מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בן למייסדי המושבה זיכרון יעקב

עם יאיר בבית קפה בזכרון יעקב
אני בילדותי
סבא רבא מוישל'ה מספר לנינו יאיר

נולדתי בשנת 1931 בשניים עשר לחודש יוני, בזיכרון יעקב להורי ראובן ויוטה קפלן.

אני הבן השלישי – הצעיר מבין שלושה בנים שנולדו להורי ראובן ויוטה (בונשטיין) קפלן, דור שלישי בארץ.

סבי מצד אמי, מרדכי בונשטיין, עלה מרוסיה בשנת 1880, הוא נישא לחיה והיה ממייסדי המושבה ראש פינה, שם נולד בנו הבכור. אחרי כמה שנים של פעילות בראש פינה, הברון רוטשילד הקים מפעל לבקבוקים בטנטורה שהיה אז כפר ערבי ליד זיכרון יעקב, וביקש מסבי מרדכי לעבור יחד עם משפחתו לכפר טנטורה, כדי לשמור על המפעל ולעבד את האדמות שהיו לצידו. משפחתו של סבי הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. סבי מרדכי חי בשלום ובשכנות טובה עם  שכניו הערבים. ושם, בכפר טנטורה, נולדו לו ארבעה ילדים וביניהם אמי – יוטה. כשגדלו הילדים סבתי רצתה שהילדים ילמדו בבית ספר יהודי בזכרון יעקב. בנוסף לבית בטנטורה, סבי קיבל בית נוסף בזכרון יעקב על מנת ליישב את האדמות ולעבוד בחקלאות, שם נולדו לו עוד ארבעה ילדים.

סבי מצד אבי, ראובן קפלן, היה ממייסדי חדרה. הוא עלה בעלייה הראשונה יחד עם סבתי רוזה שושנה ועם קבוצה של צעירים שעלו בשנת 1891 וביקשו להתיישב על אדמות שנרכשו עבורם באיזור חדרה. המתיישבים גרו במבנה החאן וכינויים היה "שמונה עשר באי החאן הראשונים". האיזור שהיה מיועד להתיישבות היה מלא ביצות והמתיישבים ניסו לייבש את הביצות. המשימה הייתה קשה, רבים מהם חלו בקדחת, ביניהם גם סבי שטופל על ידי הרופא הלל יפה בזכרון יעקב. סבי נפטר מקדחת בגיל 31.

לראובן ורוזה שושנה נולדו שני ילדים לפני פטירתו של סבי ובעת שהוא נפטר, סבתי הייתה בהריון. לאחר מספר חודשים היא ילדה את אבי שנקרא על שם אביו (סבי) – ראובן, וכך קרה שאבי נקרא ראובן בן ראובן (לימים לאחר שנולד לי בן קראתי גם לו: ראובן).

לאחר מות סבי, היה קשה לסבתי לגדל את אבי ואחיו ועל כן הם נשלחו לבית היתומים "דיסקין" בירושלים. מפעם לפעם, אבי היה מגיע לבקר את אמו ואחותו בזכרון יעקב. בבגרותו הוא חזר להתגורר בזכרון יעקב ואז הכיר את אמי, יוטה, אשר התגוררה במושבה עם משפחתה. להורי נולדו שלושה ילדים, אחי הבכור – יהונתן, אחי אמציה, ואני הצעיר.

הורי בנו בית ברחוב המייסדים בזכרון יעקב ולבית הייתה "חכורה" (חצר אחורית). זה היה הבית האחרון ביישוב והוא מוקם ליד הגורן. מכיוון שהיה זה הבית האחרון, הגג שלו שימש כעמדת שמירה של היישוב במאורעות 1936-1939. כשהתחילו המאורעות הייתי בן חמש. אני זוכר שהיו יורים כדורים על הבית והיינו מסתתרים בתוך הבית בכל פעם שהיו יריות. היה לנו סולם לגג והשומרים היו באים בלילה ועולים לעמדת השמירה שעל הגג. אני זוכר שהייתי עולה אליהם למעלה, יושב איתם ולפעמים אפילו ישן על הגג. המאורעות הסתיימו כשהתחילה מלחמת העולם השנייה.

כשהייתי בן ארבע וחצי נפטרה אמי ממחלה קשה. כשהיא הייתה חולה, היא נסעה יחד עם אבי לפריז באנייה על מנת לקבל טיפול רפואי ובזמן הזה אחותה הצעירה של אמי טיפלה בנו. כמה ימים לאחר שחזרו הביתה מפריז אמי נפטרה. לאחר כשנתיים אבי התחתן עם אשתו השנייה: חיינה ונולדו לי שני אחים – אביגדור ומאירה.

כשהייתי צעיר למדתי בבית הספר היסודי "ניל"י" במושבה. את שעות אחר הצהריים היינו מבלים במשחקים בשדות ובגורן שליד ביתנו, כמו כן הייתי בתנועת הנוער "מכבי צעיר". כשסיימתי את כיתה ח' רציתי ללכת ללמוד בבית הספר התיכון אך לא היה לנו מספיק כסף ויצאתי לעבודה בחנות הכלבו של אבא שלי. בתקופה ההיא הבריטים שלטו בארץ והיו ארגונים שהוקמו על מנת להלחם בהם ולפעול למען הקמת מדינה ליהודים. מגיל קטן נהגתי להסתובב עם ילדים שהיו גדולים ממני וכך הצטרפתי לארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל) בגיל צעיר, בעקבות אחי הבכור, יונתן. אבי נהג לעזור לאנשי האצ"ל (ארגון צבאי לוחם), כאשר נתן להם מקומות מסתור להתחבא בלילה בכדי שהבריטים לא יתפסו אותם.

כחלק מהפעילות שלי בארגון הלח"י עשינו אימונים והדבקנו כרזות נגד הבריטים. באותה התקופה הלח"י והאצ"ל עבדו בשיתוף פעולה באזור שלנו. דוגמא לפעילות של הארגונים שלקחתי בה חלק היא פשיטה על רכבת בה הבריטים העבירו נשק לנמל. הלח"י והאצ"ל פשטו על הרכבת, לקחו את הנשק והחביאו את הפגזים בזכרון יעקב בסליקים.

פעילות נוספת בה לקחתי חלק היא עזרה למעפילים בעת הגעתם ארצה. לאחר שהגיעו באניות, היינו לוקחים אותם ומפזרים אותם בבתים, עזרנו להם לזייף תעודות ולהשאר בארץ. פעם אחת, כשהייתי בן 15, ביקשו שאבוא לסייע בפעילות של הלח"י בגבעת חיים. סיפרו לנו שהגיעה אנייה עם מעפילים שנלקחו לגבעת חיים אך האנגלים עשו מחסומים ונכנסו לתוך הקיבוץ כדי לעצור אותם. נאספנו כמה מאות אנשים מכל ארגוני המחתרת והלכנו ברגל מחדרה לגבעת חיים. המטרה הייתה למנוע מהבריטים לתפוס את המעפילים ולגרשם מהארץ. לשם כך נטמענו ביניהם כדי שהבריטים לא יוכלו להבדיל בין המעפילים לאנשי היישוב. תחילה לא הצלחנו להכנס לקיבוץ בגלל המחסומים, אך לבסוף מצאנו אפשרות להסתנן דרך הפרדס. באירוע הזה היו חמישה הרוגים. בלילה, כשנסענו חזרה הביתה, הבריטים עצרו אותנו ולקחו אותנו למעצר. תחילה במחנה המעצר בעתלית ולאחר מכן לבית מעצר בלטרון. שם פגשתי את אחי יונתן שכבר נעצר לפני כן על ידי הבריטים. הבולשת הבריטית הייתה חוקרת אותנו כל יום ולאחר חודש שיחררו אותי. לאחר שנים קיבלתי תעודה של פדויי שבי מהמדינה על תקופה זו.

תעודת פדויי שבי

ארגון ההגנה היה מחביא את הנשק של הארגון ביקב בזכרון יעקב וסייענו להם. אחי יונתן עבד ביקב, החביא והעביר נשק לזכרון. היה לו אופנוע והוא היה נוסע עליו דרך השדות ומעביר נשק. כשהייתי בן 17, נסעתי עם אחי יונתן על האופנוע לחדרה. בדרך התנגשנו במשאית ובתאונה אחי נהרג ואני נפצעתי קשה. לקח לי הרבה שנים להתאושש מהפציעה ולכן הצבא סירב לגייס אותי. כאשר פרצה מלחמת העצמאות הצטרפתי להג"א. במלחמת העצמאות שירתתי בהג"א ועזרתי לאוכלוסיה. לאורך השנים שירתתי בהג"א בכל מלחמות ישראל.

את אשתי חיה פגשתי כאשר למדה בסמינר לגננות, בשנת 1951. חיה פגשה בסמינר שתי בנות שגרו בזכרון יעקב והן הזמינו אותה לבקרן. הזכרונים היו נוסעים בימי שישי לבתי קפה בפרדס חנה לשם היו מביאים זמרים. באחת מנסיעותיי הכרתי את חיה, והזמנתי אותה לרקוד. מאז ועד היום אנחנו לא מפסיקים לרקוד.

חיה ואני בחתונתנו

כשנתיים לאחר שהכרנו, התחתנו וגרנו מעל הכלבו של המשפחה. בשנות בגרותי עבדתי בעבודות רבות על מנת לפרנס את המשפחה: מסקתי זיתים, עבדתי בעבודות פיזיות ועבדתי בחנות של אבי עד שהוא נפטר בשנת 1960. במקביל, חיפשו מנהל מחסן בוועד החקלאי בזכרון יעקב והתחלתי לעבוד שם, תחילה כשכיר ואחר כך בשותפות. בהמשך פתחתי עסק עצמאי של חקלאות בו מכרתי ציוד לחקלאים. תחום החקלאות אז רק החל להתפתח וצבר תאוצה בארץ. מאחר ואני נכד של מייסדי הארץ כל חיי שאפתי לפתח את הארץ בתחום החקלאות. בתקופה זו לא היה לנו כסף והשקעתי את מעט הכסף שהיה לנו בחקלאות. עם הזמן פיתחתי את העסק שלי והתחלתי לקנות אדמות חקלאיות, תחילה נטעתי מטע של משמש ועם הזמן קניתי עוד אדמות חקלאיות ומכרתי את התוצרת החקלאית. בשנות השבעים הקמתי חברת נדל"ן בזכרון יעקב ועסקתי בתחום זה עד השנים האחרונות. לאורך השנים חיה, אשתי, עבדה כגננת במושבה וגידלה דורות של ילדים בגן בזכרון יעקב.

אנחנו כיום

לימים, נולדו לחיה ולי שלושה ילדים: בתנו הבכורה – יוטה, שנקראית על שמה של אימי, ילידת 1954, עובדת סוציאלית במקצועה. היא התחתנה עם דידי ענתבי – מהנדס מערכות ונולדו להם שלושה ילדים: יעל, נשואה לאורן פלדמן ואמא של יאיר, איתמר ואריאל, שלושתם לומדים בבית הספר היסודי שדות איילון. יונתן (שנקרא על שם אחי הבכור), נשוי ללי-שי שירן, אבא של ליאור ורון ויואב – בנם הצעיר. בתנו האמצעית שרית, ילידת 1959, התחתנה עם דודו אבני ונולדו להם שני ילדים: איתמר וליאור. בננו הצעיר- רובי (ראובן שנקרא על שמו של אבי) יליד 1971, נשוי לאלינאר ליבני ולהם ארבעה ילדים: תמר, אורי, עלמה ויובל.

כיום יש לנו תשעה נכדים וחמישה נינים (בינתיים..).

חיה ואני עם הנינים

יש לי תחביבים רבים: עם השנים פתחנו מועדון ברידג' בזכרון יעקב, בו אנחנו משחקים כשלושים שנה ואף הייתי גזבר המועדון. מלבד זאת, אני עוסק הרבה בספורט: פעיל בחוגים, בחדר הכושר ומתמיד בהליכה יומית. בשנים האחרונות הקמנו מועדון פטאנג בזכרון בו אני משחק. חיה ואני אוהבים לבלות עם המשפחה שלנו, אנחנו שואבים סיפוק, הנאה ונחת מהמשפחה שהקמנו אוהבים לבלות יחד ומאחלים לעצמנו שהמשפחה עוד תגדל ותצמח.

הזוית האישית

סבא מוישלה: נהנתי לקחת חלק בתכנית, לבלות עם יאיר ולספר לו את סיפור חיי. אני מאחל ליאיר שיזכה להגיע לגילי ולספר לניניו סיפורים על חייו שלו.

יאיר: אני שמח על ההזדמנות שהייתה לי לשמוע את סיפור חייו המרתק של סבא רבא שלי, סיקרן אותי לשמוע על החיים שלו ועל התקופה מהזוית האישית שלו ואהבתי את הסיפורים על הילדות שלו.

מילון

חכורה
חצר אחורית

ציטוטים

”שואבים סיפוק ונחת מהמשפחה שהקמנו.“