מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בין שדות העגבניות ומגרש הכדורסל בכפר ויתקין לעולי כורדיסטן באלקוש

עומר ויעור
סבא על החמור בכפר
ילדותו של סבא בכפר ויתקין ושירותו הצבאי כמדריך נערים יוצאי כורדיסטן במושב אלקוש
ילדותי  וביתי
 נולדתי בשנת 1936 בירושלים. גדלתי בכפר ויתקין שהורי נימנו בין מייסדיו. דיברנו עברית בלבד בבית כי אמי נולדה בארץ ביפו והעברית שלטה בביתה כך שהיא לא ידעה אידיש,שפה שבה שלטו רוב מייסדי הכפר.
התחנכתי בכפר ויתקין מהגנון בגיל 3 ועד גמר בית הספר התיכון בגיל 18. השם שלי, יעור ניתן לי על ידי סבי, כלומר יעור מלשון להתעורר. זאת כיוון שבשנת הולדתי התחילו מאורעות 1936-1939. זאת הייתה תקופה קשה ליישוב. שמי סימל את התקווה שלמרות הקשיים העם יתעורר ויגבר עליהם.
הרקע ההיסטורי בתקופת ילדותי
הזיכרונות הראשונים של ילדותי הם סביב מלחמת העולם השנייה, המאבק בבריטים, הכרזת מדינת ישראל ומלחמת השחרור. כבר מגיל צעיר התעניינתי במה שקורה מחוץ לכפר בארץ ובעולם.
העבודה במשק
העזרה להוריי בעבודה במשק תפסה חלק משמעותי משעות אחר הצהריים. אחד מעקרונות המושב שעליו הקפידו מאוד בשנות ילדותי היו עבודה עצמית ועזרה הדדית. עקרון העבודה העצמית בא להדגיש שעל בעל המשק להסתמך על עבודתו ועבודת בני משפחתו בלבד ולא לנצל ולהסתמך על עובדים שכירים. עקרון העזרה ההדדית בא להדגיש שבמקרה ובעל המשק לא יכול לעבוד, (מסיבה בריאותית וכו') המושב יעזור לו על ידי כך שבעל משק אחר יעבוד במשקו. עבודתי במשק התחילה בעבודות קלות כמו איסוף ביצים והאכלת עופות, איסוף עצים להסקת דוד המים החמים תוך רכיבה על החמור הלבן ועבור לעבודות קשות יותר כמו: חריש, קציר ירק להאכלת הבקר, השקיית הפרדס, קטיף ההדרים, חליבת הפרות ועוד. השיא היה קטיף עגבניות שהתבצע בקיץ החם שלוש פעמים בשבוע עם גב כפוף בין שורות העגבניות. עד היום אני אומר לילדי ונכדי כאשר הם מתלוננים על עבודה קשה שזה כלום לעומת קטיף העגבניות.
הכדורסל
התחלתי לשחק כדורסל בגיל 14 וכבר בגיל 16 צורפתי לקבוצת הבוגרים ששיחקה במחוז הצפוני של הליגה השנייה. בתקופה זאת חל מהפך בסגנון ובחוקים. המעבר למשחק המודרני גרם לכך שרוב הדור המבוגר לא הסתגל לכללי המשחק החדשים וכתוצאה מכך הוחלפו רוב הבוגרים בנערים בני גילי. מעבר לכדורסל, המעבר של חילופי הדורות הייתה חוויה מיוחדת וזכורה לי במיוחד כי הבוגרים שאותם החלפנו היו מבוגרים בהרבה מאיתנו, הם לחמו במלחמת השחרור וכילדים הערצנו אותם על כך והתרגשנו לשחק איתם.
במשחק כדורסל בהפסקה

במשחק כדורסל בהפסקה
שירותי הצבאי
ב-1954 התגייסתי לצבא. בתקופה זאת כיהנו דוד בן גוריון כראש הממשלה ומשה דיין כרמטכ"ל. שניהם היו ערים לכך שמושבי העולים בפריפריה (בגליל ובנגב) שאוכלסו בעיקר על ידי העולים מארצות המזרח, אינם מחוברים להוויה הישראלית ומרגישים ניתוק, ניכור ורגשות קיפוח, מה שיכול להביא לסכנה של קרע חברתי. על מנת לנסות להתגבר על בעיה זו הם פנו לבני המושבים הוותיקים שיעברו לגור במושבים אלו עם משפחותיהם וישמשו שם כמדריכים חקלאיים, חברתיים ובטחונים. את חינוך הנוער במושבי העולים, בשעות שאחרי הלימודים, ייעדו למדריכים בני המושבים הוותיקים שעמדו על סף גיוסם לצבא וזאת על ידי גיוסם ל"גדנע". במסגרת זאת גויסתי (כמו חלק גדול מבני כיתתי) לגדנ"ע, שם עברתי קורס מדריכי נוער ועם סיומו הוצבתי במושב אלקוש בגליל המערבי שאוכלס בעולים יוצאי כורדיסטן. את כל שירותי הצבאי עשיתי בכפר זה.
המפגש עם תושבי אלקוש (הנערים והמבוגרים) הייתה חוויה מיוחדת במינה. זה היה מפגש בין תרבותי שבו
אני, אדם חילוני להורים בני תרבות המערב שחונך במדינת ישראל , נפגש עם עולי כורדיסטן שהיו אנשים יהודים דתיים שגדלו בכורדיסטן שהינה מחוז הררי צפוני בעירק שהיו רחוקים מאוד מהתרבות המערבית. תפקידי היה לחשוף אותם לתרבות הישראלית ולמנהגיה שחלקם היו מנוגדים לתרבותם. הבנתי שעל מנת להצליח במשימתי עלי להכיר ולכבד את תרבותם הייחודית ולהראות להם שאינני מזלזל בהם ומה שאני רוצה הוא להקל על ילדיהם להשתלב בחיים המודרניים של מדינת ישראל. כחלק מעבודתי זאת לימדתי אותם שירים ישראליים, הכרת הארץ, הכרת ההיסטוריה של המדינה תוך הדגשה על מלחמת השחרור וידע צבאי בסיסי. נרקמו בינינו יחסי חברות ואמון עד כדי כך שאחד מחניכי קרא לילדו הבכור על שמי. אני שומר על קשר עם חלק מחניכי לשעבר עד היום.
עם העולים הכורדים באלקוש

עם העולים הכורדים באלקוש
הפגישה ביני ובין אישתי
נפגשתי עם אישתי נעמי לבית פרנץ והרטה בריל שעלו מגרמניה בשנת 1933 והיו ממייסדי כפר ידידיה שבעמק חפר. שניהם היו חברים בתנועת הסטודנטים הציונים בגרמניה ששמה היה "כחול לבן" כצבעי דגל התנועה הציונית. הם היו ידידים של הורי. הפגישה הראשונה שלנו הייתה על שפת הים בכפר ויתקין כאשר הורי והוריה טיילו שם- אני על זרועותיו של אבי והיא בבטנה של אמא. במשך השנים לא היה בינינו קשר כי הוריה עברו לרמת גן. אחרי הצבא, במהלך הלימודים באוניברסיטה נפגשנו ומשם התחילו חיינו המשותפים. נישאנו ב-1962 והקמנו משפחה.
לצפיה בסרטון: הסיפור של סבא יעור

מילון

ג'יד
כינוי גנאי ליהודי במזרח אירופה

גדנ"ע
גדודי הנוער, מסגרת לחינוך טרום צבאי וחברתי לעולים חדשים ותושבים וותיקים

ציטוטים

”כשנכדי מתלוננים על קושי בביצוע עבודה, אני אומר להם שזה כלום לעומת קטיף העגבניות בילדותי“