מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בית הספר כשורש שהצמיח את ענפי חיי

סבתא בתיה והנכדה מאיה
סבתא בצעירותה
סיפור חייה של סבתא בתיה

קוראים לי בתיה, נולדתי בבוקרשט שברומניה ב-8 או 10 במרץ, 1948. הוריי, סלי ושלום (זיסה) שיסל, ילידיי 1917, היו חלוקים מתי מתחילה ספירת ימי חיי, מהיום שנולדתי או מהיום שהשתחררתי עם הוריי מבית החולים. היום אני חוגגת ב-8 במרץ שזהו גם יום האישה הבינלאומי.

עלינו ארצה באנייה במאי 1950, ושובצנו למעברה בשם "שער העלייה" בחיפה. התנאים היו מאוד קשים, מגורים באוהלים, דשדוש בבוץ ואוכל דל. אני זוכרת את הקוריוז שאמי סיפרה על אודות מראה המלפפונים שרוחבם עלה על אורכם. סיפור נוסף שאני זוכרת זה שאמי החזיקה אותי כל הזמן בידיים מתוך חשש הדבקות במחלות ובעיקר מחלת עיניים בהם לקו ילדי עולים מתימן. היום אני מבינה שכל מה שקרה היה כורח המציאות.

את המעברה אכלסו עולים ממזרח אירופה וארצות ערב, מה שיצר לא מעט חיכוכים. עד מהרה עזבנו את המעברה ועברנו לגור ברחוב אלנבי שבשכונה הגרמנית שבחיפה. הוריי ואני הצטופפנו בחדרון קטן. מטבחון וחדר אמבטיה היו משותפים עם דיירים נוספים וגם השירותים היו בצריף בחצר.

סבתא בפורים, 1959 ומאיה בפורים 2019

אבי הקים מפעל לשטיחים שהתבסס על מומחיותו בטווייה שאותה רחש עוד כילד בצ'רנוביץ, שם גדלו הוריי. שם המפעל היה "שטיחי מרים", מרים הוא השם שני שלי, על שם סבתי מצד אבי. המפעל חווה תלאות רבות, אך בסופו של דבר הגיע להישגים. איכות השטיחים יצא למרחוק (צמר נקי, איכות הייצור ואחריות ל-25 שנים) עברנו דירות רבות בעשור הראשון שלנו בארץ. גם המצב הכלכלי לא שפר עלינו תמיד. תקופת הצנע, למשל, בשנות ה-50, והמיתון בשנות ה-60.

בהיותי בת יחידה לא חשתי מעולם במחסור כי הוריי תמיד פינקו אותי. אבי היה רך, אך אמי השליטה משמעת. בשנות ה-60 השתקענו ברחוב פבזנר 3, בשכונת הדר שבחיפה, בבניין שנבנה על הריסותיו של בי"הס בשם "חוגים". ביה"ס התיכון שבו למדתי מכיתה ט' היה לא אחר מאשר "חוגים", ששינה את מיקומו ועבר לכרמל. למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים אנגלית וספרות וחזרתי לאותו בי"הס "חוגים" כמורה ומחנכת. בתקופת עבודתי ב"חוגים" ילדתי שני בנים: את אייל – אבא של רוני, מאיה וגל, ואת ארז – אבא של יונתן ואדם.

סבתא עם סבא בצעירותם

מאוד אהבתי את עבודתי, ספגתי חוויות עשירות ומכוננות. נרקמו יחסים קרובים של הערכה וכבוד הדדי עם תלמידיי. עד היום כשאני פוגשת באקראי מישהו מתלמידיי, זורמת אהבה משני הצדדים. בבי"ס בו התחלתי כתלמידה, חזרתי לשמש בשורה של תפקידים, במהלך 37 שנים. לא יאומן שסה"כ ביליתי ב"חוגים" 41 שנים! לא פלא שהמוסד הזה מהווה ערש חיי.

סבתא בצעירותה כמורה בבית הספר "חוגים" בו למדה בילדותה

המוטו שלי: "המעברות סימלו את חבלי הלידה של המדינה הצעירה, שקלטה את העולים ובו בזמן גם דחתה אותם".

סיפור אהבה

בכתה י', בגיל 15, הכרתי את מאיר חיים שלמד איתי בכיתה (נולד בבגדד ועלה ארצה בשנת 1951 יחד עם הוריו ויולט וסלים ואחיו ניסים) והפכנו לזוג. התקרבנו כשמאיר עזר לי להשלים את הפער שנוצר בלימודי הכימיה שלי. בשלב הזה הוא הציע לי חברות והוא ביקש מהמחנך שלנו להושיב אותנו יחד באותו שולחן. אני סירבתי כי מאוד התביישתי. מאותה סיבה סירבתי גם ללכת אתו יד ביד בפרהסיה. אני הייתי החברה הראשונה של מאיר וגם מאיר היה החבר הראשון שלי.

סבא וסבתא ביום חתונתם

כל יום בסוף יום הלימודים מאיר היה מלווה אותי הביתה, למרות שהוא גר בכיוון אחר לגמרי. כשסיימנו את בחינות הבגרות, מאיר התגייס לצבא ואני התחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים. התראינו בכל הזדמנות, בעיקר בסופי שבוע. שנה אחת (בתום השירות הצבאי), מאיר גם למד באוניברסיטה העברית. הקשר התחזק ובסיום לימודי חזרנו שנינו לחיפה. מאיר המשיך את לימודיו בחיפה (אוניברסיטה, טכניון). התחתנו בסוף שנת 1970, בגיל 22. עד היום הוא אהבת חיי. בשנה הבאה נציין יובל לנישואינו.

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אשר סבתא בתיה השתתפה יחד עם נכדתה מאיה, בבית הספר החיטה בזכרון יעקב.

מילון

קוריוז, אנקדוטה
סיפור משעשע

כורח
נחוץ

טוויה
אריגה

תלאות
צרות, ייסורים

שפר
עשה טוב

המיתון
תקופה של פעילות כלכלית מעטה. מיתון הוא מונח במקרו כלכלה שפירושו תקופה ארוכה יחסית של פעילות כלכלית מואטת בכלל המשק. מיתון בדרך כלל גורר עמו ירידות מחירים, צמצום של הייצור והמסחר וירידה בתעסוקה.

יובל
חמישים שנים

מכוננות
משפיעות לטווח ארוך

שער עלייה
שער עלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל.

פרהסיה
בציבור, מול כולם

ציטוטים

”המעברות סימלו את חבלי הלידה של המדינה הצעירה, שקלטה את העולים ובו בזמן גם דחתה אותם“