מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בית של מסירות נפש ברוסיה הסובייטית

גב' רחל לאה קנלסקי בצעירותה
גב' רחל לאה קנלסקי
אבא עמד כצוק איתן נגד המזימה. השלטונות עצרו אותו, ומכיוון שלא היה שם בית כלא, נעלו אותו בסנף הדואר.

שמי רחל לאה קנלסקי, נולדתי בעיר מוסקבה בשנת ת"ש להוריי יהודה ובת שבע קולאשר ע"ה.

נולדתי בתקופה קשה מאוד מבחינה רוחנית ברוסיה הסובייטית. השלטון הרוסי דיכא כל פעילות דתית, והצר את צעדיהם של יהודים שומרי תורה ומצוות ובפרט של חסידי חב״ד. יהודי שנתפס בעת לימוד תורה או קיום מצוות, נשפט למספר שנות מאסר או גלות, במקרה הטוב. כי היו חסידים שנרצחו הי״ד… מקום קבורתם ותאריך פטירתם של רבים לא ידועים.

דוגמא לחסיד, שנלקח ע"י הק.ג.ב. ולא שב, הוא ר' איצ'ה רסקין. בתו שהייתה נשואה לבן דודי, סיפרה לי, שזמן קצר לאחר אירוסיה, הגיעו שוטרי הק.ג.ב. באמצע הלילה ועצרו את אבא שלה… המילים האחרונות שאמר כאשר גררו אותו מהבית היו: "אל תחכו לי לחתונה…" ומאז הם לא ראו אותו עוד.

אמי בת שבע למשפחת חן

אבי היה החסיד ר' יהודה קולאשר. אמי בת שבע הייתה בתו של החסיד המפורסם ר' מאיר שמחה חן. היא נולדה בעיר נעוול, מקום מושבם של חסידים גדולים. הבית בו גדלה היה בית חסידי מאוד, בביתם נערכו התוועדויות בכל התאריכים החסידיים… אמי הייתה הקטנה מבין 11 ילדים. וכשהיא הייתה בת 11 בערך, זו הייתה כבר התקופה של המהפכה. היה מחסור כבד באוכל, ואת מעט האוכל שסבתי הייתה מצליחה להשיג, היא נתנה לבעלה. היא בעצמה כמעט ולא אכלה, ועקב הרעב נפטרה בגיל צעיר מאוד. היא הייתה אישה בריאה, את אמי היא ילדה בגיל 46. כשסבתא נפטרה, אמי הייתה רק בת 11. לכן הקשר שלה עם אביה היה קרוב במיוחד.

סבי ר' מאיר שמחה חן

סבי, אביה של אמי, החסיד ר' מאיר שמחה חן היה נוסע פעמים רבות לרבי הריי"ץ. הקשר שלו אל הרבי היה כשל בן לאב. לימים, כשיצא החוק שרב חייב לעבור השכלה באוניברסיטה כתנאי להמשך החזקתו כמורה הוראה לרבים, היה זה מובן מאליו, שסבי יתייעץ עם הרבי כיצד לנהוג. הרבי הורה לו לנסוע לגרוזיה, שם ישמש כרב. ואכן, הוריי עברו להתגורר בעיר קולאשי שבגרוזיה מקום הולדתו של אבי.

רבי יוסף יצחק מליובאויטש- האדמו"ר השישי של חב"ד

הוא היה דור רביעי או חמישי לחסיד אלחנן חן שגדל בילדותו בבית האדמו״ר הזקן…זאת, לאחר שחסידי האדמו"ר הזקן הגיעו בהוראתו של רבם לגליציה, שם הם התארחו בביתו של הילד אלחנן, ולבקשת אמו הם לקחו אותו אתם והביאו אותו לביתו של החסיד ר' אלכסנדר סנדר. שם הוא קיבל את צרכיו הגשמיים, אכל וישן… ואת החינוך החסידי הוא קיבל מאדמו״ר הזקן. הוא ממש גדל אצל הרבי, ושהה בבית הרבי במשך רוב שעות היום. בלילה הוא היה הולך לישון אצל החסיד ר׳ אלכסנדר. הילד אלחנן, היה לאחר שנים, הסבא של סבא רבא שלי. אצל ר׳ אלחנן, החסידות הייתה ספוגה בדמו, והוא הוריש אותה לבני בניו.

בנו הראשון של ר׳ אלחנן היה ר' פרץ חן – אותו כינו ר' פרץ חן הגדול. ר' פרץ היה רב בעיר בג׳רניגוב יותר מ70 שנה, ונפטר בגיל 96. הוא היה אחד הפוסקים של הדור באותה תקופה. סבא שלי, ר' מאיר שמחה חן, גדל והתחנך אצל סביו ר' פרץ. סבי התייתם מאביו בגיל צעיר מאוד. אמא שלי, שגדלה בביתו של אביה החסיד, ראתה ושמעה את כל ההנחיות, השליחויות, ההתוועדויות ועל התקשרות אמיתית לרבי. כמובן כי גם היא, זכתה להקים בית המושתת על יסודות איתנים של תורה וחסידות.

אבי רבי יהודה קולאשר

אבי היה החסיד ר' יהודה קולאשר, מיהודי גרוזיה. מיד לאחר המהפכה ברוסיה, הרבי הריי"ץ שלח שליחים למקומות שונים ברוסיה, כדי לבדוק את המצב הרוחני ולהפיח חיים במקומות שהיו שוממים מבחינה רוחנית. לא היו  ישיבות, והחיידרים רבים, וגם הם היו במתכונת מצומצמת. עם מעט מלמדים, מלמד אחד לימד את כל הילדים מכל הגילאים ורמת הלימוד הייתה נמוכה. אבי היה גר בקולאשי, גם לשם הגיע שליח הרבי, הרה״ח ר' שמואל לויטין. ר' שמואל התחיל לבחון את הבחורים היותר גדולים – בגילאי 14-15, כדי להחליט את מי לקחת לישיבה. אבי נבחר ביחד עם עוד 2 בחורים, ור' שמואל שאל את הוריהם האם הם מסכימים. סבא שלי, אביו, ר' מרדכי, היה יהודי צדיק והוא הסכים מיד לנסיעה. לסבא לא היו אמצעים כדי לצייד את בנו שנוסע לישיבה, מצבו הכלכלי היה מאוד קשה. וגם בישיבות היה מצב מאוד קשה (תקופה לאחר מכן סבא שלי ר' מאיר שמחה חן – התעשר בזכות ברכה של הרבי, והוא שלח שקים של כסף ומטבעות זהב לישיבות. אבל בתקופה זאת המצב היה בכי רע.) ובכל זאת אבא שלי נסע.

באחד הימים אבא שלי חלה. השמועה בדבר המחלה עברה מפה לאוזן עד שהגיעה לאוזניו של סבא. סבא מאוד רצה לנסוע לבקר את הבן שלו, אבל כסף לרכבת – לא היה. כל השבוע הם אכלו רק "ממליגה" וקצת תירס עם מים. לשבת הם היו קונים חתיכת עוף, סבתא הייתה עושה משהו מאגוזים, וזו הייתה השבת שלהם. ורכישת כרטיס לנסיעה ברכבת היה בגדר חלום. אבל סבא החליט לנסוע, ויהי מה! הוא עלה על גג הרכבת, החזיק בקטר, וכך נסע יום וחצי עד שהגיע לעיר בה שכנה הישיבה… כמדומני, שהישיבה הייתה אז בחרקוב, הישיבה הראשונה. (כי אחרי המהפכה הישיבה נאלצה לנדוד בעקבות הרדיפות).

סבא הגיע וראה את בנו החולה. אבא שכב על ספסל כי לא היו מיטות. הוא קפא מקור, כי החלונות היו שבורים ולא היה כסף לתקן אותם. ובכל זאת, סבא לא לקח את אבא הביתה. הוא בירך אותו בכל הברכות, וחזר חזרה. לאשתו, סבתי, הוא סיפר שבנם המקסים אוכל טוב, ישן טוב, יש לו הכול והוא בסדר גמור! כי סבתא מאוד דאגה… היו לה בן אחד ובת אחת, אבא היה בנה היחיד. (הבן שלפניו נפטר.) סבתא לא הייתה מסוגלת לאכול, היא כל הזמן חשבה על הבן שלה – אולי הוא רעב ואולי לא טוב לו… וסבא תמיד הרגיע את סבתא בכך שבנם עושה חיל בלימודו. אבא שלי גדל בישיבה 7 שנים, עד החתונה. כשהרבי הריי"ץ אמר לסבי ר' מאיר שמחה, שיש לחשוב על שידוך לבתו, הוא נפגש עם אבי שהיה אז בחור. החליפה של אבי הייתה מלאה חורים, כי 7 שנים הוא לא החליף חליפה! עקב העוני הרב.

אבי רבי יהודה קולאשר

בית הוריי- בית של נתינה

אבי ואמי נישאו, והקימו בית של הכנסת אורחים. אמי הצטיינה בנדיבות יוצאת דופן. היא קיבלה את כל האורחים בסבר פנים יפות, הכינה ובישלה ארוחות, והגישה עזרה רפואית. אחד האנשים שנעזרו בהוריי, היה הרה״ח ר' לייזר ננס. הוא סיפר שישנם אלפי אסירים, ואין תקציב כדי לכלכל אותם. ולכן אסירים רבים הוצאו להורג, וקבוצה גדולה של אסירים הועברו למחנה עבודה אחר. האסירים הלכו ברגל, בקור, ונפלו בדרך… את השיירה ליוו כלבים מאולפים, וברגע שאדם נפל תוך כדי הליכה, הכלבים היו קופצים עליו וקורעים את בגדיו. מהפחד להישאר ללא בגדים בקור הנורא הם היו קמים. ומי שקם קיבל שתי קוביות סוכר. ר' לייזר סיפר שלא אחת הכלבים הצילו את חייו…

הוא סיפר לנו, שהיחס אל האסירים היה כאל זבובים. אנשים הוצאו להורג ללא חקירה. פשוט סובבו את הראש לקיר וקיבלו כדור בראש. ר' לייזר סיפר לנו המון, ואנחנו ישבנו ימים ולילות להקשיב.

ר' לייזר גם סיפר כיצד הגיע אלינו. היה זה לאחר המלחמה, כאשר הגענו לגור באזור אחר במוסקבה. שם היה בית כנסת שהמבוגרים היו הולכים להתפלל. גם ר' לייזר ננס הגיע לאותו בית כנסת. אחרי תפילת ערבית אבי הבחין באדם שלא ממהר לשום מקום. אבל, פחדו לגשת לאדם לא מוכר, שמא הוא מלשין. שהשלטונות "שתלו" אותו בכוונה…. אבל אבא לא –פחד, הוא ראה יהודי עומד, והוא החליט לדאוג לשלומו. אבא שאל את היהודי האם יש לו לאן ללכת? וכששמע שאין לו, הוא הזמין אותו הביתה. היהודי היה ר' לייזר ננס. והוא אכן מספר ומתאר בספרו, שכתב לאחר שנים, על האירוח בביתנו, ועל הטיפול המסור של אמי בו. הכינו לו ניירת כדי שיוכל לנסוע לגרוזיה, שם היו מעיינות מרפא.

רבי אלעזר ננס

אמי הייתה עקרת בית, ואבי עסק בתפקידים מסוכנים כמו להוציא גט מיהודים שנאסרו ועוד. ב"ה הוא ראה ניסים גדולים בעבודתו כיוון שעבד בשליחותו של הרבי הריי"צ. אבי היה רב, דיין, מוהל, סופר ושוחט בקולאשי, ובכך הסתכן מאד. אני זוכרת שבילדותי ר' בערקע חן התחבא בביתנו ולן בעליית הגג. אולם כשהגיע החורף היה זה בלתי אפשרי להמשיך לישון בעלית הגג עם תקרת מתכת שמעבירה קור, הטמפרטורות בעלייה הגיעו למינוס 30 ואף נמוך מכך. ולכן, הוא עבר להתגורר בביתנו, שם שיכנו אותו בחדר נסתר, שלו יציאה אחת בלבד. יום אחד, בשעה שהתפלל, הגיעו 2 חיילים לערוך סיור בביתנו ולוודא שאנו לא מסתירים אויבים של הממשל. לאחר חיפוש בכל חלקי הבית הם הגיעו לחדר בו שהה ר' בערקע , החדר כזכור היה  בעל מוצא יחיד ור'  ברקע – שהתפלל כשגבו היה מופנה אליהם, לא היה יכול להתחמק מהם והיה נראה שעונשו (ועונשנו) נחרץ ברגע זה. אך, למרבה הפלא, השוטרים שכנראה לא רצו להפריע לו להתפלל, סבו על עקבותיהם כאילו לא ארע דבר.

אני ואימי בת שבע

הבריחה לתוך רוסיה בתקופת המלחמה

כשהמלחמה הגיעה למוסקבה, הנאצים הדליקו את כל העצים שהיו מסביב למוסקבה, כיוון שכך יכלו לכבוש אותה בקלות. שכבנו 3 ימים על הרצפה בגשם ובקור עז. לא יכולנו לצאת מגבולות רוסיה הנאצים עצרו את מסלול הרכבות. לאחר שהרכבות חזרו לנסוע עלינו לרכבת שנוסעת לקזחסטאן.  כשהרכבת הייתה עוצרת בתחנות, היינו קונים מים חמים שהגויים מכרו לנו מים חמים  והפשרנו את הירקות שקפאו מקור. לאחר כשבועיים של טלטולים האוכל אזל ובטנם של הפעוטות התנפחה. מרוב ייאוש אבי החל לעבור בין האנשים וביקש אותם מעט לחם. כולם צחקו ממנו וקראו לו "הָזַקֶן" (כי היה לו זַקָן). אמי הייתה אז בהריון ושכבה בקומה ה3 של הדרגשים. אבי דאג מאד כיוון שהיה לה צירים מגלל הרעב. במהלך החיפושים אחר הלחם אבי ניגש לאחד האנשים ושאל האם יש לו לחם? האיש שתק ופתח את מזוודתו, המזוודה הכילה לחמים בלבד, לא היה שם בגדים כלל. הוא מסר לאבי כיכר אחת, ואף הוסיף עוד אחת ע"פ בקשת אבי. (מעניין, שאף אחד לא הבחין באיש ובלחמים שלו מלבד אבי.)  אבי שילם לו, ופנה לאמי ולאחי בכדי להשביע את רעבונם. הוא חילק כיכר אחת לבני המשפחה ואת השנייה שמר לעת מצוקה. אמי ביקשה מאבי  שילך לקנות כיכרות נוספות, כי אף אחד אינו יודע עד מתי הם  יאלצו להתענות ברעב. אבי חיפש אותו בכל רחבי הרכבת אך ללא הועיל. עקבותיו של האיש נעלמו, למרות  שמאז קניית הלחם לא הייתה אף תחנה בדרך !!! בזכות הלחם ציריה של אמי נרגעו וכשהגענו לקזחסטאן היא מיד אושפזה.

בקזחסטאן מצאנו את דודי, אחיה של אמי שהיה יד ימיננו ועזר לנו לשמור מצוות שהיו נראות כבלתי אפשריות לקיום.

זכור לי מקרה מיוחד מתקופת המלחמה. כשהשלטונות רצו לסגור את בית הכנסת, אבא עמד כצוק איתן נגד המזימה.  השלטונות עצרו אותו, ומכיוון שלא היה שם בית כלא, נעלו אותו בסנף הדואר. אבא הבין שמשהו לא טוב מתרחש, הוא ניגש לחלון והצליח לפתוח אותו, וקפץ מגובה של קומה וחצי! בנס לא קרה לו כלום. הוא הגיע לכיכר שהייתה מרכז ההתרחשות. בכיכר עמדו כל תושבי העיר, ונציג מהממשלה עמד והסביר שבגלל המצב הכלכלי הקשה, ילדי העיר יקבלו מהם ארוחה פעם ביום, מרק חם ונעליים. ואף יורשו להתפלל בבית הכנסת, אך הילדים יצטרכו ללמוד שם גם שפה וחשבון. כשאבא שלי שמע את הדברים, הוא הבין שהשלטונות מבקשים להפוך את בית הכנסת למועדון.

העלייה לישראל- שכונת נחלת הר חב"ד

עוד בהיותנו במוסקבה שמענו, שהרבי מקים ישוב בדרום הארץ עבור העולים החדשים מרוסיה.  השכונה התחילה עם עשר משפחות של חסידי חב"ד. וכשהתכוננו לעלות לארץ ביקשנו להצטרף לשכונה ולקיים את רצונו של הרבי. לכן, בשנת תש"ל כשהגענו לשדה התעופה קיבלנו מיד מפתח של הדירה מר' מאיר ליס- נציג חלוקת המפתחות. כשהגעתי לשכונה הייתי נשואה עם 2 ילדים. אני לא עבדתי ובעלי עבד במפעל יין.

מצאנו קהילה חבדית של עשר משפחות של ותיקים, ועוד כמה משפחות גרוזיניות ובוכריות. בשכונה הייתה מכולת אחת של צבי, ובהמשך חנות של ברוקמן. הבנות למדו בדירה יחד כל שכבות הגיל, לבנים לא היה כלל מוסד. במקום הייתה מרפאה אחת בדירה עם רופא אחד. אבא שלי לימד בדירה קטנה את הילדים הקטנים ואחרי שנה ה"מוסד" גדל והביאו עוד דירה.

מספר חודשים לאחר שהגענו לשכונה, בני הבכור נסע ללמוד בפנימייה בלוד. הוא היה בן 9. כולם לעגו לי, שאני שולחת את בני לבד בשלושה אוטובוסים, כדי ללמוד תורה בלוד. אך אני עמדתי בשלי. התנאים של הישיבה לא היו משופרים למדי, בחורף נכנס גשם לפנימייה וכתוצאה מכך הוא חלה. לא היה לנו כסף כדי לקנות לו נעליים חדשות, ולכן הרב שלו נתן לו כסף עבור נעליים.

היו קשיים רבים ועמדנו נגדם בזכות האמונה החזקה. כשהיינו בשכונה הגיעו עולים נוספים מבוכרה וגרוזיה. היה להם קשיים רבים ללמוד את השפה והוותיקים לימדו אותם באולפן עברית.

רוב העולים עבדו במפעל של ר' מוטל גורודצקי (המפעל הוקם בהוראת הרבי) המפעל נקלע לקשיים כלכליים, המשכורות היו נמוכות, והיה צורך לקחת הלוואה מהממשלה.

הרבי עודד מאוד את הקמת השכונה "נחלת הר חב"ד"- היא נקראה על שם אמו הרבנית חנה. הרבי התייחס באופן פרטי לתושבי נחלה, וכל מי שביקש ברכה הרבי בירך.

הרבה משפחות גרוזיניות רצו לעזוב את השכונה,  שהייתה ב"מקום נידח", לא הייתה תחבורה מסודרת. אך הרבי אמר שלא עוברים והמליץ שעוד ועוד אנשים יגיעו והתיישבו בנחלה.

אני זוכרת שכשנולדו לי התאומות בערב פסח, השכונה הביאה לי עוזרת בית למשך שישה שבועות.

בל"ג בעומר היתה תהלוכה קטנה, בתהלוכה הרגישו את האחדות המופלאה ששררה בין התושבים, ללא הבדל מעמדות. הייתה שמחה עצומה וכולם שמחו בשמחת רשב"י.

הזוית האישית

אני רוצה לומר לדור הצעיר, שלמרות שלפעמים יש קשיים וסובלים מילדה מסוימת, יש להמשיך להתנהג אתה באהבת ישראל כאילו היא בסדר. צריך לראות את הטוב שיש בשני ולא את הרע. צריך להעריך אותה ואת הטוב שבה והיא תחזיר טוב.

והעיקר שבזכות זה נזכה לגאולה האמתית והשלימה בקרוב ממש!

מילון

הרבי הרייץ
רבי יוסף יצחק שניאורסון - האדמו"ר הריי"צ (י"ב בתמוז תר"מ - י' בשבט תש"י) (בעגת חסידי חב"ד אדמו"ר הקודם ובמקור באידיש דעֶר פריעֶרדיקעֶר רבי) הוא האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, בנו של הרבי שלום דובער (האדמו"ר הרש"ב) ושטערנא שרה שניאורסון וחמיו של הרבי מליובאוויטש. מנוחתו כבוד באוהל בבית העלמין "מונטיפיורי" ברובע קווינס שבניו יורק.

הרב ר' אליעזר ננס
מכונה "לייזר", ה' סיון תרנ"ז-י"ג אדר שני תשנ"ז), היה חסיד בעל שמועה שמסר נפשו על שמירת הגחלת היהודית ברוסיה הסובייטית, נשלח לסיביר לעשרים שנות מאסר וגלות בתנאים מזוויעים, ולמרות הכל הצליח לשמור על יהדותו כולל שמירת מצוות וחגים. באחרית ימיו שימש בהנהלת כולל חב"ד בארץ הקודש ועד השותפים בייסוד בית הכנסת בשיכון חב"ד.

ציטוטים

”בזכות אהבת ישראל ואהבת חינם נזכה לגאולה האמתית והשלימה בקרוב ממש! “