מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בספטמבר 1948 עלינו על הקרקע ב"תל-גזר"

מורן ואסתר בתכנית, ביה"ס ויצמן
בראילה מאות 19-20 (ויקיפדיה)
אבי החייט גוייס, לתיקון האביזרים של הצבא הרומני

במשפחה של שלושה ילדים. אבא שלי היה חייט, אמא שלי הייתה עקרת בית

אבי היה גבאי בבית הכנסת (טמפל קורל) הייתה שם גם מקהלה. אני הלכתי לבית – הספר העברי, שנקרא  "הברונית דה הירש" ולמדתי 7 כיתות.

משפחתי הייתה מסורתית (לא ממש דתיים) שמרנו על החגים. אימי ערכה ארוחות חגיגיות. אני זוכרת שבפורים אפינו חלה גדולה של 2 ק"ג, הבאנו למאפייה והלכנו עם משלוחי מנות לדודים ולשכנים. אהבתי מאוד לעזור לאמא לאפות, ישנם מתכונים בודדים שעד היום אני עושה אותם לכל המשפחה.

הגרמנים נכנסו לרומניה בשנת 194, בזמן שרומניה הצטרפה לגרמניה הנאצית. היהודים בעירי (בראילה) לא גורשו, אבל כל יום יצאו חוקים ואיסורים חדשים להשפלת היהודים. לא התקבלנו לבתי הספר וגם לא הותר לנו לצאת לרחוב, אלא רק בשעות מסוימות .גם לקנית מצרכים היו תלושים מסומנים .בבקרים הלכתי ללמוד מקצוע במעבדת שיניים, הייתי יוצאת מהבית ב-8:00 בבוקר וחוזרת ב-16:00. בדרך הייתי מביאה את הלחם הביתה (לפני השעה 12:00 היה אסור לנו להיכנס לחנויות). יום אחד אימי התלבשה כמו גוייה והלכה להביא לנו אוכל מהשוק. תפסו אותה ואסרו אותה לכמה שעות.

אבי החייט היה מגוייס לתקן את האביזרים של הצבא הרומני כמובן ללא תמורה. החיים היו מאוד קשים. הלקוחות הקבועים של אבי היו מלווים לנו כסף על חשבון עבודה (מעין מקדמה). אחי הצעיר המשיך ללמוד בתיכון שפר. אחותי הגדולה למדה ספרות ועבדה.

כך חיינו עד לסוף המלחמה במאי 1945.

העלייה וההתיישבות בארץ ישראל

בשנת 1945 בגמר המלחמה, הגיעו שליחים מ"היישוב היהודי" לאירופה וביניהם גם לרומנייה, השליחים התחילו להדריך את הנוער לקראת עליה לארץ ישראל. אני הצטרפתי לתנועת הנוער של גורדוניה ועברתי הכשרה של כמה חודשים ,יחד עם קבוצת חברים מאותה שכבה. שליחים של עליה ב' העבירו אותנו ברכבות לנמל קטן לא הרחק מהעיר זגרב ביוגוסלביה דאז. העלו אותנו על ספינה, עם נוער מכל התנועות הציוניות וגם פליטים שהגיעו מהתופת באירופה. שמה של האוניה היה "הגנה", הזמן היא חודש יולי 1946.

גיסי היה שייקה דן, אחד הצנחנים שצנח באירופה לעזור בהצלת יהודים. בארץ באותה תקופה שלטו הבריטים. כשהגענו לחופי הארץ הועברנו למחנה הסגר בעתלית, מה שהיה למזלנו. שכן, אוניות שהגיעו אחרינו כבר גורשו לקפריסין. נשארנו בעתלית מחודש יולי עד ספטמבר 1946.

בעתלית, היו באים לבקר אותנו. מדריכים מהקיבוצים העבירו שיחות, כמובן באישור הבריטים. כעבור חודשיים, בעתלית, הועברנו יחד עם קבוצת החברים מתנועת "גורדוניה", לרמת דוד, בעמק יזרעאל.

חצי יום עבדנו ואחרי הצהרים למדנו עברית. עבורי זה לא היה פשוט, המשפחה שלי נשארה עדיין ברומניה, ובארץ לא היו לי קרובי משפחה. היה מאוד קשה לקבל דואר מהבית.

בשנת 1947 הוכרז באו"ם על חלוקת הארץ. הייתי עדיין ברמת דוד יחד עם החברים, כעבור זמן מה עברנו לחדרה, עבדנו בחקלאות וזה הבטיח את קיומנו. למדנו להיות עצמאים. בתאריך 14 למאי 1948 הוכרזה המדינה ע"י ראש הממשלה דוד בן-גוריון ז"ל. אחרי הכרזת המדינה, נשארנו עדיין בחדרה עד ספטמבר.

אני רוצה לספר, שבחודש אוגוסט 1948, התקיימו אצלנו שלוש חתונות. אחד מהזוגות היינו אני ודב ז"ל שחיינו ביחד משנת 1948 עד שנת 2001 , השנה בה הוא לצערי נפטר. לחתונה שלנו הגיע לשמחתי גם אחי משה, שעלה לארץ דרך בולגריה עם עליית הנוער באניית המעפילים "פאן-יורק" וחי בקבוצת משמרות.

עם הכרזת המדינה, התחילה הפלישה ממדינות ערב: ירדן, מצרים, לבנון. החברים שלנו רצו להתגייס, אבל גם הקמת ישובים הייתה חשובה לא פחות משמירה על גבולות המדינה החדשה. בספטמבר 1948 עלינו על הקרקע ב"תל-גזר" מעל קבוצת גזר שהלגיון הירדני כבש אותה, ולוחמי הפלמ"ח והגנה שישבו ב"חולדה" שחררו אותה כעבור ימים ספורים. החיים ב"תל-גזר" היו קשים. מים היו מביאם בכדים, רתומים על חמורים. היתה לנו משאית ישנה עם מנואלה, מזון מוקצב: ביצה לשבוע ויתר המצרכים שהיו, הגיעו אלינו בקושי רב, היות והמשאית הייתה תפוסה להבאת גדר – תיל וכל מיני חומרים לבניה דחופה.

ביום, החברים עבדו בייעור של "הקרן-קיימת" ובלילות, שמרו על המקום. הבחורות עסקו בעבודות הנדרשות במשק. בינתיים הצטרפו אלינו, חברים מ"עלית הנוער" מדגניה ופ"ת. בחודש מאי 1949 אפילו נסענו בטרמפים לת"א, לראות את המצעד הראשון של מדינת ישראל שלא צעד.

בסוף שנת  1949 התחילו כמה עזיבות וגם אני ודב, בעלי עברנו לגור בקריות. עבדנו בעבודות מזדמנות שהיו באותה תקופה. בשנת 1950 דב ז"ל, התחיל לעבוד בצביעת עמודים ב"חברת חשמל". אני התחלתי להגיש תה בחברת הספנות אז "שוהם" והיום "צים". אחרי זמן מה, קודמנו לתפקידים אחרים.

היום, אני גמלאית של חברת "צים" ומתמידה לבקר במועדון היות והקשר עם האנשים שעבדתי איתם חשוב לי. לסיום, אני רוצה להוסיף שבשנת 1950 הגיעו גם הורי לארץ, יחד עם אחותי ודודתי אחות אבי שחיה איתנו חלק גדול מחייה.

כאן מסתיים סיפור עלייתי לארץ ומתחיל סיפורי בתור דודה אסתר. שעליו עוד יסופר. כיום הנני מתנדבת בביטוח לאומי ונוהגת לבקר אנשים בודדים בביתם וכך תורמת לקהילה בדרכי.

העשרה

בראילה: "בראילה היא עיר נמל על הגדה המערבית של הדנובה, במחוז בראילה, בדרום מזרח רומניה, במרחק של כ-15 קילומטרים מגאלאץ. לפי נתוני שנת 2002 יש בבראילה 216,929 תושבים. בבריאלה הייתה קהילה יהודית לפחות עד מלחמת העולם השנייה, כשחלק מהתושבים השתייכו לעדת החסידים. אב"ד העיר היה הרב יחיאל מיכל דוברוסקין, הנמנה עם חסידי חב"ד, שאחרי המלחמה התגורר בחיפה, שם שימש כרב שכונה וחבר לשכת הרבנות בעיר.

כמו כן ידוע על מספר יהודים ששוכנו על ידי אנטישמים רומניים במחנות ליד העיר, מחנות שלא היו ראויים למגורי אדם, שחלקם שימשו קודם לכן כדירי חזירים. מה שהביא לתמותה רבה בקרב היהודים עקב מחלות וזיהומים קשים".

קבוצת "גזר"- תל גזר: "שמו המקורי של הקיבוץ ביום הקמתו היה "קבוצת הדסה-גזר". הקבוצה הורכבה מגרעין שמקורו ממספר קבוצות שעברו הכשרה בחדרה ובקיבוצים אחרים. הקבוצה עלתה לקרקע ב-13 במרץ 1945".

תכנית הקשר הרב דורי, 2015

רכזת תכנית מחוז חיפה שרית יעקב

 

מילון

בראילה
בראילה היא עיר נמל על הגדה המערבית של הדנובה, במחוז בראילה, בדרום מזרח רומניה, במרחק של כ-15 קילומטרים מגאלאץ. לפי נתוני שנת 2002 יש בבראילה 216,929 תושבים. בבריאלה הייתה קהילה יהודית לפחות עד מלחמת העולם השנייה, כשחלק מהתושבים השתייכו לעדת החסידים. אב"ד העיר היה הרב יחיאל מיכל דוברוסקין, הנמנה עם חסידי חב"ד, שאחרי המלחמה התגורר בחיפה, שם שימש כרב שכונה וחבר לשכת הרבנות בעיר. כמו כן ידוע על מספר יהודים ששוכנו על ידי אנטישמים רומניים במחנות ליד העיר, מחנות שלא היו ראויים למגורי אדם, שחלקם שימשו קודם לכן כדירי חזירים. מה שהביא לתמותה רבה בקרב היהודים עקב מחלות וזיהומים קשים.

קבוצת "גזר"- תל גזר
שמו המקורי של הקיבוץ ביום הקמתו היה "קבוצת הדסה-גזר". הקבוצה הורכבה מגרעין שמקורו ממספר קבוצות שעברו הכשרה בחדרה ובקיבוצים אחרים. הקבוצה עלתה לקרקע ב-13 במרץ 1945.

ציטוטים

”"הקמת ישובים הייתה חשובה לא פחות משמירה על גבולות"“

” בספטמבר 1948 עלינו על הקרקע ב"תל-גזר" “