מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בית חב"ד בבסיס תל השומר

פעילות במסגרת התכנית
רחל גוב ארי בתפקיד
סיפורה של רחל גוב ארי

לילי ז"ל למשפחת וינברג.

אבי יליד פינסק שבפולין הגיע לארץ בגיל 13 עם אימו בשנת 1933.
שתי אחיותיו אסתר והניה הגיע כמה שנים קודם לכן לארץ. משפחתו של אבי השתייכו בפינסק לתנועת ההשכלה.
אבי ואחיותיו למדו בגימנסיה העברית בפינסק. אבי היה אדם משכיל ומוסיקאי, ניגן בכינור ובהיותו בפינסק נהג לנגן בחצר של האדמו"ר מקרלין פינסק. מבחינה דתית ניתן להגדיר את משפחת אבי כלא שומרת תורה, למרות שזכורני שסבתי ז"ל חיה שרה הייתה מתפללת וקוראת מתוך ספר "צאינה וראינה".
אימי נולדה בארץ בחיפה, הוריה הגיעו לארץ בשנת 1922, הסבא יליד אודסה והסבתא ילידת רומניה, סבי היה קומוניסט. שנים רבות דגל בדו קיום עם הערבים. בערוב ימיו נגמל מהאידיאולוגייה הזו. משפחתה של אימי לא שמרה תורה ומצוות וגם במקרה זה סבתי רייזל מלכה שמרה על גחלת קטנה של מצוות מסוימות.
אימי נשלחה ללמוד באליאנס (בתי ספר נוצריים) ושם למדה שפות רבות ביניהם- ערבית, גרמנית, איטלקית,
ספרדית, אנגלית, צרפתית. ידעה גם אידיש ועברית. אמי שרתה בצבא הבריטי בבריגדה.
גדלתי במשפחה אתאיסטית אך בעלת אהבת ישראל ועזרה לזולת.
משפחתי ברוכת ילדים, אנחנו 8 אחים. ארבעה אחים וארבע אחיות (האחות הבכורה נפטרה). אני השלישית במשפחה.
נולדתי ב 1948 לאחר מלחמת השחרור. הורי עברו מחיפה לעיר לוד. עיר ערבית שנכבשה בשנת 1948. רב רובה של האוכלוסייה היהודית הייתה מורכבת מעולים חדשים שהגיעו מארצות ערב ומאירופה לאחר השואה. גרנו בבית ערבי ב- 3 חדרים. השירותים היו משותפים עם השכנים.
זיכרונותיי, מהילדות מתחילים בהיותי כבת ארבע בערך, הורי ובמיוחד אימי שהייתה אישה מאוד דומיננטית והשפיעה רבות על עיצוב אישיותי, הפכו את ביתינו למשרד הקליטה והרווחה לעולים החדשים. נפלאים דרכי ה'. המתנה שהוענקה לאימי הכישרונית בשפות שמשו אותה לתקשר עם העולים החדשים להיות להם אוזן קשבת, לעזור להם להתאקלם, לבנות את עצמם, לשקם את ההריסות שלהם. העולים שהגיעו מאירופה שבורים ורצוצים לעיתים קרובות ללא משפחות, אימי חיפשה עבורם קרובי משפחה בארץ ובחו"ל, העולים שהגיעו מארצות ערב ואיבדו את הררכייה המשפחתית, הדריכה אותם וטיפולה בהם כסומכת . ביתנו היה נקרא בפי כולם "הבית של אברהם אבינו".
ביתינו היה פתוח לרווחה לכל דכפין, גם ערבים פקדו את ביתנו.
 
הורי מתארחים בביתי
כדי לאחות את הקרעים של ניצולי השואה, אימי דאגה לחתן אותם עם העולים מארצות ערב- אלה הבודדים נכנסו למשפחות ברוכות ילדים, למרות השוני בתרבויות, ממה שידוע לי הם חיים עד היום באושר. אנחנו הילדים שמשנו כדוורים שליחים להעביר את ההנחיות של הורינו למשפחות (לא היו טלפונים), היינו שותפים בכל מה שהתרחש בביתינו.
אומנם לא עברנו את התלאות שעברו אחינו בני ישראל בארצות הגולה , אך מתוך הסיפורים שהסתובבו בביתנו חווינו את הרדיפות והסבל שעברו היהודים. שמענו סיפורים רבים מניצולי שואה , אימי עודדה אותם לספר את מה שעבר עליהם כי רצתה להרגיש את כאבם.
מבחינה כלכלית חיינו במצוקה כי זו הייתה תקופה של צנע, משפחתנו ב"ה גדלה ובביתנו אכלו ושתו ולנו אורחים רבים שנזקקו לכך אך זה לא מנע מהורי לתת יותר מכפי יכולתם. לעיתים, קרובות זה בא על חשבון הילדים, הן בחוסר פרטיות והן בצמצום כלכלי. סדר העדיפות היה קודם העולים המסכנים , אח"כ אנחנו. ואחרונים הורי.
דוגמא לכך שצרמה לי שנים ,הייתי רגישה מאוד למגע של צמר והורי קנו לי שמיכה בעלת מרקם עדין ללא צמר- שמחתי מאוד במתנה זו אבל לא ארכו ימים וכשבאו אורחים ללון בביתנו נאלצתי להיפרד מהשמיכה ולהתכסות במה שהיה, במעילים או בשמיכות צמר.
אימי הייתה אשפית במטבח ידעה להכין מלא כלום אוכל "לגדוד". הריח היה של בשר/כבד כשכולו למעשה היה לחם וחוביזה. אני מספרת על אימי יותר מאשר על אבי, כי אימי הייתה המובילה המנהיגה , הייתה טיפוס  של מפקד ואבי היה החייל. לאבי החייל הייתה מסירות נפש לעבודתו. שנים רבות שימש אבי כמנהל תחנת מד"א בלוד ואנו היינו מתנדבים בתחנה, למדנו ממנו כיצד אדם צריך לבצע את תפקידו.
אנקדוטה מיוחדת אותה שמעתי מתושבי חב"ד בשיכון חב"ד בלוד, כשנקרא אבי לפנות יולדת / חולה מהשיכון בשבת, היה בכל נסיעותיו לבית הרפואה נכנס למחלקות בו היו מאושפזים החולים שומרי התורה והמצוות ושואל לשלומם, וכשהיה חוזר מבית הרפואה בדרכו לתחנת מד"א נהג להיכנס לשיכון ומדווח למשפחות מצב החולה/היולדת. ויחד עם זה היה לוגם איתם משקה ואומר לחיים.
מי יודע אם לא הקשר  הזה של אבי לחב"ד הוביל בסופו של דבר שהחזרה בתשובה שלי הייתה דרך חב"ד ונציגיה משיכון חב"ד בלוד, חסד גורר חסד. גדלנו בבית ללא ערכי יהדות חוץ מברית מילה לאחי, לא שמרנו שבת וחג, אך הערך העיקרי והדומיננטי שהשאיר בנו חותם במיוחד באחותי ז"ל ובי היה הכנסת אורחים. דאגה לזולת עד למיצוי של כל האפשרויות. ערך נוסף וחשוב היה השמחה. תמיד שמחנו וצחקנו, אימי הייתה הומוריסטית, נושא הציונות והתרומה למדינה הייתה חשובה .
אימי הייתה פעילה בתנועת חירות ודאגה שהאידיאלים האלה יעברו אלינו.
כולנו שרתנו בצבא, אחי גיורא ואני שרתנו גם בקבע ושם התחולל השינוי הגדול בחיי.
בית חב"ד בבסיס תחזוקה תל השומר
התחלתי בתהליך חזרה בתשובה בהיותי בת 33 נשואה לדני שלמה ז"ל, אם לשני בנים יניב משה שהיה בן 8 ושי בן שנתיים וקצינה בדרגת רס"נ, משרתת בבסיס תל השומר במפקדת קצין תחזוקה ראשי.
הנושא של החזרה בתשובה היה עדיין בחיתוליו, חסידי חב"ד בהוראת הרבי מלובביץ פעלו בארץ ובעולם. גם הגיעו לצבא למרות שבתקופה זו הייתה הוראה של גורמי הצבא לא להכניס את חב"ד וכל גוף "שעלול" ח"ו להשפיע בתוך הצבא. אבל ההשגחה העליונה "שתלה" חיילי קבע חב"דניקים בכל בסיס וגם בבסיס תל השומר בו שרתתי בתקופה זו.
יחד איתי שרת רס"ר רבי שמעון מלכיאלי משיכון חב"ד בלוד וכשהתודענו אחד לשני גילינו מכר משותף משה הילל משיכון חב"ד בלוד, שהכיר אותי מתקופה קודמת בצה"ל והיה מכר גם של אבי ז"ל.
לא עברו יומיים ומשה הילל ואישתו התחילו להשפיע עלי ועל בעלי בדרכי נועם, עם סיפורי מופתים על הרבי והרבנים ואנו שבאנו מלא כלום היינו מוקסמים. אצלי התהליך היה מהיר יותר מבעלי ז"ל למרות זאת הייתי צריכה להתמודד  מול כמה  "חזיתות"- בעלי שחשש שנהיה חרדים מדי, הצבא שצריך לקבל אותי עם כל השינויים שעברתי הן בביגוד שונה : חצאית ארוכה ומטפחת ומאוחר יותר פאה ,והן עם ערכים יהודיים ומצוות שלא  היו מודעים לכך, כמו לחיצת ידיים לגברים, ישיבה בנפרד, כשרויות וכד'.
ב"ה זכיתי שמפקד קצין תחזוקה ראשי דאז תא"ל רמי דותן הלך לקראתי ונתן הנחיה לדאוג לכל הדרוש לי. תפרו עבורי חצאיות ארוכות, מטפחות ראש תואמות לצבעי המדים.
בתקופה זו חזרה בתשובה גם בתו של הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) ז"ל. וזה הקל על התהליך של החזרה בתשובה.
כמו כל חסידת חב"ד, גם אני התחלתי לפעול, מיד כשהבנתי שצריך להשפיע, הייתי "טופחת על מנת להטפיח". פתחתי בית חב"ד במשרדי. במשרד הייתה תמונה של הרבי (למרות האיסור בהוראות מטכ"ל) וכולם קבלו את זה כמובן מאליו, תפילין, סידור וספרי קודש.
ב"ה זכיתי לקרב חיילים וחיילות לתורה ומצוות ,עשיתי מבצעים הנחת תפילין, אות בספר התורה, מכירת חמץ לפני פסח ועוד . כשהשתחררתי מצה"ל ויצאתי לגמלאות דאגתי מי ימשיך את הדרך ,ב"ה, אחרי חזרה בתשובה קצינה והיא המשיכה את הפעילות.
חזית נוספת הייתה מול משפחתי הורי ואחי ראו בתהליך זה אקט של פרימיטיביות. ההבדל ביני לבינם היה 180 מעלות. הם בקצה האחד ואני בקצה השני. לא ויתרתי על המשפחה והמשכתי בדרכי נועם ובקשר רצוף להשפיע על משפחתי וכמו שכתוב "מים שחקו אבנים" , גם ליבם של בני משפחתי נשחק , הם הפכו להיות מתונים אומרים ב"ה ובע"ה, אחותי תמר ז"ל חזרה בתשובה ואחי גיורא ובני משפחתו. עד פטירתם של הורי הם  כיבדו את אורח חיי ורוו הרבה נחת מילדי. משפחתו של בעלי ז"ל היו מתונים מתחילת דרכינו.
עם שחרורי מצה"ל נסעתי לרבי בשנת תשמ"ט. לאחר מכן עברנו לגור בעמנואל שבשומרון, ישוב חרדי. בישוב  זה נבחרתי לשמש בתפקיד ייחודי לנשים ,גם במגזר הלא דתי ,כקצינת הביטחון של הישוב תפקיד אותו ביצעתי 6 שנים. בתקופה זו היו בעמנואל שני פיגועי טרור קשים מאוד.
בהשגחה פרטית סגרתי מעגל. המאיץ הראשון לחזרתי בתשובה רבי שמעון מלכיאלי, הפך להיות למחותני בתו ציפורה חיה נישאה לבני שי, והשדכנים היו משה הלל ואישתו תמר. הכל נשאר בעיר לוד. חסד שהביא חסד.
מודה לה' על חסד הגדול , זכינו לראות בנים ונכדים שומרי תורה ומצוות ממשיכים את הנהגת משפחתי "יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך" (פרקי אבות א' פסוק ה' )
נולדנו עם כוחות אותם צריך לנצל, לעשות טוב בעולם כדי לעשות לקב"ה דירה בעולם הזה.

מילון

בריגדה
חטיבה צבאית הכוללת גדודים אחדים

ציטוטים

”נולדנו עם כוחות אותם צריך לנצל לעשות טוב, כדי לעשות לה' דירה בעולם הזה“