מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בית הילדים בקיבוץ

החיים בקבוצה בבית הילדים בקיבוץ גת

בסוף מלחמת העולם השנייה (השואה), להורים שעלו מפולין בעליה החמישית, ב-1933.

הוריי היו בין מייסדי קיבוץ גת. כל חיי עברו עליי בקיבוץ גת. כשנולדתי, בארץ היה שלטון המנדט הבריטי. תמיד ריחפה מעלינו הידיעה שאין לנו קרובים וסבים מכיוון שהם הושמדו בשואה. בחזרתי מבית היולדות ברחובות, הוכנסתי לבית התינוקות של הקיבוץ, מקום שבו היו מטפלות מומחיות בטיפול ילדים, מים זורמים, וחימום כל שהוא. להורים היה חדר קטן, עם מיטה וארון קטנטן, ללא מים ושירותים. המבוגרים התקלחו במקלחת הציבורית, שם גם היו שירותים ציבוריים. את האוכל אכלו בחדר האוכל, הכביסה במכבסה ובקומונה. לנו הילדים היו התנאים הפיזיים הכי טובים שאפשר היה לתת בימים ההם. את האוכל בישלו עבורנו במטבח המיוחד לילדים, היו לנו מים זורמים מקלחת ושירותים, בבית הילדים, חדרי השינה הכילו 4 מיטות, פרוזדור שחיבר בין החדרים, שאפשר היה לרוץ בו ולהשתולל. חדר אוכל עם כיור לרחיצת כלים, וכיתה לפעילות יומית ולימודים.
כשנולדו ילדיי גם הם התגוררו באותם בתי ילדים, אבל בתנאים פחות נוקשים. כבר בגן הכניסו אותנו לאחריות, דגם של עולם המבוגרים. זכור לי צחצוח הנעליים ביום שישי, שבסופו נשארתי מלוכלכת כולי במשחה, בכדי להתנקות נעזרנו בנפט. היום המיוחד היה ה"גרנט", שבו היו מנקים יסודי את בית הילדים, כולל פנלים. ריח הפליט התפשט באוויר, לאחר ריסוס מזרני עשב הים שלנו. בימי שישי בגן, נהגו לקשט אותנו בסרט מבריק ויפה שנקשר לשיער.
פעמיים בשנה קיבלנו בגדים חדשים, בפסח ובראש השנה. הצבע היה כחול או גרנט ולפעמים חולצה לבנה, שאר הבגדים הועברו אלינו מהגדולים, רובם עם טלאים, פעם התלוננתי לאמי  על הטלאים, תשובתה הייתה שלא חשוב הטלאי והצבע. חשוב מאוד שהבגד יהיה נקי! גם נעליים הועברו אלינו מהגדולים, אישית העדפתי ללכת רוב השנה יחפה, הנעל פשוט הכאיבה. לימי גשם היה מגף גומי.
את רוב הזמן הפנוי בילינו בחוץ בטבע, משתמשים במה שיש מסביב, שקי התבואה, חלקי מכונות, ארגזים מעץ, כל דבר אחר שנמצא  בחלק המשקי. מקום ששימש לנו למגרש משחקים חלומי. רוב שטחי הקיבוץ התמלאו בפרחי בר בחורף ובאביב. היה כיף לטייל בהם כמו בג'ונגל. במגרש ליד כיתות חברת הילדים, בהפסקות ובחופשים שיחקנו במשותף כל ילדי החברה, כדורגל, הקפות, גולות, קלאס, ועוד.

מגרש המשחקים כיום

מגרש המשחקים כיום

בית הילדים שסמדר גדלה בו כפי שהוא נראה היום

בית הילדים שסמדר גדלה בו כפי שהוא נראה היום
בלילות אחרי ההשכבה, לפעמים היינו הולכים לטייל בחוץ בחושך, בכל פעם עם רעיון אחר, לפעמים סתם היינו משתוללים, מציצים בסרטים של הגדולים, או ממלאים את המקלחת במים ומשייטים על הרצפה הרטובה, לרוב היינו חוזרים לבד למיטה, נדיר שתפסו אותנו, בלילה היה שומר בקיבוץ וגדר מחושמלת מסביב, וזה נתן לנו הרגשת ביטחון. בבית התינוקות היו שתי שומרות, שהיו עסוקות בלטפל, לנקות, לבשל, ועוד. רק אם היינו זקוקים לעזרת מבוגר, משלחת ילדים הייתה יוצאת לקרוא להן. לרוב היינו מעירים חבר, נעזרים, ועוזרים אחד לשני. כמובן שאת ההורים לא עירבו, אסור היה! אם כאב בלילה, או היינו חולים, קראו למטפלת. כל מחלת ילדות גררה אחריה "הסגר", מי שהבריא היה משוחרר, מי שלא נשאר בבית הילדים, במטרה לא להיפגש עם ילדים מקבוצות אחרות, לא להדביק או להידבק. זה לא מנע מכולם לחלות בכל מחלות הילדות.
בית הילדים היה הבית שלנו לטוב ולקושי, לא הייתה בו פרטיות, היה הרבה לחץ חברתי וצפיפות. הוא גם היה המקום הכי נעים, עם חברים ותמיכה. ילדים שאתה מכיר כל כך טוב ויודע מראש מה יעשו ואיך יגיבו. ילדים שהם כמו אחיך, הקבוצה הייתה העיקר. חשבנו ברבים, דיברנו ברבים, "אנחנו רוצים", "אנחנו מחליטים", "אנחנו"… הכל כללים ידועים וקבועים. "אני" היה נדיר.
לאורך כל השנים ילדים מהעיר ניסו להיקלט בקבוצה, רובם בחוסר הצלחה, הקבוצה הייתה כל כך מגובשת, לכל אחד היה המקום שלו, קבוצה סגורה. מימי הגן ועד סוף כיתה י' הייתה לנו מטפלת, זלטה, ששימשה במובנים רבים אמא לכולנו, בבקרים הייתה מעירה אותנו בשיר "עורו נא קומו נא הגבר קרא השמש זורחת מה יפי זוהרה". היא היתה זו שהסבירה לנו על המחזור החודשי, זאת שבאה כשהיינו חולים. אישה חכמה וטובה, שאפשר היה לדבר איתה.
החיים בקבוצה בבית הילדים בקיבוץ היו עמוסים בלימודים, עבודה, פעילות חברתית, פעילות תנועתית, ספורט, טיולים, הכנת מסיבות, ועוד. להורים הגענו שעתיים ביום, בכיתות הגבוהות אפילו פחות. הקבוצה שלי שימשה לי במובנים רבים כמשפחה. עד שלאט לאט התפרקה, כל אחד יצא לדרכו האישית.
אחרי סיום הלימודים והצבא, רוב הקבוצה התפזרה בארץ. יש ששומרים על קשר הדוק גם היום! רובנו מסתפקים במפגשים שמתקיימים מדי פעם, נראה שהזמן לא פוגע ומרחיק את הרגשת השייכות בינינו, למרות שכבר עברו מעל 50 שנה מאז שיצאנו מבית הילדים.
קישור ליחידת הוראה בנושא – "הקיבוץ" – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך
תשע"ו

 

מילון

ריח פליט
ריח לא נעים, כמו של ריסוס נגד חרקים ונמלים.

בית ילדים
ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא.

ציטוטים

”תמיד ריחפה מעלינו הידיעה שאין לנו קרובים וסבים מכיוון שהושמדו בשואה“