולהוציא לאור עיתון עברי מאויר המיועד לילדים שנקרא "עדן", העיתון יצא במימונה הבלעדי של סבתי כאשר העורך הראשון היה דניאל פרסקי. שנים קודם שימש דניאל כמורה לעברית של סבתי.  מעל דפי "עדן" פורסמו שירים וסיפורים מקוריים מאת מיטב הסופרים והמשוררים באותה עת בהם: חיים נחמן ביאליק, לוין קיפניס, נחום גוטמן ואחרים, וסבתי הקפידה לשלם לכל אחד את שכרו. "עדן" היה עיתון הילדים העברי הראשון שבו היה מדור של סיפורים מצויירים (קומיקס). סבי נשבה גם הוא ברוח הציונית של סבתי, ביתם המפואר ב 498 West End Ave. שבניו-יורק שימש כמקום מפגש לאנשי התנועה הציונית, בו נערכו קבלות פנים וערבי התרמה. מנחם אוסישקין, חיים ויצמן זאב ז'בוטינסקי ועוד רבים אחרים זכו להתארח בביתם.

ההזמנה שנשלחה לקבלת הפנים שקיימו סבי וסבתי לד"ר חיים וייצמן, 5.12.1023

 

המשבר הכלכלי בשנת 1929 גרם לסבי להפסד כספיו, לא זאת בלבד מיד לאחר מכן סבתי חלתה ונפטרה בגיל 41 בניו יורק. לפני מותה ביקשה להיקבר בארץ ישראל. במשך כמה שבועות חצו סבי ברוך, אחותה אסתר, אמי ג'ודי (יהודית)  ואחיה דוד ואיתם הורי-סבתי, את האוקיינוס האטלנטי ואת הים התיכון והביאו את סבתי בת שבע לקבורה בתל-אביב בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, בסמוך לקברם של מקס נורדאו מאיר דיזנגוף וח. נ. ביאליק. עם חזרתם לניו יורק ומשנסיונו של סבא לשקם את עסקיו לא צלח, החליט לארוז את חפציו ולעלות לארץ עם ילדיו.

 

מימין אמי ג'ודי, סבי בוריס, דודי דיוויד, דודתי אסתר. בהגיעם לארץ להלווית סבתי בת שבע

המשפחה הגיעה לירושלים וסבי הקים לול תרנגולות בשכונת הפועלים (בשכונת בית הכרם) והתפרנס ממכירת ביצים ועופות. תחת הלולים היה סליק נשק גדול של ארגון האצ"ל, אך סבא מעולם לא סיפר מה גרם יום אחד לשריפה בלול שהצריכה אותו לחסל גם את מקור הפרנסה הזה ולעבור לייצור חבלים עבור הצי הבריטי, ובתום המלחמה לייצור ושיווק חומרי ניקוי לבית. למפעל הקטן ברחוב יפו בירושלים הייתי בא לעזור בחופשות הקיץ, יחד היינו מעמיס ארגזים על עגלה רתומה לסוס בדרכנו לשוק מחנה יהודה.

בעקבות עלייתם לארץ הפסיקה אמי ג'ודי את לימודיה באוניברסיטה, לא לפני שסיימה קורס בקצרנות אנגלית. קורס זה פתח לה אפשרויות תעסוקה בארץ, היא הצטרפה ל"פלסטיין פוסט" והיתה מקבלת ידיעות דרך קווי טלפון. כאשר זמן השיחה היה יקר הקצרנות בה שלטה צמצמה את משך השיחה. אחר זמן קודמה למזכירתו של העורך גרשון אגרון (לימים ראש עיריית ירושלים) היום יגדירו את תפקידה כראש לשכת העורכים, תפקיד בו עבדה תחת ארבעה עורכים עד יומה האחרון. אני בילדותי הייתי מגיע רבות לבקרה במערכת ששכנה ברחוב החבצלת בירושלים, שם היה גם הדפוס בו נהגתי להתבונן בעבודת סדר הדפוס ויציקת העופרת לכתבות השונות.

בתאריך 1.2.1948, חודשיים לפני הולדתי, התפוצצה מכונית תופת ליד הבניין וגרמה להרס ולמותם של שלושה אנשים ולפציעת רבים אחרים, אמי שהייתה כאמור בסוף הריונה לא הייתה באותו זמן במערכת, אך עוד באותו ערב חזרה למבנה זמני בו קיבלה ידיעות וסייעה להוציא את גיליון העיתון בבוקר שלמחרת. במסדרונות המערכת נשארה עדות לשרפה בדמות בלטות אדומות.

בעקבות הידע בקצרנות אנגלית שמשה אימא גם כקצרנית בדיוני ועדת פיל. ועדה שקמה בשנת 1936 וחקרה את הסיבות למרד הערבי תחת השלטון הבריטי. המלצות הועדה כללו בין היתר חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות.

אימא לא הרבתה לספר על ילדותה בניו יורק ובוודאי שלא חשפה בפנינו מה עבר עליה ועל משפחתה עם הנפילה הכלכלית, הכאב והכעס שלה התבטא בכך שמעולם לא חזרה לארה"ב בה גדלה כבת למשפחה בורגנית ובה חוותה את ההתרסקות הכלכלית. כמו סבי גם היא לא נפתחה מעולם לספר על המשבר הכלכלי. הקשר היחיד שלה לעיר מגוריה היה שמדי שבוע הייתה מקבלת את המגזין “New Yorker” ממנו התעדכנה כל העת.

אחרי תקופת זוגיות הוריי מחליטים להינשא וזאת באמצע מלחמת העולם השנייה, הם גרים בירושלים, אבא מחליט להיענות לקריאה ולהתגייס לצבא הבריטי איתו לחם במצרים. באמצע המלחמה בעודו חייל בריטי נולד אחי הבכור יורם.

בתום המלחמה הגיע אבי לסייע בעליית ילדים ונוער פליטי שואה מאירופה, הוא עבד תחת הנרייטה סולד שהייתה מבאי ביתם של סבי וסבתי מצד אמי בניו יורק. פה באה הכשרתו כמהנדס לידי ביטוי והוא תכנן מספר כפרי ילדים לאותם נערים. בדרך זו הגיע אבי לעבודה בסוכנות היהודית שם עבד בתפקידים שונים עד פרישתו. המתמטיקה והפיזיקה נזנחו אך שני בנייי בחרו בהם כמקצועות עיקריים בלימודיהם באוניברסיטה ובהמשך דרכם.

אני נולדתי בימים האחרונים של המנדט הבריטי, נולדתי וגדלתי בירושלים שלאחר מלחמת השחרור: עיר שמחה שבה כמעט כולם הכירו את כולם. עם קום המדינה מיהרה אמי אל הקונסוליה האמריקאית וויתרה על דרכונה בהדגישה שכעת שהבריטים עזבו וקמה המדינה שהיא והוריה כל חלומו עליה, היא אינה זקוקה לו יותר.

כמשפחה, אליה הצטרף אחי הצעיר אלון בשנת 1956, גרנו בירושלים בשכונת רחביה בדירה בדמי מפתח בבית דו קומתי עם חצר רחבה נדנדות ודשא. מעין קיבוץ באמצע העיר. בילינו הרבה בטיולים בהרי ירושלים בחיפוש פטריות ביערות נס הרים. ובביקור אצל עשרת דודיי שהיו פזורים בכל פינות הארץ.

בדרכי לבית הספר או בדרך למכולת או לשאר החנויות בשכונה הייתי יכול לבחור בין שתי אפשרויות אחת לעבור דרך משרד ראש הממשלה, שם על המדרכות הייתי רואה את ראש הממשלה ואת השרים הנכנסים ויוצאים מישיבתם השבועית או לעבור דרך "הצריף" ששימש ביתו של נשיא המדינה יצחק בן צבי אליו היו מגיעים מלכים, נשיאים, ראשי ממשלות ושגרירים ממדינות העולם. כמו רבים מחבריי היה לי אוסף חתימות נכבד שבו היו חתימותיהם של כמעט כל חברי הכנסת, כל השרים, ראש הממשלה והנשיא ובנוסף חתימות של ראשי מדינות מהעולם. כל חתימה ניתנה ביומני שלי שאני עומד צמוד לאישיות המפורסמת. כנער המבקש חתימות של מנהיגי העולם הופעתי לא פעם ביומן גבע או ביומן כרמל הרצליה שהוקרנו בבתי הקולנוע כיומן סקירת חדשות שבועי לפני הסרט העיקרי.

גזיר עתון: אני משמאל ממתין לקבל את חתימתו של ראש ממשלת מאוריציוס בביקורו בארץ בשנת 1962

לימים, כשהגעתי לגיל גיוס, קיבלתי תאריך גיוס לנובמבר 1966. רציתי כמו רבים מחבריי להתגייס שלושה חודשים קודם – דהיינו באוגוסט, פניתי לאמי שהייתה בקשרים עם בכירי הצבא ובקשתי את עזרתה. ללא היסוס היא אמרה: "אתה צריך לפלס דרכך בכוחותיך שלך, בנושא צבא על אחת כמה וכמה לא אסייע לך כדי שלא יגיע חלילה יום ואאשים את עצמי במשהו". בעצמי הגעתי לפגישה עם קצין גיוס ושכנעתי אותו להקדים את גיוסי, בתקופתנו לא ידענו לפני הגיוס היכן נוצב, הכל נקבע במהירות בבסיס קליטה ומיון (בקו"ם). ביום הגיוס הגעתי לבקו"ם, רציתי לעשות סיבוב הכרות במגוון יחידות ולהחליט אחר כך. לפתע פגשתי את בן דודי אהוד מאבן יהודה, צנחן ותיק שגייס באותה עת לצנחנים. הוא שאל למספרי האישי והאם ארצה להגיע לצנחנים, אמרתי לו "יתכן, אבל תן לי לבדוק יחידות נוספות". בחלוף כמה שעות הייתי בדרכי לבסיס הצנחנים מבלי שזכיתי לבדוק משהו אחר. הגעתי לצנחנים, הגם שמעולם לא התנדבתי באופן רשמי וכל זה בגלל/בזכות בן דודי.

כשהגעתי הביתה פעם ראשונה וסיפרתי שאני בגדוד צנחנים אבא אמר: " זה בוודאי לא יהיה לך קל, אנחנו נשב שעות ונדאג אבל אילו הייתי במקומך הייתי עושה בדיוק אותו דבר".

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

אמנון ענתבי תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן 

איור של אריה טופור

מילון

פרויקט מנהטן
פרויקט מנהטן (באנגלית: Manhattan Project) היה שם הצופן של פרויקט מחקר ופיתוח שהתבצע במהלך מלחמת העולם השנייה, שהביא לייצור פצצות האטום הראשונות. הוא נוהל בידי ארצות הברית ונתמך גם על ידי בריטניה וקנדה. תחילתו של הפרויקט הייתה בשנת 1939 ובמשאבים מצומצמים, אך הוא גדל בהדרגה עד שכלל מעל 130,000 עובדים, ועלה כ-2 מיליארד דולר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

” עם קום המדינה מיהרה אמי אל הקונסוליה האמריקאית וויתרה על דרכונה, בהדגישה שכעת שהבריטים עזבו וקמה המדינה שהיא והוריה חלמו עליה“

”כשסיפרתי לאבי שאני בצנחנים הוא אמר: "זה בוודאי לא יהיה לך קל, אנחנו נשב שעות ונדאג אבל אילו הייתי במקומך הייתי עושה בדיוק אותו דבר“