מאגר סיפורי מורשת

היגיעה שמועה שאוספים את כל הגברים היהודים בתחנת רכבת, ברחנו מהעיר לעיר השדה "טורנו סוורין" וגרנו אצל משפחה ספרדית. הסתבר שכל היהודים עלו לרכבת "לשום מקום", זו הייתה רכבת משא ללא חלונות בה נדחסו הרבה יהודים. הרכבת נסעה הלוך ושוב, חום אימים גרם לרוב האנשים להיחנק ולמות. רק אנשים ספורים ניצלו כשקפצו מהרכבת. על רכבת זו נספו שני דודים שלי, יעקב אלנבוגן (אח של אמא שלי) ומקס טאו (בעל של אחות של אמא שלי), שמותיהם נמצאים באושוויץ בלוח הנספים מאירופה.

בגמר המלחמה חזרנו לבוקרשט, בירת רומניה, והתגוררנו בצפיפות רבה אצל אחות של אמא שלי. מכיוון שלא היה מספיק מקום, הלכנו כל ערב לישון אצל בן דוד של אבא שלי. ב-22 בדצמבר 1947 בערב אבי אמר: "הלילה אנחנו יוצאים לדרך לעלות לארץ ישראל".

נסענו לתחנת רכבת עם תרמיל גב שהכיל דברים אישיים במשקל 15 קילו כל תרמיל. לתחנת הרכבת הגיעה כל המשפחה (הן מצד אבי והן מצד אמי) להיפרד מאיתנו. עלינו לרכבת שנסעה לבורגס בבולגריה ושם עלינו לאנייה "פן קרשצ'ן".

היה בזרועותיי דובי קטן אבל הקצין האנגלי (האנייה הייתה בשליטת האנגלים) השליך לי אותו לים ובמקומו נתן לי תפוז. כעבור 55 שנה ביקר בארץ בן-דוד (ניייג'ל ג'קובס), שהיה ידידו של שגריר בריטניה בישראל מימי האוניברסיטה, בן-דודי סיפר לשגריר את "סיפור הדובי" ובמפגש שני השגריר שלח לי דובי קטן לסגירת מעגל.

ב-1 בינואר 1948 הגענו למחנה בקפריסין במקום לחיפה ושם גרנו באוהל עם עוד משפחה, חגגנו חגים הלכנו לבית ספר שהוקם במחנה. כעבור חצי שנה במחנה (בקיץ לקחנו אותנו לים במשאיות), נרשמנו לעלות לארץ וביקשו מאבי לגדל זקן על מנת שיראה יותר מבוגר והצמידו לנו נער בן 16, כיוון שהם לא הרשו לנוער לעלות.

ביוני עלינו לארץ לחיפה ועברנו למחנה עולים ליד חדרה. כעבור חודשיים עברנו לגור ביפו, שם למדתי מכיתה ד' עד ח'. אחר-כך למדתי בתיכון עירוני "ה'" בתל-אביב.

שירות צבאי

בשנת 1956 לאחר הבגרויות התגייסתי לצה"ל ושרתתי בשלישות הראשית ברמת-גן.  ומכיוון שהיה מחסור במורים התאפשר לי ללמוד בערב סמינר "לוינסקי" למורים. בגמר השירות הצבאי והלימודים הוזמנתי לאנגליה ע"י אחות של אמא שלי, חייתי שם כ-10 חודשים וכשחזרתי לארץ התחלתי ללמד.

מכיוון שהייתה בידי תעודת הוראה השתלמתי בהוראת השפה האנגלית, עבדתי כמורה כללית ולאנגלית בבית ספר יסודי בשכונת התקווה. עבדתי כ-30 שנה עד הפרישה.

בית ומשפחה

בשנת 1961 התחתנתי עם אברהם צימרמן. נולדו לנו שתי בנות, הגדולה עידית (נולדה במלחמת ששת הימים, 16 במאי 1967), והבת הצעירה רינת (נולדה ב-25 במאי 1973 והייתה תינוקת כשפרצה מלחמת יום כיפור).

בשנת 1965 עברנו לגור ברמת-חן ומאז אנחנו כאן. שתי הבנות למדו, התחתנו וכל אחת הקימה משפחה לתפארת. לכל בת 4 ילדים וכך זכינו ל-8 נכדים נפלאים ויפי תואר. בינתיים כולם גרים ברמת-חן, ובחגים אנו עורכים סעודות משפחתיות לפי ההלכה. 

קישור לסיפור הנוסף של נעמי צימרמן: הדובי מרומניה גלגולו של סיפור עליה

מובילת תכנית, רויטל יוסף סגנית מנהלת, ביה"ס רמת חן