מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ביקור הפדאיונים בחצר ביתנו

במפגש..
סבתא יהודית עם הנכדה הודיה
היו לילות אותם אני זוכרת, שהיו דופקים לנו בחלון החדר ומבקשים שנפתח להם את הדלת

אני יהודית עוזרי (כרווקה-חוברה) סבתא של הודיה עוזרי.

בשנת 1949 עלו הוריי מתימן ואני טרם נולדתי. אמי ג'זל (מזל) נולדה וגדלה בצענא עיר הבירה של תימן. ואבי נולד וגדל בשבאם עיר גדולה ליד צנעא.

אמי התייתמה בגיל צעיר מאימה ולאחר שאחותה הבכורה שרה (סעדה) עלתה לארץ בעליה הראשונה, נותרה אמי רק עם אביה. אבי נישא והתאלמן מאשתו הראשונה שהותירה אחריה שתי בנות בגילאי שש וארבע, הוא גידל אותם לבד. לימים שידכו לאבי את אמי והיא התחתנה על מנת שלא יאסלמו אותה. הם נישאו כדת ודין ואמי גידלה את שתי בנותיו של אבי.

עלייה לישראל ב"מרבד הקסמים"

הוריי עלו לארץ ישראל במסגרת עליית "מרבד הקסמים", יחד אתם עלה גם סבי, אביה של אמי, שהיה כבר אדם מבוגר מאוד, אמי חששה מאוד להשאיר אותו לבד בתימן. יחד עם אבי עלו גם שלושת אחיו ואמו המבוגרת. כשהם הגיעו לישראל העבירו אותם לראש העין, שם הם התגוררו באהלים. תקופה קשה עברה עליהם שם במיוחד בימות הגשמים ובקור העז. הם חיו בלי מקלחות ובעוני משווע. לאחר תקופה מסוימת פיזרו את העולים לכל מיני ערים בארץ.

הוריי הגיעו לאשקלון שנקראה אז מגדל – גת, הם הגיעו יחד עם עוד קבוצת עולים חדשים מתימן. הם קיבלו את הבתים בהם גרו בעבר ערבים שברחו לעזה ונטשו את בתיהם. ולאחר זמן מה הייתה גם עליה מטורקיה וגם הם באו להתגורר באשקלון, לכל משפחה הייתה אפשרות לבחור את הבית שהם מעוניינים. הייתה התנפלות על בתים וחנויות ומגרשים. ההורים שלי לא מצאו בית עם כל התימנים. שקראו לשכונה שלהם צפון ב' ובצפון א' גרו הטורקים. היום הרסו את הבתים שם נותרו בתים בודדים בלבד. כיום נבנו שם מבנים חדשים והשכונה נקראת נווה דקלים.

הוריי מצאו בית בשכונת "מגדל" ברחוב הרצל, בשכונה שלנו התגוררו משפחות מעדות שונות. אחרי עליית יהודי טורקיה הגיעו עולים נוספים מארצות הגולה השונות. ברחוב שלנו היה קיבוץ גלויות של ממש: מרומניה, ממצרים, פרס, עיראק, ותימן. הוריי גרו עם הוריהם של אימא ושל אבא (סבתא יונה) ואבא של אימא (סבא אהרון) ושתי הבנות של אבי.

לימים אמי עמדה ללדת את בתה הבכורה ובעיר לא היה בית חולים, ולכן היא נאלצה לנסוע ללדת ביפו. היות שלא הייתה תחבורה ציבורית באשקלון אמי עמדה בכביש כדי לעצור טרמפ, נהג משאית עצר (משאית של פעם) ושאל אותה: "לאן מועדות פנייך" ? ואמי ענתה לו: "ליפו, אני צריכה ללדת". הנהג הצדיק קיים מצווה גדולה והסיע את אמי ליפו – לבית החולים, שם נולדה אחותי הגדולה אילנה, בנובמבר 1950. לאחר מספר ימים אמי חזרה מיפו לאשקלון שוב בטרמפ. כשבידה היא מחזיקה תינוקת כחושה וקטנה. היא שבה הביתה, כשבבית מצב כלכלי קשה ביותר. בבית חיכו לה שתי בנות ושני הורים מבוגרים סבא וסבתא, לאימא היה קשה להתמודד עם החיים הקשים האלו.

הפקידים ממרכז הקליטה הגיעו לבית לראות איך אנשים מתמודדים. וראו את הקושי של הוריי. הם הציעו לאמי להעביר את אביה למושב זקנים (בית אבות) בעין שמר. אמי התלבטה איך היא תהיה בקשר אתו? המוסד נמצא בגליל ואיך היא תגיע לשם לביקור? היא בקשה לאתר את אחותה הגדולה ממנה, שרה שעלתה בעלייה הראשונה בשנת 1939 לארץ ישראל. לאחר חיפושים הם הצליחו לאתר אותה והפגישו ביניהם. הדודה שרה, אחותה של אימא, הייתה מסודרת בחיים, היא גרה בתל אביב בשכונת התקווה בבית מפואר ובעלה עבד בעבודה מסודרת ומכניסה. כשאמי הציעה לה לקחת את אבא אליה היא סירבה. והעדיפה שיהיה במושב זקנים  בעין שמר. בליית ברירה אמי נאלצה לשלוח את אביה לעין שמר והשתדלה מאוד לבקר אותו לעיתים דחופות. לקראת חגי תשרי ופסח היא לקחה אותו לביתה. סבתא יונה האימא  של אבי הייתה כל תקופה אצל ילד אחר מילדיה. היו לה 2 בנים ו-2 בנות.

אני נולדתי בשנת 1952 לאבי הייתי הבת החמישית, אבי השתוקק מאוד לבן אבל…. נולדתי בבית, סבתי אימא של אבא עזרה לאמי ללדת אותי. הייתי תינוקת גדולה ויפה. באותה תקופה אבי היה חייל בצבא. באחת ההתקפות של האויב נורה כדור מעל ראשו של אבי, למזלו לא פגע בו. אך אבי נכנס לחרדות ומאז הוא חלה וסבל מקוצר נשימה (אסטמה). לאחר שנה וחצי נולד לי אח בשעה טובה, הוא נולד בחודש כסלו  דצמבר בשנת 1953 קראו לו ניסים, כי לאבא היה נס אחרי 5 בנות נולד בן. וכל שנה נולדו עוד אחים ואחיות. כך ההינו 11 אחים.(11 כוכביא).

אבי היה "מורי" (מלמד). הוא לימד ב"חיידר" ילדים בגילאים שונים החיידר היה  אצלנו בבית, הוא לימד בלי לקבל תמורה.

כשאמי נאלצה לצאת מהבית כדי לחפש עבודה ולפרנס את המשפחה, סבתא יונה טיפלה בנו, הילדים. המצב הכלכלי בבית היה קשה מאד. ההורים היו מקבלים תלושים כדי לרכוש מזון למשפחה. כשהייתי בת 8 ואחותי אילנה בת 10 אמי הייתה לוקחת אותנו השכם בבוקר עם שחר למרוט נוצות מתרנגולים, כשעל כל תרנגול מרוט הינו מקבלים פרוטה אחת, היינו צריכות להספיק למרוט כמה שיותר תרנגולים, מהשעה 4:00 לפנות בוקר עד השעה:7:00 בבוקר. לאחר מכן אמי הייתה צריכה לארגן אותנו לבית ספר. הייתה לנו חלקת אדמה מאד גדולה שבה ההורים גידלו  פטרוזיליה, כוסברה (גת שדה) וכרפס והיינו עוזרים להשקות את הגינה. וכן היה לנו לול תרנגולים והיינו מלקטים מהלול ביצים. אימא הייתה מכינה לנו חביתות וביום שוק היינו עוזרים לה למכור בשוק פטרוזיליה כוסברה וכרפס. כדי להרוויח עוד כמה פרוטות למחיה. .

לימים אבא עבד גם כסופר סת"ם התחיל עם מזוזות וגם לימד בחדר.אבא סבל המון מקוצר נשימה והיה מתאשפז הרבה בבית חולים. אז טופלנו בידי שרותי הרווחה. התקופה שגדלנו, הייתה תקופת הצנע, הסתפקנו במה שיש. חשמל לא היה, ולכן השתמשנו בלמפה (עששית). ממלאים בנפט ומדליקים את הפתילה. לא היה לנו גז היינו קונים נפט מן העגלון, שמכר נפט בשכונה היה מצלצל בפעמון וקורא "נפט נפט" היינו רצים עם כלים מיוחדים שימלא לנו נפט. ומשלמים לו פרוטות אחדות. היה לנו מקרר עם קרח, העגלון עם הקרח היה מגיע לשכונה וקורא בקול "קרח, קרח, והיינו יוצאים וקונים בכמה פרוטות 1/4בלוק קרח או 1/2בלוק קרח. לכבוד שבת היינו קונים כרטיסים, כדי ללכת לקחת מבית החרושת לקרח, לפי הכרטיס את מנת הקרח. היינו עוטפים אותו בשק יוטה ומובילים את הקרח בעגלת תינוקות הביתה. הייתה לנו פתיליה כדי לבשל עליה את האוכל ופרימוס להרתיח בו את המים, מים למקלחת ולכביסה לבנה.

עם השנים הגיע לנו חשמל והיה לנו מנורות של אור בחדרים ופנסי רחוב. ברחוב שגרנו חיינו בשכנות  טובה עם כל השכנים. הבית שלנו היה הבית המרכזי של כל ילדי הרחוב. אבי היה עוזר להם בשיעורי בית ביהדות, תורה ונביאים.  אמי עזרה לילדים בחשבון ולשון ומדעים. לימים אימי עסקה ברקמה, כדי להרוויח עוד כמה פרוטות או גרושים. לביתנו היה מגיע סוכן ומביא לה ולעוד נשים תימניות כיפות, חולצות, צעיפים, ושמלות כדאי לרקום בהם בחוטי זהב וכסף (חוט שריד).

הייתה לנו שמחת חיים. הכנו לעצמנו משחקים ושחקנו בהרבה משחקי חברה בשכונה, כמו: אמא מה השעה, דג מלוח, תק, חמור חדש, מחניים……

היו לילות אותם אני זוכרת, שהיו דופקים לנו בחלון החדר ומבקשים שנפתח להם את הדלת. היו אלו הפדאיונים- הערבים, שביקשו "איפתחו אל באב" תפתחו את הדלת גם לשכנים עשו זאת. לפני שהם עזבו את הבתים שלהם הם הטמינו באדמה כלים יקרים שלא יכלו  לשאת אותם איתם, כי הם היו צריכים לעזוב מיד את הבתים ובקושי הם הספיקו לקחת איתם בגדים. ולכן ביקשו לקחת עכשיו את הכלים שלהם. חיינו בפחד אימים. ההורים בשכונה התלוננו במשטרה. על פלישת הפדאיונים.

באחד הפעמים אנשי השכונה התכנסו אצלנו בבית ותכננו מה לעשות. הנשים ללא פחד החליטו שהן מכסות את עצמן בסדינים לבנים ופתחים בעיניים. והכינו פרצופים מאבטיחים רוקנו אותם מבפנים ופתחו להם עיניים אף ופה. והכניסו לכל אבטיח נר דולק, פיזרו את האבטיחים לכל מיני מקומות ברחוב שנראו כמו שדונים קטנים, והנשים עם הבנים שהיו כבר בחורים הסתתרו באחת הסמטאות. וללא פחד. איך שהגיעו הפדאיונים לרחוב יצאו כל הנשים והנערים כשהם עטופים בסדין לבן ורדפו אחריהם בצעקות ובשאגות. מאז לא העזו להגיע אלינו וכן הייתה לנו שמירה מהמשטרה לאחר שהתלוננו אנשי השכונה. וחזרנו לחיות חיי שקט ושלווה.

מילון

מבצע מרבד הקסמים
מבצע על כנפי נשרים הוא כינוי למבצע העלאתם של יהודי תימן ויהודי עדן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950. המבצע כונה כך מתוך ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ד': "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים וכן מבצע ביאת המשיח.

פֶדַאיון
הפֶדַאיון (בערבית: الفدائيّون) הוא כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות ה-50 ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות ה-60.

ציטוטים

”למרות כל הקשיים אני זוכרת את ימי ילדותי כילדות מאושרת.“