מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בעקבות מלחמת ששת הימים…

סבתא מישל עם ליה בתכנית הקשר הרב דורי
מישל בת שנתיים
כיצד גילינו את יהדותנו והסיבה לעלייתנו לארץ

שמי מישל (אסרף) זבלודוביץ, בת לאליס ומרסל אסרף.

אליס בת זוהר אמסלם ואברהם אבו – נולדה באלג'יר בעיר Marnia בשנת 1927

מרסל בן סולטנה צרפתי ויעקוב אסרף – נולד במרוקו בעיר Fes בשנת 1920

אני נולדתי בשנת 1954 באלג'יר בעיר אורן Oran .

הערה חשובה: לאמי היה חשוב מאד והקפידה ללדת את כל הילדות שלה באלג'יר כדי שיקבלו אזרחות צרפתית, באופן אוטומטי. אחי נולד בצרפת. שמות האחיות שלי: רנה, הרמנס (מאיה), סוזן, אן, (אני) מישל, דניאל וג'קי.

אני הילדה חמישית בין ששת האחיות ואח אחד.

בשנות החמישים חיה כל משפחתי במרוקו בעיר פז FES

במרוקו עם ההורים-דודים

מידי ערב אבי נהג לשחק עם אחותי הקטנה דניאל בחזרתו מהעבודה. ערב אחד- כאשר אחותי בת חצי שני, ניגש אליה ודגדג את רגלה השמאלית,  אך לא הגיבה. היה מאד תמוה בעיניו. כל ניסיונותיו להצחיק אותה, נכשלו. נשארה אפתית. אבי נבהל מאוד, קרא מיד לאימי וסיפר לה מה קרה. הבין שמשהו לא בסדר עם אחותי. אימי רצתה להיות בטוחה, חשבה שאבי טועה אך שוב כל ניסיונותיה לקבל תגובה כלשהי נכשלו.

אחותי דניאל נולדה בשנת 1955 וחלתה בנגיף הפוליו. כתוצאה מכך נהייתה משותקת ברגל אחת, רגל שמאל.

ברגע שאימי גילתה שמשהו לא בסדר עם הרגל, שהרי לא הגיבה לדגדוגים של אבי ולא לניסיונותיה השונים, לקחה על דעת עצמה, חתיכת קרש וקיבעה בעזרתו את רגלה השמאלית, הרגל שלא הגיבה לדגדוגים. מטרת הקרש היתה ליישר את רגלה השמאלית ולמנוע ממנה להתכופף, מה שהיה מונע ממנה להתיישר בעתיד, ובכך, אימי הצילה את רגלה של אחותי.  אימי לקחה אותה מיד לרופא והסבירה לו מה קרה. הרופא (נדהם מעצם מחשבתה של אימי על קיבוע הרגל עם הקרש, והודה בפניה שהוא לא היה חושב לעשות כך, שיבח אותה). לאחר שהרופא בדק אותה, ניחש מהרגע הראשון את משמעות הבעיה – הרגל שותקה עקב נגיף הפוליו. הרופא ישב עם אמי והסביר לה על מחלת הפוליו ולדבריו על מנת להציל את אחותי ממוות, (כך חשבו באותה התקופה) ביקש ממנה להקפיד ולתת לה טיפות מים עם סוכר כל שעה במשך כל הלילה והבטיח להגיע בשעות הבוקר לבדוק אותה. בשעה 05:00 הרופא דפק בדלת הבית של ההורים, כפי שהבטיח לאימי, רצה להתרשם על מצבה של אחותי. כשניגש אליה, ראה שהיא מברברת, שמח מאד ובישר לאימי שאחותי ניצלה ושהכל בסדר אבל שעלינו לעזוב מיד את מרוקו ולעבור לצרפת להמשך טיפולים רפואיים, שם התמחו במחלה. לאחר תקופה מסוימת ולאחר הכנת כל הניירת, הוריי היגרו לצרפת בסוף שנת 1955, בערך כחצי שנה מתחילת המקרה.

הוריי הגיעו לעיר VITRY שליד העיר IVRY. כשהגיעו, לא היה להם מקום מגורים עם שש ילדות קטנות. הם נתקלו בקשיי קליטה מאד קשים. הפתרון ההתחלתי היה לשכור חדר בבית מלון אך כל בית מלון התנגד להכניס משפחה עם 6 תינוקות בטענה שיעשו רעש לשאר דיירי בית המלון. היות ולא היה להם ברירה השכירו חדר בבית מלון, הסתירו כמובן את קיום 6 התינוקות. שיקרו לבעל בית המלון. הגניבו את כולנו אחת אחת לחדר בית המלון, והשתיקו אותנו כדי שאף שכן המתאכסן בבית המלון לא ישמע אותנו וידווח עלינו. אבל כמה זמן ילדות יכולות לשתוק ולא לשחק? בסופו של דבר אחד הדיירים שמע קצת רעש ורץ לדווח לבעל בית המלון, שהעיף אותנו החוצה. ההורים התחננו שיתנו להם לפחות כמה ימים עד למציאת פתרון. בעל בית המלון לא ריחם ולא הסכים. מצאנו את עצמנו ברחוב. ההורים היו מאד מיואשים ולא ידעו מה לעשות. הם הגיעו להחלטה שבלית ברירה עליהם לפתוח מקום משלהם, פתחו מכולת קטנה בעיר "VITRY"  שם עבדו כשנתיים. לאחר מכן הגיעו למסקנה שמאד קשה להתפרנס רק ממכולת שכונתית קטנה וחשבו שהפתרון האידיאלי הוא לפתוח בית קפה. ההורים עזבו את "VITRY" לטובת העיר IVRY הנמצאת בקרבת העיר PARIS. שם פתחו את בית הקפה.

ההורים בחזית בית הקפה

בחלקו האחורי של בית הקפה היו שני חדרי שינה, בהם התאכסנו הוריי וששת הבנות כלומר, שמונה נפשות בשני חדרים. התנאים היו מאוד קשים בגלל תנאי המחיה והאנטישמיות ששררה בצרפת. באותן השנים הוריי לא סיפרו לנו על היותנו יהודים בגלל האנטישמיות וזאת כדי שאף ילדה לא תפלוט את המוצא שלנו, מה שהיה גורם לקשיים בפרנסה בגלל שאם זה היה מגיע לאוזני הלקוחות, אף לקוח לא היה נכנס לבית הקפה. הוריי היו חייבים להתפרנס בכל מחיר. בל נשכח שמטרת הגעתנו לצרפת היה הריפוי של אחותי דניאל בנגיף הפוליו.

אנחנו בתור ילדות סבלנו מאד, מכמה סיבות: הן בגלל מחסור בכסף, מה גרם לכך שהיה מאד קשה להוריי להלביש אותנו כמו שצריך (שש ילדות)  ובעקבות כך, הילדים בבית הספר צחקו עלינו וכל הזמן הצביעו עלינו. התביישנו מאד  והן בגלל שלא ידענו אף יום במשך כל ימי הילדות שלנו, מה זה לשבת ביחד כולנו לארוחה כלשהי סביב לשולחן יחד עם ההורים. כל אחד אכל בתורו, מתי שרצה. לא הייתה אווירה משפחתית רגילה. הורי עבדו מאד קשה, החל משעות הבוקר המוקדמות מ- 05:00 ועד 02:00 לפנות בוקר. עבדו בתורנויות. לא חווינו חוויות משפחתיות בכלל. ההורים ידעו נטו עבודה.

אחותי דניאל הייתה זקוקה לטיפול רפואי דחוף. במשך שנים טופלה בבית חולים מרוחק מהבית, בית חולים מיוחד לילדים שחלו בנגיף הפוליו, שם שהתה במשך 11 חודשים בשנה. הגיעה לחופשה הביתה לחודש אחד בלבד בשנה. אמנם כיום היא צולעת אך מצליחה ללכת ללא מכשיר, עובדת, נשואה +2 ילדים מקסימים  – אילן וג'סיקה קלסקי . חיים בארה"ב.

איך נודע לנו שאנחנו יהודים יום אחד אחותי (שנולדה לפניי בשם  ANNE) למדה בבית הספר שיעור היסטוריה על היהודים. בספר הופיע משפט בכתב מוזר, בעיניה, בתחתית הדף. היות ולא הבינה שאלה מסוימת שנשאלה בשיעורי הבית,  ניגשה לאבי לשאול אותו על אותה השאלה. אבי שם לב מיד למשפט ה"מוזר" בתחתית העמוד וקרא אותו בקול רם. אחותי נדהמה ושאלה אותו מאיפה הוא יודע לקרוא את המשפט ובאיזה שפה הינו כתוב. אבי צחקק לעצמו, לקח אותה הצידה והחליט שזהו הרגע לספר לה את האמת על היותנו יהודים וביקש ממנה לשמור על כך בסוד, כדי שלא יפלט לאף אחת מאתנו שאנחנו יהודים. כמובן שלא סיפרה לאף אחד, כולל לחברות שלה בבית הספר וגם לא לי. כשמלאו לי 11 שנים אחותי החליטה שאני מספיק בוגרת כדי לגלות לי את הסוד. נדהמתי מעצם הידיעה. התחלתי לשאול אותה ואת אבי על היותנו יהודים, מה זה אומר. למרות כל מאמצינו להסתיר זאת מכולם, ניחשו הילדים  בפסח בגלל שאחותי ואני נמנענו מלאכול לחם, מאפים וכו' בבית הספר בארוחת הצהריים… פשוט ניחשו. כשנודע לאבי שאנחנו בסוד העניינים החליט לספר לנו על ארץ ישראל, להלהיב אותנו וגילה לנו שהוריו ואחיו גרים בארץ ישראל, סיפר שהכל טוב בארץ: הים, המגלשות בים, השמש (שחסרה בצרפת), על האנשים הטובים בארץ, האוכל הטעים וכו'. הקשבנו לו בהתלהבות ובפליאה.

בשנת 1966 נולד אחי הקטן ג'קי בחודש שישי. מאחר ונולד פג הוכנס לאינקובטור לשלושה חודשים. אבי מאוד פחד שלא יחזיק מעמד, לא ישרוד ולא יחיה. הוריי נדרו נדר שבמידה ואחי ישרוד ויחיה, יעלו לארץ ישראל. באותה התקופה, הוריי מכרו את בית הקפה והחליטו לגור בפריז ברובע ה-13 בדירה רגילה בת שלושה, ללא בית עסק ברח' בולוורד דידרו  ( Blv. Diderot ). ישנו ששת האחיות בחדר אחד ב-3 מיטות אחת מעל השנייה, 2 אחיות בכל מיטה. היה מאד קשה אבל לא היתה ברירה. העבודה בבית הקפה התישה את ההורים. זו לא היתה דרך חיים. בתקופה זו אבי עבר לעבוד כפקח בתחנת הרכבת Gare de Lion. אנחנו המשכנו ללמוד בבית הספר ב IVRY. נסענו אליו במטרו (רכבת תחתית).

יום אחד שמענו בטלוויזיה שפרצה מלחמה בארץ. מלחמת ששת הימים ב-5 ליוני 1967. באחד מימי המלחמה אחי ג'קי אושפז בבית החולים כשהוא בן שנה, לטקס ברית המילה שלו מכיוון שלא יכל לעבור אותו כשנולד כפג בגלל משקלו הנמוך. הרופאים המליצו לחכות עד שהגוף שלו יתחזק ויהיה מספיק חסון לעבור את הניתוח, כלומר בגיל שנה. ביום הניתוח, שידרו בטלוויזיה את אירועי מלחמת ששת הימים. אבי, אחותי  Anne ואני צפינו בהם. אבי הסביר לנו קצת על המלחמה היות והיינו צעירות ולא הבנו את הכל. ברגע אחד, אחותי ואני החלטנו לעלות לארץ ישראל בטענה שאנחנו יהודיות וכאן מקומנו. הצהרה זו שמחה מאד את אבי.

באותה תקופה היה גל של עליה לארץ ישראל דרך הארגון "הסוכנות היהודית". הסוכנות היהודית דאגה לילדים שחפצו בעלייה לארץ. היא שיכנה אותם בקיבוצים וב"מוסדות" שונים. למושג "מוסד" בזמנו לא היתה הקונוטציה של היום. ידעו שילדים ששוכנו ב"מוסד" הינם ילדים הלומדים במסגרת לימודית. היו כמה כאלה בארץ. ה"מוסד" היה מעין קיבוץ גלויות. ילדים הגיעו אליו מכל קצווי העולם.

אבי בישר לאמי את החלטתנו לעלות לארץ, והיא שמחה מאד – בנותיה עולות לארץ זבת חלב ודבש ולכן אימי יצרה מיד קשר עם הסוכנות היהודית להסדרת עלייתנו לארץ ישראל. קפצנו משמחה. עם הגעת התשובה החיובית, בישרנו זאת למורינו וחברותינו בבית הספר, שמחו בשבילנו והאמת גם קצת הצטערו כי היינו תלמידות וילדות טובות, שקטות ולא עושות בעיות. כולם איחלו לנו בהצלחה.

סוף סוף היום הגדול הגיע. אחותי ואני עלינו למטוס בתאריך 23 לינואר 1968. נחתנו בארץ באמצע הלילה. התרגשנו מאוד. הייתי בת 13.5 ואחותי Annie בת 15. רכב חיכה לנו והסיע אותנו ל"מוסד ניצנים" השוכן בין אשדוד לאשקלון. כשהגענו לשביל המוביל  למוסד, חרדה נכנסה בנו. היה חושך. בצידי הדרך היו בתים רבים עזובים עם חורים גדולים של כדורי רובים (שנוצרו במלחמה). הסתכלנו אחת על השנייה קצת בחרטה. בכניסתנו למוסד, הובילו  אותנו לחדר המגורים שלנו בו ישנו שתי נערות נוספות בגילנו. הרגיעו אותנו ואמרו לנו שזה יהיה החדר שלנו ושהכל טוב. התקלחנו ונכנסנו למיטות לשון, בכל אופן עם חששות. התמונה השתנתה קצת באור היום. בבוקר נלקחנו  לחדר אוכל ענק שם ישבו רוב תלמידי המוסד והמדריכים, נערים ונערות בגיל העשרה, אשר אכלו ארוחת הבוקר. אני זוכרת שבתור שתייה מזגו לי תה קר. פעם ראשונה ששתיתי תה קר. לא היה לי טעים. לא שתיתי. לאחר מכן נלקחנו לבית הספר. ביקור ראשון. התביישנו מאוד כי לא הכרנו אף ילד/ה, לא ידענו לדבר עברית, לא לכתוב ולא לקרוא. זה היה בעצם המפגש הראשון שלנו עם השפה העברית. זכור לי שבהפסקות, כאשר מטוס היה עובר בשמיים, התפללתי בליבי שייקח אותי בחזרה הביתה להוריי בפריז. לאחר כשבועיים השתנתה השקפתי. התחלתי להכיר חברים וחברות, את ההווי הישראלי: קבלת שבת בימי שישי, לאחר מכן ארוחת ערב חגיגית וריקודי עם. היה זה שינוי דרסטי עבורנו. מאד התחברתי לריקודי עם.  התאהבתי בהם. עד היום רוקדת ריקודי עם. התחלנו ללמוד את השפה העברית, מה שהקל עלינו, עבדנו בעבודות שונות במוסד לפי תורנויות (מטבח, רפת, מרפאה וכו'). במבט לאחור אפשר להגיד שהתקופה בניצנים הייתה התקופה הכי יפה בילדותנו, עד כדי כך, שלא רצינו לצאת פעם בחודש לחופשה אצל ההורים או לקרובי משפחה (למי שהוריו לא היו בארץ). במקרה שלנו היציאה היתה לקרובי משפחה. רצינו רק להישאר בניצנים. בכל אופן, שבת אחת השתכנענו לנסוע לירושלים, לאחד הדודים שלנו, אח של אבי. הגענו לירושלים וראינו שם דתיים רבים לבושים שחורים. נבהלנו מהם. לא ידענו מיהם האנשים האלה. פעם ראשונה בחיינו שנתקלנו באנשים לבושים שחורים. גם התביישנו לפנות לאנשים בשאלה איך מגיעים לכתובת של הדודים כי לא ידענו איך לפנות אליהם. בצרפתית לאנשים מבוגרים פונים עם המילה vous לשם כבוד. לא ידענו שאין מילה כזו בעברית. בקיצור עד שהגענו לדודים לקח לנו שעות.

לאחר שנתיים ששהיתי בניצנים, הגעתי למסקנה שלא אתקדם בלימודים בגלל שכל הזמן דיברתי צרפתית ולא התקדמתי מספיק בשפה העברית. הייתי אז בת 15.5. היה לי חבל על השנים שעוברות. לא רציתי להפסיד את הזמן שלי, החלטתי שזו לא הדרך הנכונה והזמן עובר. בקשתי מאמא שלי לרשום אותי בבית ספר המקצועי "עמל" בירושלים, שם גרו הוריי במגמת מזכירות ותורת המסחר. גם כאן נתקלתי בלא מעט קשיים בגלל החומר שנלמד בבית הספר בשנה הקודמת. התנאי של מנהל בית הספר להעביר אותי לכיתה י', היה ללמוד את כל החומר שנלמד בכיתה ט' במשך כל השנה כולל הקלדה בשיטה עיוורת, ולהיבחן בתחילת השנה על מנת לבדוק אם אכן אני יודעת החומר. הבטחתי לו שאקח על עצמי ללמוד את החומר של כל השנה כולל ההקלדה. היה קשה מאד. הקדשתי לכך את חודשי הקיץ של החופש הגדול. למדתי את החומר התאורתי שנלמד בכיתה ט' במשך כל השנה והתאמנתי בהקלדה לפי שיטה עיוורת. התמדתי בלימודים. נתקלתי בקשיים רבים הן מבחינת השפה והן בהכנת השיעורים. אבל ה צ ל ח ת י  וסיימתי את הלימודים בהצטיינות.

בסיום הלימודים, בגיל 19 (עם שנה הפסד בגלל לימוד השפה) התגייסתי ל- צ.ה.ל בתאריך 19.7.73, התרגשתי מאד. קלטתי שאני – הילדה הביישנית והעדינה בין כל האחיות – הולכת להיות חיילת בצבא הגנה לישראל. איזה אושר וכבוד. שרתתי בצריפין כשנתיים.  בתחילת השירות בתאריך 4.10.1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. בתקופה זו של המלחמה, הכרתי את בעלי, אריק זבלודוביץ ששירת יחד איתי באותו הבסיס –  כיום הסבא של ליה.

תוך כדי שירות, אריק – בזמנו חבר שלי, עבר קורס קצינים בהצלחה, שירת בחיל הצנחנים. כיום מתנדב כאיש מילואים בצה"ל. עושה ביקורות ביחידות.

מישל ואריק בבסיס

בתום שחרורי מצה"ל, אריק כיום בעלי,  הציע לי נישואין. כמובן שהסכמתי. עבדתי במכון ויצמן ולכן עברתי לגור ברחובות.

התחתנו ב- 29.6.1976 ונולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים: ערן, לילך, ליטל ובן. ערן הינו אביה של ליה, נכדתי הבכורה בין שמונה נכדים.

לאחר כמה שנים, נכנסתי לעבוד במכון וולקני במח' גידולי שדה. אלה היו שני מקומות עבודה מאד נחמדים ומאד נהניתי לעבוד שם.

כיום עובדת בתיאטרון הקאמרי משנת 1987 בתור מזכירת התיאטרון. אוהבת ונושמת תרבות. מקום עבודה מעניין מאד עם אנשים מקסימים.

כל המשפחה חוגגת את הולדת להיה

 

הזוית האישית

מישל: התכנית "הקשר הרב הדורי" הינה תכנית מרגשת מאד, במיוחד מחזקת מאד את הקשר עם הנכדה ובכלל המפגש של כל הסבים והסבתות מקסים. נהניתי מאד. מודה לנכדתי ליה שחשבה עלי לפרויקט המעניין הזה.

ליה: אני ממש נהניתי מהתכנית הקשר הרב דורי ואני שמחה שגם סבתא שלי נהנתה מהתכנית וזה חיזק את הקשר בינינו.

מילון

אינקובטור (בעברית גם חממית),
עריסה שקופה, מעין חממה, המשמש פגים שנולדו טרם עת או תינוקות הלוקים במחלה כלשהי. האינקובטור מונע זיהומים מלחדור למרחבם, ושומר על טמפרטורה ולחות מתאימים. לפני 129 שנה הוכנס התינוק הראשון שהוכנס לאינקובטור בבית החולים בניו יורק שבארצות הברית .

ציטוטים

”אין דבר העומד בפני הרצון, נחישות והתמדה הביאו לתוצאה“