מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בניסים ונפלאות מברית המועצות לארץ ישראל

בפעילות עם העולים החדשים מרוסיה
גיסיה האמצעית עם אחיה
אמי התעקשה והתחילה לבכות ללא הועיל, כך היא ישבה והמתינה תוך שהיא מתפללת להקב

ב"ה

שמי גיסיא פרידלנד. נולדתי בטשקנט, אוזבקיסטן, בברית המועצות לשעבר, להוריי זלמן לייב ורייזל אסטולין.

אמי, רייזל לבית ברוד, נולדה בעיר אומן שבאוקרינה. לפי סיפוריה יודעת אני שהיא הייתה מבקרת לעיתים קרובות באוהל הבעל-שם-טוב הקדוש, שופכת את ליבה ומתפללת שתזכה לזיווג הגון ולחתן ירא שמים. ואכן, תפילתה התקבלה – אבי היה ירא שמיים והקפיד על קלה כבחמורה על אף רדיפות המשטר הקומוניסטי. הוא אף היה חסיד חב"ד, המקושר בלב ונפש לרבי יוסף יצחק שניאורסון (אדמו"ר הריי"ץ), הרבי הקודם מליובאוויטש, שניהל פעילות מחתרתית מסועפת למען שימור היהדות ברחבי ברית המועצות על אף חוקי הקומוניזם שאסרו זאת. בהדרכתו של הרבי דאגו החסידים לבניית מקוואות ותפעולם, לביצוע בריתות, להפצת תפילין, מזוזות וספרי קודש, להנחלת התורה לילדים ולנערים ועוד – הכול תחת עיניהם הפקוחות והבולשות של סוכני הקג"ב, תוך סיכון עצמי יומיומי עצום.

ממוסקבה לטשקנט

הוריי התחתנו בשנת ת"ש (1940) והשתכנו במוסקבה. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה. מספר חודשים לאחר החתונה גויס אבי לצבא הרוסי. אמי, בקושי בת 21, הייתה כבר הרה, ונותרה לבדה במוסקבה הבוערת.

לאחר תקופת הכשרה צבאית, לקראת יציאתו לשדה הקרב, בא אבי להיפרד מאמי ומבנו בכורו, שזה עתה נולד- כשמום בליבו. הוחלט שאמי תעבור לטשקנט, לשם נמלטו גם הוריה כבר קודם לכן. אבא ביקש ממנה לקחת יחד עמה שלושה ארגזים גדולים, שבהם היו ארוזים כל ספרי הקודש שלו. בנסיבות הקיימות הייתה זו בקשה לא הגיונית. הרכבות היו עמוסות באנשים שנטשו את בתיהם וניסו לברוח. אנשים ישבו על המדרגות ובכל פיסת מקום אפשרית בתוך הקרונות. כל מי שפנתה אליו בבקשת עזרה ניסה להניא אותה מכוונתה לקחת את ארגזי הספרים והסביר לה שעליה להתמקד בהצלת עצמה ותינוקה. אולם אמא לא וויתרה ולאחר מאמצים רבים הצליחה למצוא מקום לה, לתינוקה וגם לארגזים חרף כל הספקנים וכל הקשיים. גם הנסיעה עברה כשורה, כשלאורך כל הדרך הרגישה אמא כאילו מלאכים פרשו את חסותם על הארגזים…

החיים בטשקנט היו לא פשוטים כלל. אמנם קל היה יותר להסתתר מהקג"ב, מבחינה מסוימת, אך העיר הייתה מלאה בפליטים שברחו – מי מאימת המלחמה ומי מזרועה המסוכנת של הקג"ב. היה רעב גדול, מחסור במצרכים בסיסיים ופחד תמידי. לא היו דירות להשכרה ומשפחות רבות נאלצו להסתפק בשכירת חדרים – חדר למשפחה. גם אמי שכרה חדר, משום שבבית הוריה לא היה מקום עבורה ועבור תינוקה.

ניסים בחזית

בכל אותה עת נלחם אבי בחזית, כשהוא חש את יד ה' מגוננת עליו. באחת ההפגזות, כאשר היו בשטח פתוח סילק אותו חייל אחר מהשוחה בה ניסה להסתתר. בעודו חופר לעצמו שוחה אחרת נפל פגז על השוחה שממנה סולק והרג את החייל שבתוכה…

בשנת תש"ד (1944) נפצע אבי במערכה הצבאית בסטלינגרד. גם אז, כפי שסיפר אחר כך, ניצל ממוות בצורה ניסית. הוא ישב בעמדת התצפית שלו זמן רב, קופא מקור, עייף ורעב. לאחר שלא באו להחליפו כשל כוחו והוא הניח את ראשו על ברכיו והתנמנם. בחלומו ראה זקן עיוור שבילדותו נהג לסייע לו, כשלצדו אדם נוסף, לא מוכר, בבגדים לבנים. הזקן אחז בו וניסה למשוך אותו כלפי מעלה. מעוצמת החלום, התעורר אבי והרים את ראשו בבהלה. באותו רגע שמע שריקת פגז וחש פגיעה בברכו, בדיוק באותו מקום שעליו נח ראשו שניות מספר קודם לכן… אמנם רגלו נפגעה, אך חייו ניצלו.

אבא אושפז בבית חולים  ושוחרר לאחר כשנה. כשהגיע למוסקבה, נכה ברגלו ומסתייע בקביים, פגש  ידידים – חסידי חב"ד אף הם. הם סיפרו לו שהצליחו להוציא 12 ילדים יהודיים יתומים מבתי יתומים ציבוריים שונים, בהם שהו במהלך המלחמה. אמנם הייתה זו הצלה עבור הילדים, שבוודאי היו מאבדים את הקשר עם דתם ועם עמם לו היו ממשיכים לדור בבתי יתומים אלו, אך השהות במוסקבה הייתה מסוכנת עבורם ועבור אלו שהחביאו אותם. היה צורך למלטם בהקדם למקום בטוח יותר, שבו יוכלו להסתירם מעיני הקג"ב. החסידים ראו באבי, שפניו היו מועדות לטשקנט,  כתובת לפתרון הבעיה וביקשו ממנו לקחת עמו את הילדים לטשקנט. הם שיערו שהוא, נכה מלחמה עטור אותות ודרגות צבאיים, יעורר פחות חשד בנוסעו עם הילדים ברכבות. אבי הסכים לכך ולקח אותם עימו.

וכך, בהעדר אמצעי תקשורת שיאפשרו לאבי להודיע לאמי על הקורות אותו  ועל הגעתו, הופיע יום אחד בדלת החדר שבו התגוררה אמא  אדם לא מוכר על קביים, כשמאחוריו עדת ילדים… אמא, שהספיקה לחיות לצד אבא כה מעט זמן,  התקשתה לזהותו, בפרט לאחר שהשתנה מראהו עקב כל התלאות שעבר…

דירה למופת

על השמחה הגדולה של הוריי על איחודם מחדש העיבה בעיית שיכונם של הילדים. "דירת" החדר שלהם לא יכלה להכיל את כל הילדים. בהתייעצות עם כמה מחסידי חב"ד בעיר הוחלט שהילדים ילמדו בימים ב"בית" הוריי, אך יפוזרו בבתי החסידים ללינה בלילות. כך, במשך כשנתיים, התנהל "חיידר" (תלמוד תורה), שבו למדו תורה הילדים היתומים וילדים חב"דיים נוספים מטשקנט, מחולקים לפי גילאים ורמות. את חלקם לימד אבי, ואת האחרים לימד אחד מגדולי החסידים, שהיטה אף הוא שכם – הרב ישראל לוין (שכונה בפי כל ר' ישראל נעוולער, על שם מוצאו מהעיר נעוול), והכל בדירת החדר של הוריי.

אמי הצדיקה התמודדה בגבורה ובמסירות נפש עם המציאות המורכבת. בנוסף לתנאי החיים הקשים באופן כללי באותה תקופה, היה עליה להתמודד עם בעל נכה, ילד חולה לב וילדים נוספים שנולדו בהמשך. וכל זאת, במקביל לאחזקת "החיידר", תוך סיכון יומיומי עצום, ללא פינה של פרטיות, עם רעש תמידי וחפצים שנהרסים ממשחקי הילדים ב"הפסקות" שבין הלימודים. על אף הכול לא נשברה רוחה. היא תמיד שמחה על הזכות לסייע לילדי ישראל ללמוד תורה.

אמא גם הייתה יראת שמיים בצורה מעוררת התפעלות. זכורני שבאחד הימים היא השיגה עוף והכשירה אותו בפינת החדר. בצדו השני של החדר ישב ר' ישראל נעוולער ולימד את הילדים. חסיד זה היה מדקדק במצוות ולא היה מוכן לאכול בבתי אחרים כלל מחשש שהאוכל אינו בכשרות מספקת עבורו. כאשר ראה ר' ישראל איך אמא מבצעת את תהליך ההכשרה, הודיע לה שאצלה הוא מוכן לאכול. הייתה זו מחמאה עצומה  עבורה.

ההזדמנות שהוחמצה

בשנים תש"ו – תש"ז (1946 -1947) אפשרה  ברית המועצות לפליטי מלחמה בעלי אזרחות פולנית ששהו בתחומה לחזור לפולין. מכיוון שיציאה מגבולות ברית המועצות בצורה חוקית הייתה בלתי אפשרית, והחיים תחת השלטון הקומוניסטי היו מסוכנים וקשים מאוד עבור יהודים דתיים, ולחסידי חב"ד בפרט, ניסו החסידים לנצל הזדמנות זו על מנת להימלט מברית המועצות, במטרה לעלות לארץ ישראל. הוקמה מערכת מחתרתית של זיוף דרכונים של פליטי מלחמה פולניים שמתו והתאמתם למשפחות החסידים, כדי שיוכלו לעבור בעזרתם את הגבול לפולין. האחראים לארגון המבצע הצמידו את הילדים היתומים שהביא אבי למשפחות שונות, ע"פ הדרכונים שהושגו, והבטיחו להוריי שגם למשפחתם ישמרו מקום ודרכונים ברכבת הפליטים האחרונה. אך לקדוש-ברוך-הוא היו תכניות אחרות, והרכבת האחרונה יצאה בלעדיהם…

מכיוון שאחי הבכור היה חולה מאוד, ניחם אבי את אמי ואמר לה שממילא במצבו עדיפה טיסה מהיטלטלות ברכבות. בפועל, נפטר אחי כשנתיים אחר כך, בהיותו בן 9, ואנחנו נשארנו עוד שנים רבות בברית המועצות.

חיינו בפחד יומיומי גדול מאוד. אחת הסיבות לכך הייתה בעיית הלימודים בבית הספר. מעבר לכך שבבית הספר הייתה אווירה של כפירה והתלמידים חונכו על פי ערכי הקומוניזם, היה הקושי של שמירת שבת. הליכה ללימודים בשבת תוך הימנעות מחילול שבת ע"י כתיבה וכדומה הייתה אפשרית רק למשך תקופה קצרה. היה ברור שלאחר מספר פעמים של המצאת תירוצים שונים לאי הכתיבה שלנו, על אף גיוונם מחדש בכל שבת, יהיה גלוי לכל שהסיבה האמיתית היא שמירת שבת. היעדרות מהלימודים כל שבת לא יכלה להוות פתרון, משום שהעונש על כך היה שליחת הילדים לבית יתומים ממשלתי והגליית ההורים לסיביר בשל אי יכולתם לחנך את ילדיהם "כראוי". לכן, לא נרשמנו, אני ואחותי, לבית הספר כל עוד יכולנו להימנע מכך. אך גם צעד זה היווה עבירה על החוק וסימן לאי יכולתם של ההורים לתת חינוך קומוניסטי טוב לילדיהם, כך שהמתח וחשש היו גדולים.

כשכבר לא נותרה ברירה הלכה אחותי לבית הספר במשך שנה, ולבסוף נרשמנו שתינו לבית-ספר ערב, שבו שבוע הלימודים היה קצר, כך שבשבת היה חופש. הלימודים בבית ספר זה היו פתוחים לתלמידים מעל גיל 16. אחותי הגדולה, חיה לאה, התאימה בגילה, אך בפועל גם אני, שהייתי כבת 10, הצלחתי להתקבל. מתקופת לימודיי בבית ספר זה יש לי בעיקר זיכרונות לא נעימים. לא ידעתי דברים רבים כי חסרו לי שנות לימוד רבות. בנוסף לכך, כל התלמידים היו גבוהים ונראו לי מפחידים, ופעמים רבות אף הייתי מושא ללעגם ולקנטורם. למזלי, בהשגחה פרטית, היו בבית ספר 2 תלמידות נוספת בנות גילי – רוזה ושרה גייסינסינקי, ויחדיו היה קל יותר להתמודד.

מלבד ההתמודדות עם סוגיית בית הספר, היו קשיים רבים בקיום מצוות באופן כללי וכן קושי כלכלי גדול מאוד. את הכוח לצלוח את המהמורות ולהתמודד עם משוכות החיים שאבנו מדמותו של אדמו"ר  הריי"ץ, וכן מיורשו, החל משנת תש"י (1950) – חתנו, הרבי מליובאוויטש הנוכחי, רבי מנחם מענדל שניאורסון. ברוח דרישתם הבלתי מתפשרת למסור את הנפש על קיום המצוות חונכנו להבחין בין עיקר לטפל בחיי יהודי ע"פ התורה, ותמיד ידענו שאת הכוחות שניתנו לנו עלינו לנצל על מנת לסייע ליהודים נוספים להתקרב ליהדות.

היציאה מברית המועצות

חלום היציאה מברית המועצות לא נגנז. אבא ואימא ניסו להגיש בקשת יציאה כל שנה מחדש –  ניתן היה להגישה פעם בשנה בלבד. עצם הגשת הבקשה היה מעשה מסוכן, שכן הוא היווה הוכחה לאי נאמנות למולדת. אימא הייתה הולכת ל"אוביר" (משרדי ההגירה) כדי להגיש את הבקשה, תוך שהיא יודעת שיתכן שלא תחזור הביתה…

בשנת תשכ"ו (1966) קיבלנו סוף סוף היתר יציאה מברית המועצות, והיה עלינו לממשו תוך שלושה חודשים, שאם לא כן –  תוקפו יבוטל. לשם כך עקרנו למוסקבה והתארחנו אצל משפחת חזן, שמנתה 15 נפשות כשלעצמה. גם הם קיבלו היתר יציאה וחפצו מאוד לטוס, בחששם ממעברי גבולות בנסיעה ברכבת, כאשר מספר רב כל כך של ילדים עלול לעורר חשדות. בשומעם את תכנית הוריי לקנות כרטיסי טיסה יידעו אותם שהם עצמם לא הצליחו להשיג כרטיסים לחודשים הקרובים. הוריי ניסו בכל זאת את מזלם והלכו לסוכנות הנסיעות. אכן, לא היו כרטיסים פנויים לתקופה הקרובה….

אמי התעקשה, והתחילה לבכות מול הקופאית , ללא הועיל. היא התיישבה בצד והצהירה שתמתין כך עד לשעת הסגירה. כך ישבה והמתינה תוך שהיא מתפללת לקדוש ברוך הוא ומבקשת את עזרתו. כחצי שעה לפני שעת סגירת המקום נכנס אדם בעל חזות מכובדת וניגש אל הקופאית. לאחר שיחה  ממושכת עמה הושיט לה מעטפה ויצא. הקופאית קראה לאמי, ושאלה אותה כמה כרטיסים היא צריכה. התברר שהלקוח שזה עתה יצא הוא חבר משלחת שהייתה אמורה לצאת מברית המועצות לנסיעת עבודה, אך החליטה לדחות את הנסיעה עקב מחלה פתאומית של אחד מחבריה. משפחתנו מנתה באותה עת 6 נפשות, ומה היה מספר הכרטיסים שהחזירו חברי המשלחת? שישה, כמובן… אמי שילמה ועזבה את המקום במהירות. את תדהמת משפחת חזן למראה הכרטיסים לא ניתן לתאר…

בארץ הקודש

טסנו לווינה, ומשם, לאחר מספר שבועות, הגענו בחודש תשרי של שנת תשכ"ז לא"י והתיישבנו בבני ברק. בקומה מעלינו גרה לא אחרת מאשר משפחת חזן…

התקופה הראשונה בארץ הייתה קשה מאוד. מעבר לתהליך הסתגלות שכל מהגר נאלץ לעבור, חווינו משברים קשים עקב ציפיות שהתנפצו. במשך כל חיינו בברית המועצות הצטיירה ארץ ישראל בדמיוננו כמקום רוחני, כאי של גאולה בתוך חשכת הגלות. כשהגענו היינו המומים למראה אנשים המסתובבים ברחובות בלבוש לא צנוע ומדברים ומתנהגים בצורה גסה. הייתה אווירה מופקרת הן באופן כללי והן מבחינה דתית. אנחנו גרנו בבני ברק ואבי שמר עלינו מאוד שלא ניסחף לדברים לא טובים, אך ההתמודדות הייתה קשה בכל זאת.

ידענו גם שלארץ ישראל "עולים", ולא "מהגרים" או "עוברים", כי היא הפסגה – פסגת הטוב לכל יהודי. כיהודים שעלו לארץ הקודש ממקום מצוקה וסבל היינו בטוחים שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה – הגענו הביתה! אך תקוותינו התבדו. התושבים הוותיקים התייחסו לעולים, ובפרט לדתיים שביניהם, בצורה מתנכרת, מזלזלת ומשפילה. זכורה לי חוויה מאוד לא נעימה שעברתי כשנה לאחר עלייתנו. הלכתי עם אחי ברמת גן, ומשהרגשנו צמא רצינו לקנות שתייה בקיוסק שראינו מולנו. ליד הקיוסק עמדה קבוצת נערים. כשאמרתי לאחי שאני פוחדת להתקרב אליהם, אמר לי: "גיסיא, כאן ארץ ישראל, כולם יהודים, אין ממה לחשוש." כשהתקרבנו וביקשנו מבעל הקיוסק לקנות בקבוק מים, אמר לנו בבוטות, לקול צחוקם המלגלג של כל הנערים: "כאן לא מוכרים לדתיים". ברחנו כל עוד רוחנו בנו, כשהעלבון צורב בליבנו… כשבברית מועצות היה גוי לועג ומציק ל'ז'יד", הייתה זו מעין תזכורת  שאנו אכן "זרים" ואיננו במקומנו הטבעי. אך ארץ ישראל הייתה הבית שלנו. אם אחינו היהודים דוחים אותנו, אם הבית פולט אותנו – אין לאן ללכת. השבר גדול והכאב עמוק.

הבלבול נוכח המציאות הלא צפויה בשילוב עם שברון הלב גרמו לצעירים רבים מקרב העולים להתרחק מחיי תורה ומצוות. דודתי, צביה גלינסקי, עלתה שנים רבות לפנינו והייתה מודעת למצב בארץ. היא הכניסה אותי מידית לפנימיית "בית יעקב". היה לי שם קשה מאוד ולכן כתבתי לרבי מליובאוויטש על רצוני לעזוב את הפנימייה. אך הרבי הורה לי להישאר. אני זוכרת שהייתי בוכה רבות, אך את הפנימיה לא עזבתי…

הנס של אבי בברכת הרבי

בחודש אלול, בשנת תשל"ב נסענו, כל המשפחה, לארה"ב לרגל חתונתו של אחי נפתלי שם. באותה תקופה היה נהוג שחתנים עומדים עם בני משפחותיהם לפני חתונתם ליד פתח דלתו של הרבי והוא היה יוצא ומחלק לכל חתן סידור. עמדנו ליד פתח דלתו של הרבי עם אחי וחתנים נוספים. כשראה הרבי את אבי, הורה לו ללכת בדחיפות לרופא מומחה כדי שיטפל ברגלו. אבא חשב לעצמו שלאחר ראש השנה, מיד בהגיעו לארץ, ילך לרופא שיבדוק את רגלו. באותו רגע הוסיף הרבי והדגיש שילך עוד לפני ראש השנה.

אבי – הרב זלמן לייב אסטולין עם הרבי

מיד לאחר החתונה ביקרו הוריי אצל רופא מומחה שאותר בעזרת חברי המזכירות של הרבי. מעבר להיותו נחשב רופא מקצועי ומנוסה הוא היה יהודי ואף ידע אידיש, וכך יכלו הוריי לתקשר עימו. לאחר בדיקה קצרה של הרגל וצילומה היה הרופא המום ולא הבין כיצד יתכן שאבי עדיין חי. הוא הראה להוריי שהרגל שחורה לחלוטין והנמק כבר החל להתפשט לעבר הגוף. הוא אמר שאין לרפואה מה להציע, ואפילו כריתת הרגל כבר לא תסייע. אימי החלה לבכות ואמרה לרופא שהרבי מליובאוויטש שלח אותם אליו, ולכן אות הוא כי ניתן לטפל באבי. הרופא שאל: "האם הרבי רופא? האם הוא בדק את הרגל?" אמי השיבה בשלילה, והרופא אמר בפסקנות: "גבירתי, אני רופא, ראיתי את הרגל ואני יודע שאין מה לעשות במצב כזה! אם הרבי  שלכם חושב אחרת לכו אליו!"" לבסוף, מתוך רחמים, נתן הרופא לאבא מרשמי תרופות והוראות טיפול ואמר לו להגיע שבועיים לאחר מכן, אם יישאר בחיים. הוריי ביקשו להיכנס אל הרבי ודווחו לו על דברי הרופא. הרבי הרגיעם, ברך את אבי והורה לטפל ברגל על פי הוראות הרופא. הוא אף נתן להם פיסת חלה שעליה בירך בשבת, כסגולה לרפואה.

אבי, כמובן, נשאר בחיים, שהרי ברכתו של הרבי אינה חוזרת ריקם. שבועיים אחר כך התייצבו הוריי אצל הרופא. לאחר צילום חוזר של הרגל התהלך הרופא בחדר הלוך וחזור כשעל פניו ניכרים בלבול וסערת רגשות. "הפלא ופלא", אמר הרופא לבסוף. הוא הראה לנו בצילום כתמים לבנים המנמרים את שחור הרגל והסביר שאלו סימנים של שיפור במצב! הרופא לא הצליח להבין כיצד הרבי, שאינו רופא ולא בדק כלל את הרגל, ידע לחזות שמצב הרגל ישתפר כנגד כל הסיכויים. אבי הסביר לו שרבי הוא אדם קדוש, שעקב צדקותו ודבקותו בבורא העולם הכול – יכול, הוא ניחן בכוח לפעול גם דברים המנוגדים לדרכי הטבע. מצד שני, הסביר אבא בשם הרבי, גם כאשר הקב"ה חפץ לעשות נס, הוא רוצה שהאדם יעשה מה שנדרש ע"פ דרך הטבע.

הרופא קיבל על עצמו לטפל באבי, תמורת תשלום סמלי בלבד. הטיפול נמשך כשלושה חודשים. בכל ביקור היה אבא מספר לרופא על מופתים נוספים של הרבי ומוסר לו מידע על מצוות שונות. הקשר בין אבא לרופא נשמר גם לאחר שהוריי חזרו ארצה, ונמשך שנים רבות ­­-  אבי חי עוד 40 (!) שנה ונפטר בגיל 92.

נישואיי

בתקופת שהותנו בארה"ב הציע לי אחי להיפגש עם ידיד טוב שלו, אברהם פרידלנד, למטרת נישואין. אני כלל  לא הייתי מעוניינת להתחתן בשלב זה. תכננתי לחזור לארץ ישראל, שם קיבלתי הצעת עבודה במשרד גדול בתל-אביב. אמנם סיימתי לימודי הוראה בסמינר, אך חשתי שאין לי מספיק ידע ויכולת ללמד תלמידים ישראליים ולהתמודד עימם, כך שהצעת העבודה קסמה לי. אך תוכניותי השתנו משום שהרבי הורה לי להישאר בניו יורק ולהתעניין בהצעת הנישואין. הרבי אף הוסיף והדגיש עד כמה חשובה העבודה בחינוך. כשהבעתי את חששותיי מפני  הקשיים בהתמודדות עם התלמידים, הרבי חייך ואמר שאוכל ללמד תלמידים צעירים בבית ספר יסודי. בהמשך הרבי הורה לי לגור לאחר נישואיי בקריית מלאכי, בשכונת נחלת הר חב"ד. שכונה זו הוקמה ביוזמת הרבי כ- 3 שנים קודם לכן על מנת לקלוט את העולים שיגיעו מברית המועצות ולספק להם ליווי ותמיכה באווירה דתית.

חזרנו ארצה. התחתנו ועברנו לגור בנחלת הר חב"ד. מספר ימים לאחר שהגענו דפקה על דלת ביתי אישה ושאלה אם אוכל ללמד בכיתה א' בבית ספר בקרית גת הסמוכה… לאור דברי הרבי נעניתי, כמובן, להצעה ולימדתי שם במשך 9 שנים. רק לאחר שהתחלתי לעבוד הבנתי כמה גדולה חכמתו של הרבי וקדושתו. למרות חששותיי, ועל אף שלא האמנתי ביכולתי להיות מורה טובה, נהניתי מאוד מעבודתי כמורה, השקעתי רבות וקצרתי הצלחות ותשבחות מרובות. גיליתי מה שהרבי ידע כבר אז – שאני מתאימה ומוכשרת להוראה. נוכחתי לדעת, ולא בפעם הראשונה, עד כמה הציות לדברי הרבי הוא לטובת האדם. גם כאשר נראה שדברי הרבי אינם עולים בקנה אחד עם המציאות או עם ההיגיון שלנו, אין זה אלא משום שאנחנו "קצרי רואי" ורואים את הדברים בצורה מוגבלת… אשרינו שזכינו ויש לנו רבי שמדריך ומכוון!

אני מתגוררת עד היום בשכונת נחלת הר חב"ד, שגדלה ומשגשגת משנה לשנה. אמנם בשנים הראשונות היה קשה לגור בשכונה הנידחת, שעדיין לא הייתה מפותחת מספיק. אך בעיתות מצוקה הייתי מזכירה לעצמי את הקשיים שעברנו בברית המועצות, איתם התמודדנו בגבורה. הייתי גם נזכרת במילותיו של סבי, שמהדהדות עד היום בראשי: "המצוות זרועות בכל מקום, אבל לא כל אחד זוכה להרים אותם!"

אני זכיתי!

גיסיה בפעילותה עם העולים החדשים מרוסיה

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של התלמידות: נחמה דינה מורטוב ותמר אצ'לדייב, ששמעו את סיפורה של גיסיה פרידלנד ותיעדו אותו.

מילון

קוֹמוּנִיזְם
קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית המתבססת על האידאולוגיה המרקסיסטית ובה רוב מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות מוסדות חברתיים, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. . הקומוניזם שואף להביא, לבסוף, לחברה נטולת ממשלה ומעמדות, אך שלב חשוב בדרך למטרה זו הוא הנהגת מדינה סוציאליסטית בה ההון נמצא בבעלות הממשלה. ניסיונות עבר ליישום הקומוניזם לא הגשימו את ייעודם האידאולוגי להתקיים ללא ממשלה ומעמדות, לכן יש הנוהגים לומר כי "קומוניזם אמיתי" מעולם לא נוסה.

ק.ג.ב.
הק.ג.ב הגוף המרכזי שעסק בריגול והיה ארגון הביון והמשטרה החשאית של ברית המועצות, החל מ־13 במרץ 1954ועד ל־6 בנובמבר 1991. המפקדה הראשית של הק.ג.ב. הייתה בכיכר דזרז'ינסקי 1 שבמוסקבה. תפקידי הקג"ב כללו ריגול נגדי, מודיעין חוץ, חקירת פשיעה חמורה, אבטחת אישים ומתקנים רגישים, אבטחת הגבולות, פיצוח צפנים וריגול אלקטרוני ומאבק בחתרנות ומתנגדי המשטר הסובייטי היהודים שומרי תורה ומצוות ובמיוחד חסידי חב"ד הוגדרו על ידי הק.ג.ב כמתנגדי השלטון ונרדפו בשל כך.

ציטוטים

”המצוות זרועות בכל מקום, אבל לא כל אחד זוכה להרים אותם!“