מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בית הילדים של צילה

בית הילדים של צילה

פעם היה בתל אביב חורף אמתי, לא זרזיף פה זרזיף שם. הגשם ירד והיו שלוליות, ומגפי גומי ומעילי גשם מפלסטיק מבריק. פעם בוססנו בבוץ, משפריצים מים לכל הכיוונים, ונרטבים עד לשד עצמותנו.

כשהייתי קטנה היה חורף כמו שצריך ואולי משום שהייתי רכה בשנים, הכל נראה לי גדול כל כך. הגשם כיסה את המדרכות ואת העיניים בטיפות קרירות וצלולות, שדרכן נראה העולם לח, העצים רוויים וזגוגיות הבתים מכוסות באדים.

גרתי ברחוב קלישר סמוך לשוק הכרמל ודרך החלון הפתוח זרמו פנימה ניחוחות עמומים של פירות. אז לא שמתי לב לריחות, הייתי עסוקה בדברים אחרים. אז הגולות הצבעוניות עמדו במרכז חיי. נהגתי לספור אותן  פעם אחר פעם, לבסוף הייתי  מחביאה אותם בקופסת מתכת פשוטה, שמה אותה מתחת לכר ונרדמת.

באותם ימים נכנסתי לשירים שהקריא אבי לפני השינה, וזכיתי בכל הגולות שאספו האיילות בלילות. הכל היה מסודר, החתולים נמנמו בחצר, הבייגלה היה מרוח בצד הנכון, וילדי הגן מצצו את האצבע המתאימה. ואז הגיע הרגע בו השתנה הכל.

הרדיו פתוח, אני עומדת ליד הכיור, ורוחצת את הצלחות שנשארו לאחר ארוחת השבת. אני מקשיבה לקולה המחוספס קמעא של יהודית קציר המדברת על ספרה החדש ומספרת על בית הילדים שצילה, הסבתא רבתא שלה, ניהלה ברמת גן.

"צילה" ספרה של יהודית קציר

הילדה הקטנה

יש לי תחושה שזו הייתה פגישת היכרות ראשונה עם צילה ובית הילדים בגלל הבגדים החגיגיים שלבשתי. אני נכנסת לתוך הצילום, לובשת את השמלה הפרחונית עם הסרט הגדול מעל למצח, והנה אני שם, ילדה קטנה בבית הילדים ברמת גן, במעון של צילה.

כל הילדים שוכבים על הדשא רק עם תחתונים, כדי לקבל הרבה אור מהשמש. רותי החברה שלי, אומרת שחם ושורף לה, אבל צילה אומרת שקוראים לזה אמבטיית שמש. וזה בשביל הבריאות שלנו. אני רוצה לשאול את צילה לאן הלכה אימא שלי, ומי לקח לי את הגולות, ואני מנסה לקום, אבל צילה אומרת שעוד לא, שהבטן צריכה לקבל הרבה שמש, ואחר כך הגב, ורק אז אפשר. אני עושה מה שהיא אומרת, ובסוף כולם קמים ורצים בסיבובים ואחר כך נכנסים פנימה, לתוך בית הילדים.

רותי, שתמיד מספרת כל מיני דברים, אומרת לי בסוד שאם אקטוף הרבה פרחים, אשים בקערה עם מכסה, ואחכה עד שבת בלי להסתכל מה קורה בפנים, יצמח זהב מתחת לפרחים. אני עושה מה שרותי אמרה, מחכה לאבא שיבוא לביקור, ומרימה את המכסה. "תראה, יש לי הפתעה בשבילך". אבל אין שם בכלל זהב, רק ג'וקים קטנים ושחורים, עם הרבה פרחים נבולים.

רותי אומרת שבטח לא התאפקתי ושהסתכלתי בקערה לפני שבת ולכן זה לא הצליח. אבא אומר "לא קרה כלום, רק שתדעי לך:  פרחים לא מטילים זהב" ולוקח אותי לירקון, כי זה מה שהוא עושה כל פעם שהוא בא לבקר אותי. הוא שם על הראש שלי מטפחת – אף עם קשרים בקצה, שלא תעוף ברוח, ושהשמש לא תשרוף את השערות וחותר בסירה קטנה.

הרבה טיפות של מים קופצות לי על הפנים ישר מהמשוט שלו. אני רוצה שגם אימא תשב אתנו בסירה ושגם עליה יקפצו טיפות ושואלת את אבא מתי היא כבר תחזור, ואבא אומר שהיא לומדת לצייר בפריז, וצריך לחכות בסבלנות, ולהיות ילדה טובה ושאם אני אהיה ילדה טובה היא תביא לי המון מתנות.

אני לא רוצה שום מתנה רק את אימא שלי, אבל אבא אומר שכבר מאוחר, וצריך לחזור לבית הילדים. אני  מחזיקה לו חזק את היד, ולא רוצה שהוא יעזוב, "אני אבוא שוב פעם בשבת", הוא מבטיח, "ושנינו נלך לשוט בירקון", ורק אז אני נותנת לו ללכת.

אני משחקת עם רותי קלאס ורותי נשבעת שאם אכסה צלחת בהרבה עלים ירוקים זה בטוח יצליח, ויצמח שם זהב. אני עושה מה שהיא אומרת, אבל שום זהב לא צומח, רק ג'וקים שחורים. אני אומרת לה שהיא שקרנית,  וגם היא אומרת עלי דברים לא יפים ואנחנו לא מדברות המון זמן,  אבל אחר כך עושות "שולם" ומשחקות בקלאס וקופצות בחבל, ובצהרים עושות אמבטיית שמש עם כל הילדים. בלילה, כשיש חושך ואני מפחדת, אני עוצמת חזק את העיניים , מוצצת את האצבע וחושבת על המתנות שאימא תביא.

בסוף, אחרי הרבה ימים, אבא מגיע בטקסי. יחד עם אישה שאני לא מכירה. אני עולה על אבן, תופסת לאבא את הראש, ושואלת אותו באוזן "מי האישה הזאתי?" והוא אומר "מה את לא זוכרת? זאת אימא שלך", אבל היא לא נראית כמו האימא שלי כי יש לה שיער קצר, ועגילים וליפסטיק אדום ונעלי עקב, כי כשאימא שלי נסעה, היה לה שיער ארוך עד המותניים וסנדלים והיא הייתה בלי אודם ובלי עגילים.

האישה צוחקת ואומרת "הבאתי לך נעלי לק שחורות, ובובה עם שיער צהוב, ולרותי החברה שלך, הבאתי בובה עם שיער שחור". אני נשכבת על הרצפה ומתחילה לבכות ואומרת שבכלל רציתי נעלי לק אדומות כמו של דורותי ב"קוסם מארץ עוץ" ואני רוצה את הבובה עם השיער השחור ולא הצהוב. אני צורחת ומכה באגרופים על הרצפה וצילה, אבא ורותי מסתכלים עלי מלמעלה, ואומרים כל מיני דברים. הדמעות ממלאות לי את העיניים אבל אני רואה את נעלי העקב של האישה הולכות אלי. היא מתכופפת ומתחילה ללטף לי את הראש. אני בוכה ואומרת שאני רוצה את האימא האמתית שלי, עם השיער הארוך והסנדלים. היא לא אומרת כלום אבל מלטפת לאט לאט את הראש והלטיפות שלה נעימות כמו הלטיפות של אימא שלי והיד שלה כמו היד של אימא שלי, עד שאני מפסיקה לבכות.

אני יוצאת מתוך הצילום ואוספת את הילדה הקטנה אל תוכי. אני חוזרת לדפדף באלבום התמונות. הנה אני, עומדת בפנים אבודות על תלולית עפר ובידי זר נבול של פרחים. ליד הצילום כתב אבי מילה אחת: "געגועים.." מתוך האלבום נושרת כתבה מצהיבה מעיתון ובה דברי ברכה לשישה ציירים שחזרו ארצה לאחר שנת השתלמות בפריז, אמי אחת מהם.

עד היום, החזרה במונית משדה התעופה, ליד אם בעלת חזות שונה, נשארה חקוקה בזיכרוני. היא עזבה את הארץ חצי קיבוצניקית, פליטת השומר הצעיר, עם "הקוקו והסרפן", וחזרה עם שיער קצוץ "אה לה גארסון", שפתיים מרוחות בצבע אדום יוקד, לבושה בבגדי האופנה האחרונה של פריז. תחושת הבלבול שפיעמה בי כשהבנתי שזו אותה אם שחיכיתי לבואה שנה תמימה, עדיין מוחשית כאילו התרחשה אתמול.

כשאני חושבת על אותה שנה, אין בי שום רגש של מרירות, אני לא נוטרת טינה לאמי על הנטישה כביכול. אף פעם לא היו לה רגשות אשם כמו שיש להרבה אימהות, העובדות עד שעה מאוחרת, וחשות כי הזניחו את ילדיהן. היא הייתה שלמה עם ההחלטה: "נסעתי כי אני ציירת, ורק בפריז יכולתי להשתלם בסדנאות של גדולי הציירים". היא הצליחה לשדר שאין דבר נכון מזה, וכך קבלתי גם אני את הדברים.

רק כאשר ראיתי את מבט התמיהה בעיניי חברה שסיפרתי לה בדרך אגב על בית הילדים, הבנתי שמעשה כזה אינו מובן מאליו. אף פעם לא שאלתי את אבי או אמי על אותה שנה. משפט אחד שאמרה לי פעם שפך אור על עמדת אבי בנושא: "הדבר הכי יפה שאמר לי אבא שלך הוא, שאם אפסיק לצייר, יתגרש ממני". "האמנות קודמת לכל", זה היה המסר בבית, ולא היה עליו עוררין.

האם קווים מסוימים באישיותי או אופיי היו שונים אם היא לא הייתה נוסעת? ברור שאין על כך תשובה.

חודשיים לאחר שמיעת הכתבה ברדיו על הספר "צילה" ישבתי עם קבוצה גדולה של אנשים בספריה ברמת אביב שהגיעו לשמוע הרצאה על הספר, מפיה של יהודית קציר. לאחר ההרצאה שאלה אחת המשתתפות איך צילה נראית ומדוע אין צילומים בספר.

בצעדים מהירים ניגשתי ליהודית, שלפתי מהתיק את הצילום של הילדה עם הסרט החגיגי, ואמרתי "הנה צילה יחד עם ילדה קטנה בבית הילדים ברמת גן, והילדה הזאת – אני". יהודית הסתכלה בצילום המונח לפניה, ואמרה בקול נרגש: "בדיוק צילום כזה מצאתי בין המסמכים של צילה, אני אפילו כותבת עליו בספר: "צילה עומדת מאחורי ילדה חיוורת ושחורת שיער. ניכר שהילדה מבקשת לרוץ, וצילה אוחזת בזרועותיה החשופות, ומאמצת אותה אליה לצורך הצילום".

"תמיד תהיתי מה עלה בגורלה של אותה ילדה." "הנה את רואה", אני אומרת, "אמנם קצת גדלתי בינתיים, ולמרות אותה שנת געגועים לאימא יצאתי בסדר, אני חושבת". הצילום עובר מיד ליד, ואני מספרת על עצמי ועל אותה נסיעה לפריז. "מה את זוכרת מבית הילדים?" שואלת יהודית. " אני זוכרת  רק את הדשא הירוק שסבב את הבניין, את אמבטיות השמש ואת קולה של צילה".

לפעמים אני רואה בעיני רוחי כיצד יהודית ואני פוסעות בנחת ברחוב קלישר בתל אביב ושתינו מתעכבות ליד בית מספר 11, בית צבוע לבן, עם שני דקלים בחזית, ומרפסות קטנות צבועות כחול, והיא אומרת "כאן, בדירה מספר שלוש, התגוררה צילה בשנות החמישים". ואני אומרת, "כאן, בדירה מספר 4, חייתי עם הורי, סבי, וסבתי, עד אותו יום בו נסעה אמי לצרפת." והיא שואלת: "האם גם את היית שולחת את הבת שלך לשנה לבית ילדים?" ואני עונה, "אני חושבת שלא, אבל אני לא ציירת…"

המייל של יהודית קציר, תגובה לסיפור ששלחתי אליה.

הי קרני,

נהניתי מאד לקרוא את זיכרונות הילדות שלך. כתבת בשילוב עם התודעה ונקודת המבט של הילדה שהיית, ולכן הזיכרון חי ואותנטי. נוגע ללב במיוחד הספור על כך שלא זיהית את אמך עם האיפור והשיער הקצר. הזיכרון של צילה תואם את דמותה שבדמיוני.

צר לי על אחיך, בועז טל, אמן נפלא.

תודה, רק טוב, יהודית

קבוצת העשרה

קבוצת העשרה נוסדה ב1951, השנה בה אמי חזרה מההשתלמות בפריז, ואמי נמנתה בין מייסדיה. היו אלה ציירים ידועי שם בהיסטוריה של האמנות הישראלית , שפעלו יחדיו והציגו את עבודותיהם בתערוכות רבות.

מרסל ינקו

מרסל ינקו, ממיסדי זרם ה"דאדא", זרם אמנותי ידוע, וממייסדי עין הוד. אני עומדת לידו, ומאחוריו מציצות העיניים של אמי, שולמית טל, שהייתה בין מייסדי כפר האמנים עין הוד יחד עם מרסל ינקו, איצ'ה ממבוש ורבים אחרים.

הזוית האישית

קרני שגב: הייתה זו חוויה מענגת ומלאת עניין אהבתי לשהות שעתיים בחברת נכדי יואב שתמיד דאג להכין לי כוס תה מהביל ומאפה ליד. גיליתי בו צד נוסף שמאוד חימם את לבי. היה מעניין ביותר לשמוע את סיפורי הסבים והסבתות ולראות את הקשרים החמים שיש בין שני הדורות למדתי דברים חדשים על יואב והוא למד על פרק קטן מחיי שלא היה ידוע לו. יוזמה מבורכת.

אני ונכדי יואב 

מילון

עין הוד
כפר אמנים שנוסד בשנת 1953 ואמי , הציירת שולמית טל הייתה בין מייסדיו. הכפר הוגדר כיישוב שבו יעסקו האמנים באמנות . במרכז הכפר נמצאת גלריה המציגה תערוכת קבע מיצירות אמני הכפר, ומולה ניצב מוזיאון ינקו דאדא, בו מוצגות תערוכות מתחלפות של אמנים שונים.

ציטוטים

”תמיד תהיתי מה עלה בגורלה של אותה ילדה“