מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בין שתי מדינות

עדה , לאל ואדי
עדה בילדותה.
ילדותה של עדה במולדובה

שמי עדה. זה השם בו כולם מכירים אותי. אבל ההורים נתנו לי שם אחר: אטל מלכה. לפי המסורת של יהודי אשכנז נותנים לילד הנולד שני שמות. אך אי אפשר היה לרשום שמות יהודיים בתעודת זהות במולדובה. אבי הלך להתייעץ עם הרב. הרב פתח ספר תורה קרא שורה, עוד שורה, עד שהגיע לפסוק "עדה וצילה נשותיו של למך". אז קראו לי עדה. לבת דודתי שנולדה חודשיים אחרי קראו צילה.

נולדתי בעירה בריצ'ני, במולדובה. לאחר מלחמת העולם השנייה הורי חזרו לעיר מולדתם. בעיירה היו מעט מאוד משפחות יהודיות לאחר המלחמה. הדת מכל סוג הייתה אסורה, ורק הודות לסבתא ששרדה את המלחמה שמרנו בבית על מנהגים ומסורת יהודית. כדי לשמור על כשרות בבית היינו מגדלים את המצרכים בעצמנו.

כילדים היינו מאוד עצמאים, ההורים היו צריכים לעבוד גם בבוקר וגם בערב כדי להתפרנס, אני ואחי השתדלנו לעזור בכך שאת כל המטלות היינו עושים לבד: להכין שיעורים, לסדר את הבית, להכין אוכל וכו׳. בגיל 5 התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר ובכל רגע פנוי הייתי מתאמנת. בבית הספר היסודי היו מספר מקצועות חובה: שפה, חשבון, התעמלות, מוזיקה, מלאכה. בתיכון התווספו מקצועות אחרים והמקצוע האהוב עלי היה פיזיקה.

בשנת 1977 משפחתנו עלתה לישראל. הייתי בת 18 והמעבר היה מאוד קשה. שלחו אותי לקיבוץ אלונים, ללמוד עברית. הכל היה בשבילי חדש ומוזר – שפה, מנהגים, לבוש…למדתי שם חצי שנה.

הורי היו ניצולי שואה. אבי אלכסנדר (שופסא-דודל) היה בן 13 כאשר הרומנים נכנסו למולדובה. אמי סוניה (סוסי-גולדה ) הייתה בת 11 בפרוץ המלחמה. הם שרדו את השואה והקימו משפחה. אחי הבכור סמיון (שמעון) ואני גרנו יחד עם סבתא, אימא של אימא, ורק הודות לה שמרנו על מנהגים יהודים.

הזוית האישית

עדה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי התלמידים לאל ואדי. הץכנית נערכה בבית הספר הדסים ביקנעם עילית, התשע״ט.

מילון

בריצ'ני
מחוז אחד מבין 32 מחוזותיה של מולדובה.

ציטוטים

”אני ואחי השתדלנו לעזור בכך שאת כל המטלות היינו עושים לבד“

”הרב פתח ספר תורה קרא שורה שורה עד שהגיע לפסוק "עדה וצילה נשותיו של למך", אז קראו לי עדה“