מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בית ספר אשלים זה הבית שלי

צוות הקשר סביב יוסף דהן המיתולוגי
יוסף חוזר בזמן
סיפורו של יוסף דהן שקשר את גורלו במדינת ישראל והעיר אופקים

שמי יוסף דהן, נולדתי במרקש שבמרוקו בשנת 1932, ועליתי לארץ בשנת 1962, בעקבות הורי ואחי. הגעתי לאופקים ושם אני חי מאז ועד היום.

לאחר כ 20 שנה שלא הייתי בבית הספר אשלים, הגעתי יום אחד לביקור נוסטלגי שלי במה שהיה פעם הבית השני שלי. שמעתי מישהו קורא לי בהתלהבות רבה, "יוסי", בהתחלה לא זיהיתי, אך לאחר כמה שניות נזכרתי, זה היה המורה לתקשורת שאותו הכרתי לפני כ 20 שנה. אבי חיבק אותי וכל כך התרגש, הוא אמר לי כמה אהב אותי  והקשיב לי כשהיה צעיר.

עד  היום אני זוכר את מסיבת הפרידה שערכו לי בבית הספר. יעל שהייתה אז מנהלת בית הספר הפיקה לי אירוע מרגש ויוצא דופן. הפרידה הייתה לא פשוטה, כל הזיכרונות שלי שזורים בבית ספר "אשלים". דורות שחינכתי, לימדתי, הנחיתי… אמנם אני רק "אב בית" הייתי,  אבל מבחינתם הייתי "האבא" שלהם. זכורים לי בעיקר הטיולים השנתיים, אירועים, וכמובן חג פורים. יש לי מלאי של זיכרונות טובים מהימים ההם. כשאני פוגש בוגרים של "אשלים", הם מדברים, זוכרים בעיקר את האוכל שהייתי מכין להם בכל הזדמנות. הם מבקשים את המתכונים של השקשוקה, המרקים, הקוסקוס וסלטי הטונה שכולם נעשו באהבה רבה. כל תלמיד או מורה שהיה יוצא לטיול שכולל בתוכו גם שינה ידע ואף ציפה למאכלים הביתיים שהייתי מכין ממש בשטח.

                

תמיד אזכור את חג פורים בשנות ה-70-80. ההכנות לעדלאידע העירונית נמשכו חודשים רבים. וכל שנה הייתי מגיע בתחפושת מרשימה אחרת: שודד ים, רמבו, אליהו הנביא, אדם הקדמון עוד הרבה. כל שנה חיכו כולם לראות במה אפתיע ואף פעם לא זיהו אותי.

אני בחג הפורים

לפני שהגעתי ל"אשלים", עבדתי 20 שנה במפעל טקסטיל כמכונאי טקסטיל. המפעל נסגר ואז הגעתי לבית השני שלי "אשלים". כל בוקר הגעתי מוקדם לבית הספר באופניים ובהמשך השתדרגתי באופנוע שהילדים והמורים אהבו מאוד ותמיד רצו טרמפ… זה היה אופנוע מיוחד, מעוטר ומקושט. תמיד הייתי מאבזר אותו בתוספות ושפצורים. 

עם השנים התבגרתי ועברתי לקלנועית וגם אותה אני משדרג ומקשט עם התמונות של 16 הנינים שלי.

החיבור שלי ל"אשלים" ולאופקים, הוא החיבור שלי ושל משפחתי למדינה. אחי היה הסנונית הראשונה ועלה לישראל בשנת 1948 לאחר שהיה תלמיד ישיבה ב"מקניאס" שבמרוקו. הגיע לישראל, התגייס לצבא ונהרג במלחמת השחרור. בזמן שהוא וחבריו היו באמצע תפילת מנחה באזור "כביש הרעב", הגיע מטוס מצרי וחיסל את כולם. הידיעה על מותו הגיעה להורים מאוחר וברגע ששמענו על מותו ישבנו עליו שבעה. מותו לא נתן להורים מנוח והם עלו ארצה כדי שיוכלו להיות קרובים אליו ולבקר את קברו. הוא קבור בתל אביב ב"נחלת יצחק". מאיר אחי מת על "קידוש השם" וניתן לומר שביתו בישראל היה הצבא והוא קשר אותנו למדינה בקשר דם. אני עליתי לישראל  רק בשנת 1962 אחרי אחי והורי, כי לא היו לי את האישורים המתאימים לעלות לישראל. עליתי עם 14 ילדי שחלקם כבר אינם בחיי. ואני נשוי בפעם השנייה לחנה.

מסיבות 70 השנה למדינה, שזורות בסיפור המשפחתי שלי כחוט השני. כל אירוע שהמדינה חוותה קשור לאחד מהאירועים המשפחתיים הפרטיים שלי. אני זה המדינה והמדינה זה אני.

במפגשים בקשר הרב דורי פגשתי את הדור החדש השונה כל כך מהדור שאותו אני מכיר. היום הם יותר דעתניים, ידענים, זזים הרבה ורוצים לדעת הרבה. למדתי מהם מהי תמונה? איך מצלמים? והחוויה הזאת גרמה לי לחזור לאלבומי התמונות הישנים. דרך האלבומים הישנים הילדים הבינו ולמדו עלי ועל המדינה. טוב לדעת שלא שוכחים אותי. תמיד טוב לחזור לבית ולמשפחה שלי- משפחת אשלים.

הזוית האישית

יוסי: במפגשים בקשר הרב דורי פגשתי את הדור החדש השונה כל כך מהדור שאותו אני מכיר. היום הם יותר דעתניים, ידענים, זזים הרבה ורוצים לדעת הרבה. למדתי מהם מהי תמונה? איך מצלמים? והחוויה הזאת גרמה לי לחזור לאלבומי התמונות הישנים.

דרך האלבומים הישנים הילדים הבינו ולמדו עלי ועל המדינה.

איתי ואריאל: היה נפלא להכיר איש כל כך חיוני ומרתק כמו יוסף דהן.

מילון

כביש הרעב
כביש רוחב אזורי במערב הנגב הצפוני המוביל מעוטף עזה ליד קיבוץ מגן לאופקים ולצומת גילת. אורכו כ-21 ק"מ. ב-1946, לאחר מספר שנות בצורת רצופות היו הבדואים באזור שרויים בחרפת רעב. ממשלת המנדט העסיקה את המקומיים בסלילת הכביש על מנת לספק להם תעסוקה, והכביש זכה לכינוי כביש הרעב. בשנות החמישים הוקמו בצד הכביש מושבי העולים של המועצה האזורית מרחבים ועיירת הפיתוח אופקים והכביש הפך לציר מרכזי בעבור המושבים פטיש, מסלול, רנן, פדויים, בטחה וגילת. (מתוך ויקיפדיה)

ציטוטים

”תמיד טוב לחזור לבית ולמשפחה שלי- משפחת אשלים.“