מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

במחנה העקורים בין המלחמה לתקומה

על החיים במחנה העקורים בין ייסורי מלחמת העולם השנייה לבין התקומה בארץ ישראל

משארית הפליטה לתקומה ובנייה

כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בת שבע ולא הצלחתי להגיע אל בית הספר בשל ההפגזות הקשות. כך יצא שלא למדתי לכתוב. בהמשך פרצו הגרמנים לעיר ואני התחלתי לנדוד – מסע תלאות שנמשך חמש שנים וכלל סבל, רעב ופחדים קבועים.

כמובן שבכל אותה תקופה לא למדתי בבית הספר אבל למרות כל זאת פגשתי אנשים והצלחתי ללמוד מספר שפות: יידיש, גרמנית, רוסית, אנגלית, כמובן פולנית, אינני מתיימרת שכולן ברמה רהוטה.

בתום המלחמה ידעתי שעליי לחפש בית במלוא מובנה של המילה, והמטרה הייתה ארץ ישראל!

עברתי בהסתר גבולות והגעתי לגרמניה, שם התקבצו אלפי יהודים שורדי השואה בציפייה לעלות ארצה. במקום, שבו שהיתי במשך שלוש שנים, הייתה פעילות תרבותית מופלאה שכללה תיאטרון ובעיקר בתי ספר שהוקמו במיוחד. בתקופה זו למדתי עברית מפי מורים מעולים, כמו גם תנ"ך ומקצועות אחרים והקשבתי בשקיקה לשליחים שהגיעו מהארץ, אשר סיפרו לנו על נפלאותיה ולימדו אותנו שירים נהדרים, ואנחנו המשכנו לשאוף לעלות לארץ מכורה.

%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%94

שנה טובה משנת תש"ח 

%d7%a4%d7%aa%d7%a7

כיתוב מכרטיס הברכה

 

לאחר קום המדינה, בשנת 1949, עליתי ארצה במטוס. בשדה התעופה פגשתי לראשונה בחיי עולים מתימן אשר עלו באותו היום במבצע "על כנפי נשרים". אז גם הבנתי שאנחנו עם המורכב מ-12 שבטים, בדיוק כמו בימי קדם. כאן בישראל בניתי את ביתי, כאן הקמתי משפחה וכאן מצאתי את אושרי!

החיים במחנה העקורים

כאמור, דווקא אחרי המלחמה – בזמן ששהיתי שלוש שנים ב"מחנה עקורים" בהמתנה לעלייה לארץ – הייתה לי תקופה מעניינת ופורייה.

אל המחנה הגענו במאורגן הודות לאנשי ה"בריגדה"  ו"הבריחה", שהבריחו אותנו בגבורה, באופן בלתי חוקי, דרך גבולות מדינות אירופה במשאיות מכוסות אברזין. ההסבר שניתן לשומרי הגבולות במקרה של עריכת חיפוש היה שאנחנו פליטים מיוון.

המחנה בו שהיתי הוקם בעיר באד-רייכנהאל, באזור הרי האלפים הנישאים ובמרחק קטן מהטירה המבוצרת של הצורר היטלר – שם הוא חרש מזימותיו להשמיד עמים ולהחריב עולם. האוכלוסייה במחנה מנתה כחמשת אלפים נפשות והייתה מורכבת משארית הפליטה: אנשים בודדים, משפחות, צעירים וילדים, אשר בזמן  המלחמה הוחבאו אצל משפחות נוצריות וגם במנזרים.

בתום המלחמה הופעלה מיד הסוכנות היהודית בכל הארצות ששוחררו מהנאצים. אנשיה טרחו, עמלו, חיפשו ומצאו יהודים רבים והחזירו אותם לחיק עמם. המשימה הקשה יותר הייתה עם ילדים שאומצו על ידי משפחות נוצריות, התרגלו לחיים אלה ומאנו להיפרד

שוב. ההתמודדות הנפשית הצריכה השקעה מרובה וכוח שכנוע ללמד את הילדים להרגלי חיים חדשים ולהעבירם למחנות בצורה מסודרת (מחנות ללא הסגר כמובן).

מבחינה כלכלית היינו פטורים מדאגות ולא חויבנו לעבוד. טיפלו בנו והשגיחו על הנעשה. שלושה גופים טיפלו בנו: צבא ארצות הברית ששלט אז בגרמניה, ארגון ה"ג'וינט" וארגון אונר"א. ובשעה שהדאגות הקיומיות הוסרו מעלינו היינו פנויים ליוזמות מגוונות.

%d7%9b%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%a1-%d7%97%d7%91%d7%a8

מרכז לתרבות הגוף של שארית הפליטה באיזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה 

%d7%9b%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%a12

 אות הספורט של "המלו" 1948

בהדרכת שליחים מהארץ ובתגבורם של אנשים משכילים שחיו במחנה התחילה לפרוח במקום תרבות: נוסדו שני בתי ספר – אחד שמו "תרבות" והשני "יבנה" למסורתיים; הוקם בית ספר תיכון מקצועי "אורט" ברמה טובה, כולל הקניית מקצועות להשתלבות בעבודה בארץ; הופיע עיתון ביידיש; התקיימו הצגות רבות כמו "הגולם מפראג", "הדיבוק" ועוד, וכל זאת בהשתתפות אנשי המקום.

3-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%aa

3 חברות, אני בצד שמאל, בת 16, בהכשרה לקראת העלייה לארץ

%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d

חוגגים את חג פורים 

עם הזמן התחילו להגיע למחנה מנהיגים מהיישוב בארץ: בן-גוריון, בגין, גרינבוים ואחרים. הנאומים שלהם נשאו אופי פוליטי ומפלגתי, וכל אחד מהם ניסה לשכנע בצדקת דעותיו. כך התגבשו השקפותינו לאיזו תנועה להשתייך.

אני בחרתי בתנועת הנוער "בני-עקיבא" בה למדתי מקורות יהודיים, נושא שהיה חשוב לי. ערכנו ערבי "עונג-שבת" ולמדנו שירים עבריים ציוניים. כמו כן התארגנו ל"הכשרה" שהתבטאה בהקמת מחנה נוער, שם עסקנו בחקלאות – הכול במטרה להיות כשירים לעבודה בארץ.

%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%a2%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%90

קבוצת בני עקיבא

%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%aa-%d7%91%d7%a0%d7%99

כעבור שלוש שנים המחנה בו גרנו התחיל להתרוקן. רבים עלו ארצה כמעפילים, אחרים מצאו את שרידי משפחותיהם והתאחדו. הנותרים חגגו עדיין במקום את טקס הכרזת עצמאות המדינה. חיש מהר התארגנו אחר כך ומימשנו את חלומנו לעלות לישראל. כאן ציפו לנו חיים חדשים, ארץ שטופת שמש, ניחוח פרדסים ומצדנו – רצון להתערות במולדת.

כמובן שרבים מאתנו נקלעו כאן שוב למלחמה. הארץ לא ניתנה לנו על  "מגש של כסף". צריך  היה להתגייס ולהצטרף לילידי היישוב וללחום שכם אחד מול המתנקשים בנו – עד הניצחון!

בהמשך התפנינו לשגרת חיים אשר היו צנועים אך מספקים. כל אחד השקיע והתקדם כפי יכולתו, הקים משפחה ותרם לביסוס המדינה.

 

מכתב לנכדתי הדס

בהתקרב יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני מוצאת למתאים להעלות איגרת ששיגרתי לנכדתי הדס, אשר יצאה יחד עם קבוצתה מבית הספר בחיפה לפולין, במסגרת מסע-משא למחנות ריכוז והשמדה. המכתב הוקרא בפולין. להלן תוכן המכתב:

הדס נכדתי היקרה,

איך הגלגל מסתובב!

כל חמישים וחמש שנות ישיבתי בארץ ישראל מכורתי טרחתי לשכוח את מוצאי – את פולין, אליה הגיע לפני אלף שנה בערך חלק מעמנו הגולה. בתקווה למצוא מנוחה לנדודים וזכות קיום קבעו היהודים אז: פה-לין, פה נלון ופה נחיה.

במציאות – בכוח רצון חזק להישרדות וכישרון גלותי מבריק הצליחו היהודים  תמיד לשקם את עצמם, להתבסס במידה מסוימת מבחינה כלכלית וגם לתרום רבות לארץ שקלטה אותם.

במשך מאות בשנים – עת ישבו היהודים בגולת פולין – קמו וחיו בה גאונים רבים (כמו הגאון מווילנה, הבעש"ט ועוד רבים אחרים). הם השפיעו בידענותם ודאגו לפריחת התרבות והאמונה היהודית בקרב הקהילות. בינתיים פרו ורבו. היהודים חשבו כי טוב לשבת בארץ הזו ונשאו עיניהם בתפילה לביאת המשיח בעתיד הרחוק.

במצב עניינים שכזה לא ייפלא שהגויים המארחים יפתחו קנאה ושנאה בעם המוכשר הזה. הם התחילו להציק בעלילות המרושעות ביותר, שהביאו לפרעות ולרציחות האכזריות ביותר. לשיא הזוועות הגיעו העמלקים הפולנים כשנתנו תמיכה מלאה לצורר הנאצי ושיתפו פעולה בהשמדת עמנו.

עבור תקומתנו שילמנו מחיר שלא יאמן בתולדות האנושות. אחרי אלפיים שנות גלות זכינו סוף סוף לפיסת ארץ משלנו, לשיבה למולדתנו, ואני – זו ששרדה מהתופת האנטישמית האיומה והקימה בית בישראל – משגרת היום בגאווה, יחד עם בני נוער לאלפים, את נכדתי המקסימה הדס לארץ פולין הארורה, לשאת בגאון את דגל הלאום ולהוכיח לעולם כולו כי "נצח ישראל לא ישקר"!

הדס יקירתי, אני מאחלת לך מכל לבי שהמסע הזה שקבוצתכם עושה – והוא קשה מבחינה רגשית – ישיג את המטרה שהצבתם בפניכם, ומעתה והלאה תפליגו למחוזות מופלאים ומהנים שיענגו את חייך!

בברכת שיבה בשלום הביתה ובאהבה רבה מאוד, שלך סבתא מרים ד"ש לכל השגרירים שאתך.

 

אחרית דבר

כך אני יושבת בחלוף שנים רבות, במרכז להב"ה שבקריית מוצקין, מול המחשב המבטיח לי  קידום דיגיטלי. אני מתאמצת קשות להשיג את המטרה.

לידי התלמיד החונך המקסים, תלמיד כיתה ה' ושמו רון, ויחד עם המורות המקצועניות, המסורות ומסבירות הפנים הם מעודדים להחדיר בי את ידיעת התורה החדישה הזו הנחוצה בימינו אלה.

4

מרים ברוקמן בכיתת הלימוד

לתכנית הקשר הרב-דורי הגעתי אחרי היסוסים רבים, מתוך מטרה להכיר את יישומי המחשב, הבנתי שזה צורך השעה, ואני מקווה לטוב. בתחילה חשבתי שכל הכוונה היא לתאר את קורות חיי בתמציתיות, אך בהמשך הבנתי שכוונת התכנית רחבה יותר – יצירת קשר בין-דורי בין האזרחים הוותיקים לדור הצעיר, שנחשף לסיפורי המורשת.

end4

מרים מברכת במפגש הסיום

אני אסירת תודה לכל השותפים למיזם  מבורך הזה ועל האפשרות שניתנה לי להשתתף בו.

בהערכה רבה, מרים ברוקמן

תשע"ד

קישור למילות התודה "תור הזהב שלי"

מרים השתתפה בתכנית עם תלמידים מבית ספר ויצמן בקריית מוצקין, ובשיתוף פעולה ייחודי עם מרכז משמעו"ת ומרכז להב"ה בקריית מוצקין.

 

מילון

אונר"א
אונר"א: בעבר ארגון לסיוע כלכלי וסוציאלי לארצות בכיבוש הנאצי.

בריגדה
אנשי "בריגדה " יהודית היו ישראלים צעירים שגויסו על ידי הבריטים למלחמה בנאצים והם שתפו פעולה עם ה"בריחה" להעביר יהודים אשר מטרתם לעלות ארצה באופן בלתי חוקי. זה היה בשנים 1944-1948.

ציטוטים

”במכתב לנכדתי כתבתי: "נצח ישראל לא ישקר"!“