מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

במושבה רחובות בימי מלחמת העצמאות

אני וסבי יחד עם אחי אייל, ואחותי
סבא בילדותו - קונצרט סיום שנה 1950
אירוע שחוויתי בחיי

אירוע שחוויתי בחיי

כמו בכל בוקר בימי השבוע האחרון הלכתי הבוקר לגן. כולם דיברו על ההפוגה, זו שהוכרזה לפני כחודש, שעומדת לפוג מחר. אנחנו הילדים המשכנו לשחק ולהשתובב כרגיל. בגן נהגו כתמול שלשום נתנו לנו שעת סיפור, ציור ומוסיקה.

היו אלה ימי ההפוגה הראשונה בקרבות מלחמת העצמאות של שנת תש"ח. ימי ההפוגה נוצלו במשפחתי לבניית מקלט תת קרקעי בחצר ביתנו. לפני בנייתו של המקלט הסתתרנו במקלט מאולתר שהיה מצוי מתחת לרצפתו המוגבהת של בניין סמוך. בהישמע האזעקה בשעת לילה עבר זמן רב עד שהגענו למקלט וכשנכנסנו כבר הצטופפו בו משפחות רבות מבני שכנינו. בקושי מצאנו מקום לשבת בו. העמידה התאפשרה רק עם גוו כפוף כי התקרה הייתה נמוכה.

משפחת וישליצקי יחד עם בלה לנדאו (בת דודה של סבא) בגן העיר של המושבה רחובות. יום שבת בשנת 1948. בני המשפחה: סבא רבא יוסף, סבתא רבה דינה, יעקב אחיו של סבא וסימה אחותו.

את המקלט החדש "חנכנו" כעבור ימים אחדים כאשר חודשו הקרבות. זה היה בלילה. בהישמע האזעקה אמי העירה אותנו מהשינה והאיצה בנו להזדרז. היא ביקשה כי נרוץ הישר אל המקלט כפי שתרגלנו בימי ההפוגה. אנו שלא ידענו פחד מהו, בהיותנו בני ארבע, התנהלנו באיטיות ולא מיהרנו להיכנס למקלט. הבטתי השמיימה אולי יתמזל מזלי ואראה מטוס שחג מעלינו. רק אחרי שחטפתי מכה בישבני הזדרזתי וירדתי במדרגות העץ אל המקלט. המקלט היה יצוק מבטון מזויין וכיסתה אותו תלולית גבוהה של אדמה. היו בו ארבע מיטות. כל זוג מיטות ניצבו האחת מעל רעותה כמו באנייה. בנוסף היו במקלט ארבע מקומות ישיבה. הם נועדו לשאר בני משפחתי: אמי, אבי, אחי הגדול ובת דודתי שגרה עמנו בביתנו. ברוב הלילות אבי שמר בעמדת ההגנה שנחפרה כשוחה באדמה על הגבעה בקצה הצפוני של המושבה. בת דודתי הגיעה לא מכבר כפליטה מאירופה, אחרי ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ בפולין. התרגשתי עם כניסתי למקלט החדש. אורה של העששית כבר דלק ונשכבתי במיטת העץ בעלת מזרן של קש. שוחחנו, אני ואחותי, ולפתע שמענו רעש מטוסים. כעבור כמה דקות נשמע רעש חזק של התפוצצות ובת דודתי פרצה בצעקות היסטריות. לא הבנתי מה קרה ועל מה היו צעקותיה כי טרם ידעה עברית וצעקותיה היו ביידיש. אבל הם נחרתו עמוק בזיכרוני. אמי אחזה בה, חיבקה אותה וניסתה להרגיעה. לימים, סיפרה לי אמי כי בת דודתי חשה בריח של אבק שריפה וחשבה שזה ריח של גז, נבהלה והחלה לצעוק וביקשה למלט עצמה מהמקלט.

הייתה זו ההתקפה האחרונה של מטוסים מצרים על המושבה רחובות. אחד ממטוסיו של חיל האוויר הישראלי שזה עתה הוקם הפיל את המטוס מצרי שהספיק להטיל את מטענו על אחד בתי המושבה. זכרתי כי לפני שההפוגה הראשונה נכנסה לתוקף, הפציצו מטוסים מצרים כמה פעמים את המושבה. לימים כשבגרתי, נודע לי כי בהפצצות המצרים נהרגו 11 מבני המושבה ונהרסו מספר מבנים וביניהם בית המועצה המקומית. הירידה למקלטים לא נמשכה ימים רבים. בהמשכה של שנת תש"ח נמשכו קרבות מלחמת העצמאות בכל עוצמתם אבל במושבה לא חשנו בכך. בספטמבר 1948 ערכה חטיבת "גבעתי" כנס חטיבתי ברחובות. שיאו של האירוע היה במצעד לאורך רחובה הראשי של המושבה, על בימת הכבוד ישבו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הרמטכ"ל יעקב דורי, ומפקד החטיבה שמעון אבידן וראש המועצה שלנו בן ציון הורביץ. עמדתי ממול בימת הכבוד וצפיתי במצעד הצבאי. אחזה בי התרגשות גדולה. דחפתי את המבוגרים שעמדו על המדרכה ופילסתי לי דרך בינות לרגליהם כדי לתפוס מקום נוח על שפת המדרכה. הצועדים בסך חיילים לבושים במדים עם דגלי המדינה, דגלי צה"ל ודגלי החטיבה לוו בתזמורת קטנה וזכו למחיאות כפיים מקהל האנשים. אחרי הצועדים נסעו ובאו הג'יפים של חטיבת גבעתי על לוחמיהם שכונו "שועלי שמשון".

התוודעתי למקצת מאורעות המלחמה ותוצאותיה בחלוף שנה. היה זה כאשר פגשתי לראשונה בבית חולים "רמב"ם" בחיפה כמה עשרות מלוחמיה הפצועים של מלחמת העצמאות, היא מלחמת תש"ח.

בית חולים רמב"ם, חיפה

באחד הבקרים של חודש מאי 1949 נסעתי עם אמי לבית החולים רמב"ם בחיפה. הנסיעה באוטובוס ארכה קרוב לארבע שעות. בית החולים היה ידוע ברופאיו המצוינים. רופאים יהודים מנתחי עיניים מפורסמים הגיעו מחו"ל כדי לנתח את הלוחמים, פצועי מלחמת העצמאות. אני עדיין זוכר את פניו של פרופ' איזאק מיכאלסון בגלל שפמו הענק שעיטר את פניו ומבטו השקט וחיוכו שובה הלב. הוא הגיע לארץ ב- 1948 ושימש יועץ בצה"ל ומנתח עיניים. ב – 1949 נתמנה למנהל מחלקת העיניים בבית החולים רמב"ם. הוא ניתח את עיני שלוש פעמים. אני זוכר כי באחת הפעמים בהן אושפזתי במחלקת העיניים מיהרתי ללבוש את מדי בית החולים ונכנסתי לאולם הגדול של המחלקה כדי לראות האם חברי יהודה עדיין שוהה בה. ראיתיו שוכב במיטתו וחרש חרש התקרבתי אליו. רציתי להפתיעו אבל…"אני שומע את צעדיך ויודע מי אתה" אמר יהודה בקול רם והוסיף: "זה צביקי! נכון?". שאלתיו: איך אתה מצליח לשמוע את צעדי? אני נועל נעלי בית והליכתי כה שקטה. "בדיוק בשל כך אני מזהה אותך" יהודה ענה.

סבא צביקה בן שלוש עם סימה אחותו התאומה ואחיו יעקב. 1947

ליהודה לא הייתה כל אפשרות לראותני. הוא שכב במיטתו, חבוש בתחבושת לבנה וגדולה שכיסתה את שתי עיניו. יהודה הגיע למחלקה רק לפני חודש ובתקופת שהותי בבית החולים פקדתי את מיטתו מדי יום. עזרתי לו בהגשת נעלי הבית לרגליו כאשר הוא התיישב על מיטתו ורצה לרדת לשירותים; החזקתי את ידו הגדולה וכיוונתיו בדרך לשם כדי שלא ימעד; הבאתי לו מגבת מארון האחסון של המחלקה, ועוד מיני שליחויות קטנות.

כשנכנסתי באותו בוקר ל"אולם הגדול" של מחלקת העיניים השוכנת בקומה השביעית הייתה התכונה כבר רבה. באולם הגדול הוצבו לא מכבר 14 מיטות. שכבו בהן חיילים צעירים מהצבא שנפצעו בקרבות מלחמת העצמאות. כולם פגועי עיניים, חלקם עם פציעות בחלקי גוף נוספים. היו בין הפצועים שעברו זה עתה את ניתוחם הראשון והיו, כמוני, שהיה זה להם ניתוחם השלישי.

היו ביניהם חיילים פצועים שעזבו את המחלקה יומיים שלושה אחרי ניתוח העיניים והיו שנשארו לפרק זמן ארוך. מדי פעם שמעתי קריאות עידוד לפצועים שהיו בדרכם לחדר הניתוח.

רוב שעות היום שמעתי את קול הצחוק והשמחה כאשר הגיעו לבקרם בני משפחה וחברים. בשיחות שניהלו ביניהם שמעתי לעיתים בדיחות שסיפרו אך לא הבנתי את פשרם. לעיתים, בעיקר לקראת לילה כאשר שקט השתרר במחלקה נשמעו מן האולם הגדול קולות כאבו של פצוע, אחרי שעבר ניתוח קשה.

נקשרתי במיוחד ליעקב ולמרדכי, שניים מבין הלוחמים שנפצעו בקרבות מלחמת העצמאות שהרבו לקרוא בשמי ולבקש את עזרתי. לעיתים מצאתי את עצמי מקשיב בסקרנות רבה לסיפורם האישי והמרתק על נסיבות פציעתם וכיצד הצליחו להיחלץ משדה הקרב בעודם בחיים. עד מהרה הם הפכו להיות הגיבורים שלי.

יעקב סיפר לי על הקרבות של חטיבת "גבעתי" מול הצבא המצרי בהן השתתף עם חבריו ועל נסיבות פציעתו בקרב לכיבוש "בית עפה" לא הרחק ממשטרת עיראק-סווידאן ליד קיבוץ נגבה ביולי 1948:

"… היה זה לילה חשוך ללא ירח שעזר לנו להתקרב אל עמדות האויב מבלי שהבחינו בנו. התקרבנו עד 100 מטר מהעמדות. יוסי, מפקד המחלקה שלי פקד עלי להוביל עם כיתת לוחמיי לכיוון העמדות. המצרים, שלא כדרכם, לא ירו עדיין ולא הפריחו רקטות. לפתע הם נעורו. הסתבר כי פלוגה ב', שפעלה מעברו הצפוני של הכפר, נתגלתה לאויב והוא פתח עליה באש. יוסי נתן את האות ויחד עם לוחמיי התקדמתי לעבר עמדות האויב. תוך כדי תנועה כיסה האויב את השטח באש שגברה ככל שהתקרב אליהם הכוח. השטח הוצף בפצצות תאורה ורקטות. ההסתערות שלנו החלה תוך מתן אש מן המותן. האש לא הרתיעה את האויב, להיפך – היא גברה. הסתערות המחלקה לא נבלמה עד שאנשינו נתקלו לפתע בגדר תיל. לא היה לנו שום מושג על קיומה. יוסי, כופף את עמוד הברזל הלולייני והצמיד את חוטי התיל לאדמה כדי לאפשר לנו לעבור את הגדר. אש האויב הייתה איומה וברובה – מטווחת אל הגדר. זחלתי שמאלה וראיתי כי רוב לוחמיי נפגעו. כל המקלענים, פרט לאחד, יצאו מכלל פעולה. מהמחלקה לא נותרו אלא שרידים. צעקות הפצועים היו מחרידות וסייעו בידי האויב לכוון את האש ביעילות. לא הייתה כל אפשרות להגיש עזרה לנפגעים. גם החובש, נפצע קשה בגבו." לא התאפקתי ושאלתי את יעקב: "אז החלטתם לסגת משם? לא! המשיך יעקב וסיפר:

"אש האויב הלכה וגברה. רקטות האירו את השטח כבאור יום. הייתי במרחק של כ-20 מטר מעמדות האויב. חלקת הדורה נתנה לי מסתור כלשהו. בדיוק מולנו היה מוצב מקלע בינוני שעשה בנו שמות. ניסינו לחסלו. מבלי לאבד זמן הוצאתי שני הרימונים שהיו עמי, שלפתי מהם את הנצרות, התקרבתי בזחילה כשאני נעזר במרפקי כדי להתקדם. כפות ידי היו תפוסות בעת שאצבעותיי לחצו בחוזקה על מנגנון הניצרה ששלפתי מהרימונים. זו הייתה הדרך היחידה להבטיח שלא יתפוצצו בידי. כשהגעתי אל העמדה, התרוממתי וזרקתי לעברה את הרימונים בזה אחר זה. הרימונים התפוצצו, אך האש מהעמדה לא פסקה. לא ויתרתי והייתי נחוש בדעתי לשתק את האש האיומה שהאויב המטיר עלינו ויהי מה. חזרתי אחורה, אספתי שני רימונים מאחד הלוחמים ששכבו ליד הגדר, שלפתי את נצרותיהם, זחלתי אל העמדה והטלתי אותם לתוכה. הדי רעש ההתפוצצות נשמעו היטב. באותו רגע נפגעתי קשה מאש האויב ונשארתי מוטל על הארץ ליד העמדה. פציעתי הקשה לא הותירה לי הרבה אפשרויות. הבנתי כי עלי לפעול מיד ומהר כדי לשרוד באותו לילה ולהגיע לנקודת איסוף הנפגעים. לשם כך חובה עלי להתרחק ממקור הסכנה." אז מה עשית? שאלתי

"פתחתי בזחילה בתוך שדה הדורה בעודי פצוע קשה זרועי השמאלית "נקרעה", והמפשעה חטפה כדור ורסיסים ננעצו בגופי. כמה מהם פגעו בעיני. חשתי בדם שהרטיב את פני, אבל לא איבדתי את עשתונותיי. המשכתי לזחל על צידי, לקדם את גופי בעזרת ידי הימנית וברגלי הבריאה. איבדתי את ההכרה. מאוחר יותר מצאו אותי חברי על אם הדרך העלו אותי על ג'יפ והביאוני אל תחנת הנפגעים. משם הסיעוני לבית החולים…" ואחר כך הגעת לכאן? שאלתי.

יעקב ומרדכי, הגיבורים שלי מבית החולים התגברו על כאבם, החלימו מפציעתם וחזרו הביתה. כשנפרדנו, כל אחד במילותיו וסגנונו אמר לי כמה הוא שמח שניתנה לו הזכות להילחם למען הקמתה של המדינה שהוא כה אוהב. הם לא שכחו להודות לי על העזרה שהושטתי להם. ואני אהבתי את גיבורי האמיצים מאותם ימים ואת תום ליבם. דמותם מלווה אותי עד עצם היום הזה.

סבא צביקה בקונצרט סיום השנה, פורט על הפסנתר. 1950.

הסיפור המלא במצגת שלנו

הזוית האישית

ניר: לסבא צביקה היקר,  נהניתי מאוד אתך בתכנית הקשר הרב דורי, ומקווה שגם אתה נהנית. הקשבתי בעניין רב לסיפורים על ילדותך, למדתי, שאני דומה לך, גם אתה בילדותך היית ילד שובב, מצחיק ורגיש לזולת. אני מאחל לשנינו שיהיו לנו עוד פעילויות משותפות ושנבלה הרבה זמן ביחד. מאחל לך רק טוב ואושר. אוהב אותך!

סבא צביקה: לניר, הנכד האהוב!

חוויתי אתך חוויה נפלאה במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" שיזמה הנהלת בית הספר אלחריזי שאתה נמנה על תלמידיו. קשר בין סב לנכד אהוב, קשר שעבורי הוא מתנה של ממש. קשר שהוא אינו מובן מאליו. אני למשל, לא הכרתי את סבי וסבתי ולא זכיתי לשבת עמם ולשמוע אודות המשפחה. כך שגם לא היה לי מודל לחיקוי ממנו יכולתי ללמוד על טיבו של קשר בין סב לנכד.

ואילו הקשר בינינו הוא קשר קרוב וחזק, עם הרבה הערכה וחיבה, חברות ואהבה. קשר כל כך טוב בעיקר אודות לך, כי אתה ניר, ילד סקרן, שיודע לשאול שאלות, ילד שניחן בחוש הומור, רגיש לסובבים אותך ומלא הבנה וקסם אישי. כמי שמלווה אותך לאימונים ולמשחקים מכיר אותך כספורטאי מצטיין שמוביל את קבוצת הכדורסל שלו לניצחונות מזהירים נוכחתי בכושר מנהיגותך. ואילו כאן, במפגשים שלנו בבית הספר למדתי אודותיך דברים נוספים.

נוצרה לנו הזדמנות יוצאת מהכלל. נחשפתי לכמה ערכים מאוד חשובים שאתה נושא עמך: רעות, כנות, צניעות, נדיבות ואומץ לב. בעיני, אתה ילד מיוחד. במפגשים שעברנו יחד שמחתי להכיר את חבריך/חברותיך לשכבה את הסבים וסבתות שלהם ולשמוע ולקרא על החוויות שסיפרו. גם הביקור בבית התפוצות והפעילות המשותפת שלנו הייתה לי לחוויה מרגשת. תוצאות עבודתנו המשותפת תהווה "קשר רב דורי" עם שאר בני המשפחה. כל זאת, אודות ליישום התכנית שאתי מונוביץ הובילה בהצלחה גדולה ועל כך נתונה לה תודתי.

ניר, ברצוני לשתף אותך בתחושותיי. כל שבוע חיכיתי בציפייה ליום רביעי ביודעי כי עלי להגיע לבית הספר, לשבת עמך ולשוחח, לבנות מצגות וללמוד את עולם התוכן שלך. למדתי במפגשים האלה דברים חדשים הנוגעים לך וליכולותיך. בשבילי המפגשים אתך היו אתגר מיוחד. זכיתי בדבר בעל משמעות. לחשוף בפניך את תקופת הילדות שלי, את מקורות המשפחה, כיצד נראו ומה היה תוכנם. אבל בעיני היו יותר חשובים, מעניינים ומסקרנים, תחומי ההתעניינות שלך למרות היותם כה שונים משלי.

לסיכום אומר, שימחת אותי ואני סבא גאה ומאושר שאתה הוא נכדי המוצלח, האהוב והיקר.

תודה לך, סבא צביקה

סיפור המלא של סבא צביקה בסרטון המצגת שלנו ביוטיוב

מילון

מלחמת העצמאות
מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם, תקפו ערביי ארץ ישראל את היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה של התוכנית. יחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית חברו לסייע למתקפת ערביי הארץ. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של שלטון המנדט, הכריזה מדינת ישראל על הקמתה. למחרת פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של מדינות ערב, חברות הליגה הערבית. ויקיפדיה

ציטוטים

”יעקב ומרדכי, הגיבורים שלי מבית החולים התגברו על כאבם“