מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בית אחד – ארבע דורות

בקשר הרב דורי
במושב
סיפורו של ביתי, המשלב בתוכו את סיפורם של האנשים שבנו אותו ושגדלו בו

שמי יובל גוטמן ורציתי לספר לכם את סיפורו של הבית שלי. בית אחד – ארבע דורות: סבא וסבתא רבה שלי – יצחק וזהבה גולוביצקי, סבא שלי – חיים גינת (גולובצקי), אמא שלי – אורלי גינת-גוטמן ואני – יובל גוטמן. סיפורו של הבית שלי, המשלב בתוכו את סיפורם של האנשים שבנו אותו ושגדלו בו ומשלב גם סיפורים על חפצים, זיכרונות ותמונות. 
יצחק גולוביצקי, סבא רבא שלי, נולד בפטריקו שברוסיה הלבנה, בשנת 1908. הוא עלה ארצה בשנת 1925 והגיע לעטרות שליד ירושלים. שם גרו שתי אחיותיו ואחיו. סבתא רבא שלי, זהבה פיאלקוב, נולדה בפינסק, פולין, בשנת 1914. סבתא זהבה עלתה ארצה בשנת 1932 והתיישבה בירושלים. בתקופה זו הכירה סבתא זהבה את סבא יצחק, שגר בעטרות והם נישאו בשנת 1933. אחרי שנים מספר סבא יצחק נרשם לפרויקט"התיישבות האלף". שבוע לאחר נישואיהם התיישבו בחרות. עם הגיעם לחרות גרו בחדר בצריף שבו גרו עוד משפחות בחדרים אחרים. סבתא זהבה מספרת: "בצריף לא היה ברז ורחצנו את הכלים בחוץ והתקלחנו במקלחת משותפת לאור פנסים." סבא רבא יצחק החל לבנות את ביתם המשותף.
בניית הבית
סיפורם של הבלוקים
סבא רבא יצחק קנה מכשיר מיוחד לעשיית בלוקים ובתום כל יום עבודה בפרדסים הוא יצר את הבלוקים לבניית הבית והרפת. להכנת הבלוקים הוא יצק מלט וזיפזף ברטיבות נמוכה לתוך תבנית. יוצרים את הצורה של הבלוק בלחיצה. הלחיצה עורכת מספר דקות ולאחר מכן מוציאים את הבלוק המוכן לפלטת עץ לייבוש. מייבשים את הבלוק במשך יומיים-שלושה.
סיפורם של המרצפות
במושב כפר-הס פעל בית החרושת למרצפות: "הס – אגודה שיתופית לייצור רעפים, מרצפות, מוזאיקה ועוד". המפעל הוקם בשנת 1934 ותופעל ע"י ארבעה שותפים: גולדשטיין, בורלק, רוטברג וצוקרמן. במפעל ייצרו בעיקר מרצפות מוזאיקה ומרצפות עם קישוטים דמויי שטחים, מסוגים שונים. את המרצפות שיווקו במושב, ביישובי הסביבה ואפילו בתל-אביב. המרצפות היו באיכות גבוהה, והראיה לכך שניתן למצוא את המרצפות האלו בבתים וותיקים, כמו בבית שלנו, עד היום. המפעל פעל עד תחילת שנות הארבעים ונאלץ לסגור את שעריו בעקבות מלחמת העולם השנייה. יאיר צוקרמן מספר: "אבי, שהיה אחד מהבעלים של המפעל, נהג להתפאר ו"להשוויץ" ש"קופת חולים זמנהוף" רכשה מרצפות מהמפעל שלהם, זאת לאחר שסקרו, בדקו ומצאו שהאיכותי ביותר הוא זה שנמצא בכפר-הס".    
         
סבא שלי –חיים גינת (גולוביצקי) קרוי על שם דודו חיים גולוביצקי שנרצח בשנת 1936 במושב עטרות, שליד ירושלים. סבא חיים מספר: "היה לנו סדר יום קבוע -בבוקר קמנו השכם לחלוב את הפרות. התרחצנו והלכנו ברגל לבית הספר, שהיה בתל-מונד. כשחזרנו מבית הספר אכלנו אצל מניה השכנה משום שאמי עבדה. בערב חלבנו את הפרות וכשגמרנו את חליבת הפרות עשינו שיעורים. בתקופה שהיו זורעים תפוחי אדמה לא הלכנו לבית הספר, כי היה גיוס לזריעת תפוחי אדמה. בתקופה שבה היה קטיף של פרי הדר כל המשפחה הלכה לקטוף. הילדים בבית היו שותפים לכל עבודות הפרנסה במשפחה. בחצר הבית הייתה לנו רפת בינונית שכללה מספר פרות חולבות.
בכל יום היינו חולבים את הפרות ומשאירים מעט לתצרוכת ביתית. את שאר החלב היינו מעבירים בכדי חלב לתנובה. באותה תקופה לא היו לנו מקררים גדולים לאחסון החלב בתנאים נאותים, ועל כן, את כמויות החלב שחלבו בשישי ושבת הפכה אימי זהבה למגוון עצום של גבינות מדהימות! גבינות רזות, לבנות,שמנת, לבן, חמאה ועוד…לצורך הכנת הגבינות, רכשו הורי –זהבה ויצחק גולוביצקי – ספרטור, שהיה אחד משלושת הספרטורים היחידים במושב כולו. חלק קטן מהגבינות שהכינה אימי היה עבור המשפחה, אך רוב הגבינות נמכרו בעזרת קרוב משפחה בעיר. אני זוכר כי הכסף הזה היה מספיק לנו לקיום של שבוע שלם".
פירוש השם ספרטור הוא: מפריד. איך עובד הספרטור ?שופכים את החלב לקערת הנחושת הגדולה. מתוך הקערה החלב עובר בין דסקיות שמסתובבות במהירות רבה מאוד. הסיבוב המהיר גורם למעשה להפרדה בין החלב הרזה לחלב השמן. אמא שלי –אורלי גינת-גוטמן – במשך שנים הייתי רצה בכל צהריים מהגן, מבית הספר, ואחר כך מהצבא, ישר לארוחת הצהריים בביתם של סבתא וסבא. כבר מהרחוב אפשר היה להריח את ריח התבשילים "שהוזמנו מראש": ריח הקציצות עם פירה, ריח הקניש והמרק, ריח פשטידת תפוחי-אדמה ופשטידת אטריות, וכמובן ריחו של סלט הירקות, הטרי טרי, מהירקות שסבא גידל בערוגות ארוכות בחצר. לא חשוב בת כמה הייתי, בת 5 , בת 15 או בת 25 , בכל ארוחת צהריים סבתא הייתה מגישה לי מנה מפוארת. 
אני –יובל גוטמן – אני אוהבת את הבית שלי ומרגישה שהבית שלי הוא מוזיאון-בית. אצלנו בבית יש מספר חפצים שנשארו מסבא וסבתא רבא שלי כמו: מנורה, שידה, שעון ומרצפות, וכל אלה משתלבים בריהוט מודרני. השילוב הזה הפך את הבית ל"ביתי"חמים ונעים. הבית שלי קטן וצפוף, אך אם אתלונן, זה לא יעזור. סבתא שלי תמיד אומרת שמכל לימון ניתן תמיד לעשות לימונדה. סבתא שלי צודקת. הבית שלי קטן וצפוף אך הוא מיוחד, מלא חוויות, זיכרונות וסיפורים.
סבתא רוחלה גינת על התוכנית: זכות גדולה נפלה בחלקי להשתתף בפרויקט הקשר הרב דורי בניצוחה של אילת שחק המובילה את הפרויקט מתוך אמונה חזון ובהתרגשות רבה. ושותפים ומסייעים עמה מיטל מורת המחשבים והמתנדבת עידית מגן. מדי יום שלישי שמה אני פעמי למפגש עם נכדתי יובל גוטמן. לא, לא כדי להביא לה כריך ששכחה, אלא למפגש בחדר מחשבים של ביה"ס יחד עם עוד סבים וסבתות ונכדיהם. זוהי שעת איכות, שבה נכדתי ואני חולקות פרויקט מיוחד שבו יש דיאלוג , חשיבה משותפת וחוויה הדדית שבה נבנית מצגת. בכל מפגש אנו מקבלים תדריך כיצד לשדרג את המצגת, כיצד לעשותה מעניינת יותר ומספרת את הסיפור שמאחורי התמונה. אחד הרגעים המרגשים היה כאשר סבא יאיר צוקרמן "הציץ" למצגת שלנו ושאל לפשר השקופית במצגת שלנו שבה מצולמים בלטות. (שישנם עד היום בבית נכדתי). ואנו לא ידענו את מקורם. יאיר קפץ מהתרגשות וסיפר לנו כי מקור הבלטות הינו ממפעל לבלוטות ורעפים שהיה בכפר הס ואביו היה אחד השותפים במפעל. שיא נוסף במפגש הרב דורי היה הנסיעה לבית התפוצות. נסענו יחדיו נכדים סבתות וסבים לבית התפוצות. המוטו שליווה את הפעילות היה הקשר, היחד השייכות של עם ישראל לא"י, תוך שימת דגש על המשפחה, האמונה והמסורת היהודית. היה לנו מפגש עם דמות שהוסיפה נופך משעשע ומעניין למפגש. אין ספק שלפרויקט זה ישנה משמעות ערכית של הלמידה דרך החוויה האישית המחזקת ומטפחת את השורשיות והעצמה של הקשר הרב דורי. שוב תודה על החוויה המדהימה והעשייה יישר כוח להנהלת בית הספר ולכל העושים במלאכה.

מילון

התיישבות האלף
שמה של תוכנית התיישבות שהתקבלה במושב הסוכנות היהודית בלונדון במרץ 1930. התוכנית הייתה חלק מתכנון כולל של התיישבות באזור המטעים בארץ ישראל, אשר החל לקרום עור וגידים משלהי 1927.

ציטוטים

”מכל לימון ניתן תמיד לעשות לימונדה“