כחלק מתכנית "הקשר הרב דורי" בקרנו בבית התפוצות. החוויה הייתה בלתי נשכחת. כאשר הגענו לחדר של בתי הכנסת מסביב לעולם, לא האמנתי. שמה היה דגם של בית הכנסת בפז, איפה שמשפחתי התפללו!! שנים לא ראיתי את הבית כנסת, והדגם החזיר אותי לימים האלו. כאשר ראיתי איך בית הכנסת שלי היה כל כך מדויק, אז התרשמתי גם מהבניינים האחרים, שהיו בנויים בצורה מרהיבה. התחברתי גם לחדר עם בגדים מרוקאים, פעם התלבשנו ככה. בארכיון במחשבים, ראיתי עם המורה הצעירה שלי, תמונות מרהיבות שהזכירו לי את הילדות. הייתה תמונה מאוד מרגשת של משפחה שישבו סביב שולחן נמוך על הרצפה.
ראינו במחשב איך חיו עם הערבים בעיר פז, תולדות פז, אפילו הרמב"ם היה בפז. זה הזכיר לי איך עליתי לארץ. הייתה תמונה אחת שמאוד ריגשה אותי של הבית כנסת "דנן", גם שמה הייתי מתפללת בעבר, זה ריגש אותי.
בית הכנסת "רבי שלמה אבן דנאן" בפס, מרוקו
מהעתיקים והחשובים שבבתי הכנסת בצפון אפריקה. נבנה על ידי בעליו, משפחה יהודית
בעלת השפעה ממרוקו, באמצע המאה ה-17, ובשלהי המאה ה-19 חודש וניתנה לו צורתו
הנוכחית. המבנה, שנמצא בלב ה"מלאח" (רובע יהודי) הוא מזכרת נדירה מתקופת מפתח
בתולדות יהדות מרוקו.
בילדות שלי לא קנו בובות ומשחקים, אבל היו חברות. היו גם פרות וכבשים וכל בוקר אמא הייתה הולכת לחלוב. היינו מכינות בובות מעצמות, מקלות ובדים וכך שיחקנו. בשבת היה הכי כייף בגלל שעשינו חדר וסידרנו אותו כמו בית ובתוך הסיר היו מאכלי שבת שכל אחת הביאה מהוריה. עשינו ארוחת שבת מפוארת עם החברים, אבל הייתה גם ארוחת שבת מסודרת עם ההורים. בערבי חול היינו תפרות בגדים לבובות, וילונות לחדר, סדינים, ומפות שולחן. היינו גם משחקים חמש אבנים לא קוביות מזהב שקונים, אלא אבנים שמצאנו ברחוב. שחקנו גם דוקים, שהכנו מקנה סוף.
התחתנתי בגיל מוקדם, בגיל 17. אחרי כמה חודשים נכנסתי להיריון וילדתי את הבכורה. בזמן שהנקתי אותה נכנסתי להריון בלא ידיעה. בעצם גיליתי את זה על ידי כך שהלכתי בחוץ ומשהי שאלה אותי אם אני בהריון, בדקתי והבדיקה אישרה את זה. הילדה הבכורה שלי היא עליזה, השנייה סימה, אחריה בא בן שקוראים לו דוד, אחריו שלמה, אלי ובסוף דורון.
בהריון של דורון לא ידעתי אם אני בהירון ולכן הלכתי לקופת חולים והם אשרו שאכן קיים תינוק. הרופאים רצו לעשות הפלה אבל בעלי לא הסכים. אז בעצם עבדתי עד חודש שמיני ואז הפסקתי כי היה לי קשה. אחרי הלידה לא ידעתי איך לקרוא לתינוק החדש. האח הגדול, שלמה, הציע שנפתח את התנ"ך והשם הראשון שיצא זה יהיה השם שלו, ויצא השם דורון=מתנה.
היינו גרים בבית פשוט מאוד ובעלי היה נגר. הוא בנה לבית כמה ארונות ולוחות וסרגתי ווילון לכסותם. אחר כך קנינו ארון מיד שנייה. היה גם מקרר. היינו יורדים למושב ומחפשים את הרב שישחוט את הבשר ואחר כך מכשירים. פעם בכמה זמן יצא שהצלחנו להשיג עוף או בשר לכן שמרנו אותו.
כשהילדים גדלו התחילו ללכת לבית ספר וכשחזרו הבייתה שאלתי אותם על היום. ייעצתי להם והם לי, הייתי פשוט החברה שלהם עד היום. כשאלי היה בגן אני חיפשתי עבודה ומשהי באה לבקש ממני להיות מחליפה בגן "ויצו" ליום אחד. המפקחת הייתה שם גם ובסוף היום היא קראה לי למשרד ונלחצתי. אבל בסוף, היא רק רצתה להציע לי לעבוד שם באופן קבוע בגלל שהייתי טובה. עניתי לה שאין לי תעודות והמפקחת אמרה שזה לא משנה כי היא ראתה את העבודה שלי ואהבה אותה. החזקתי שם מעמד 17 שנה.
בשנת 1960, כשהייתי בת 21, עלינו לארץ ממרוקו עם שתי בנותי, אני, בעלי, חמותי וגיסתי. בדרך עצרנו בכמה מקומות ובאנו באונייה ארצה. פנינו ישר למעלות וקיבלנו בית קטן מאוד לשישה אנשים. לא היו לנו שמיכות או כריות וקבילנו הכל מהסוכנות. לא היה לי אמצעים לטפל בילדי. כשהיינו הולכים להביא לחם מוקדם בבוקר כבר כמעט
ולא היה, המכולת הייתה מאוד קטנה. בגלל שהבית היה מאוד קטן הפרידו אותנו מחמותי וגיסתי. כשהגענו הדבר הראשון שעשינו היה לנשק את הקרקע, אפילו שהיה קשה היינו שמחים להגיע לארץ הקודש.
אני לא למדתי כשהייתי צעירהאבל הבטחתי לעצמי שכשיהיו לי ילדים אני אשכיל אותם ואתן להם את כל מה שאני
לא קיבלתי.
השנה 2013, חזרתי לבית ספר בתכנית הקשר הרב דורי לתעד את סיפורי ללמוד לעבוד על המחשב
מילון
פז
העיר שממנה מרים היגיע אחת הערים הגדולות במורוקו. נמצא בצפון מורוקו.
ציטוטים
”לא היה לנו הרבה כסף אבל הצלחנו להסתדר אם מה שיש.“
