מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בטעם של פעם

סבתא שרה בן- משה
הגשר העתיק בזאכו
סגולה לרפואה

ילדותי בעיר זכאו:

שמי שרה. נולדתי בשנת 1941 בעיר זכאו שבכורדיסטן. זוהי עיר במחוז "דהוך" שבכורדיסטן העיראקית, על גבול טורקיה. ב-1951 עלו יהודי העיר לישראל. הידיעות הראשונות על קיומה של קהילה יהודית בזאכו הגיעו לאחר ביקורו של רבי דוד דבית הלל שביקר בזאכו בשנת 1827 וכתב שמצא בעיר קהילה יהודית בת- 600 משפחות, חלקם עשירים גדולים בגלל מקניהם הרב וחלקם הגדול עסק במלאכות ואומניות כגון: אורגים, צורפים וסוחרים. יש להם בית- כנסת אחד עתיק וגדול השוכן ליד נהר "חבור" ומנהגיהם וטקסי חתונותיהם דומים לאלו המוזכרים בספרי ההיסטוריה ולכן הוא מסיק שהם ללא ספק צאצאים של עשרת השבטים.

לאחר הקמת המדינה עלתה כל יהדות זאכו במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה". הוריי קראו לי שרה, על- שם סבתי ע"ה. גרנו ליד המרכז המסחרי בעיר. ליד הבית היה בית- כנסת שם התפלל אבי. קראו לבית- הכנסת "אוהל אברהם". אבי היה מתפלל שם בשבתות ובחגים. היינו- 12 אחים, 6 בנים ו- 6 בנות. אני הייתי השלישית מבין האחים. ביתנו היה בית ממוצע, לא היה בו עוני ולא עושר גדול. חיינו רגיל. אהבתי מאוד את החגים, את השירים שאבא היה שר לנו. אהבתי מאוד את האוכל של אימי, את המאכלים החמים והטובים שלה. היינו משחקים בחמש אבנים, וב"תוכי", שזה כמו ה"קלאס" של היום. היינו משחקים הרבה בחצרות הבתים. אני זוכרת שהיה גם משחק שבו היינו מחביאים חרוזים בתוך ערמה של חול ומי שהיה מוצא, היה לוקח את החרוזים.

הגשר העתיק בזאכו

 

העלייה לארץ:

בשנת- 1951 עליתי לארץ עם בני משפחתי. הייתי אז בת עשר. עלינו בעליה של מבצע "עזרא ונחמיה". התאקלמתי מהר בארץ, הכרתי ורכשתי לי הרבה חברות, הייתי מאוד מקובלת בחברה. להוריי ההתאקלמות הייתה קצת יותר קשה, עקב השפה החדשה והמצב הכלכלי שלא היה טוב בתקופה ההיא. גם המלחמות היו קשות בשבילינו. חוויתי את המלחמות שהיו בארץ, ובגלל שאני הייתי בין האחים הגדולים במשפחה ובתור אחות בוגרת עזרתי לאימי והייתי דוגמה ועוגן לאחיי הקטנים.

כשהייתי בגיל- ההתבגרות, בת 15 בלבד, חיזר אחריי בעלי לעתיד, שהיה מגיע הרבה לבית הוריי, וביקש מאבי את ידי. גם הוריי רצו שאתחתן אתו כי הוא היה בחור טוב בעיניהם. בעלי היה גדול ממני בהרבה, אך בכל זאת התחתנו, אם כי ללא מסיבה שלפני החתונה. לאחר מכן למדתי להיות גננת והייתי גננת במשך 32 שנים. נולדו לנו שישה ילדים. בת אחת וחמישה בנים. קנינו בית בקסטל ועד היום אנו גרים בבית זה. כיום יש לנו 16 נכדים, בלי עין הרע. הילדים והנכדים באים הרבה לבקר אותי ודואגים לי. יש אצלנו כבר מסורת של שנים, שכולם באים אלי ביום שישי לאכול קובה בטעם של פעם. אני אוהבת לארח הרבה ולבשל, במיוחד לילדיי ונכדיי. אני אוהבת לבשל אוכל של פעם, כמו מאכלים כורדים למיניהם: יפרח, קובה, אורז, טיבט וחמין כורדי.

הרב משה גבאי- ראש קבוצת העולים מזאכו

סגולה לרפואה:

לפני כמה שנים, חליתי ב"מחלה", החלטתי לקבל על עצמי קבלה של "שמירת- שבת". התחלתי לשמור שבת ואז עברה לי המחלה ונרפאתי.

קובה כורדי:

לקובות:

קילו סולת 200 גרם בורגול כפית מלח כף אבקת מרק עוף מעט פלפל שחור כוס שמן מים פושרים

קובה כורדי

למלית:

חצי קילו בשר- מס' 2, קפוא או טרי שני בצלים בינוניים ראש פטרוזיליה כף פפריקה מתוקה מעט מלח

לירקות:

חצי קילו דלעת 3 חצילונים קטנים חבילת במיה קפואה חבילת עלי מנגולד 2 בצלים 2 גזרים 1 סלק אדום 2 קישואים 5 כפות רסק עגבניות חצי כוס שמן מלח, פלפל ופפריקה מתוקה

אופן ההכנה:

למלית:

1. חותכים את הבצל לקוביות קטנות, ואת הבשר לקוביות בגודל חצי ס"מ. מטגנים את הבצל עד להזהבה, ואז מוסיפים את הבשר וממשיכים לטגן.

2. מוסיפים מלח, פלפל ופפריקה. קוצצים את הפטרוזיליה ומוסיפים. מורידים מהאש ומניחים להצטנן.

לקובה:

1. מערבבים את הסולת עם הבורגול, המלח והפלפל, מרק העוף וכוס השמן. מוסיפים מים פושרים בהדרגה, עד שנוצר בצק רך ואלסטי.

2. יוצרים כדורים בגודל של כדורי פינג- פונג. יוצרים בכל כדור סולת חור, וממלאים במלית הקרה. זה יוצא בערך כפית קטנה של מלית לכל כדור. מרטיבים את הידיים כל הזמן. מסדרים את הקובות המוכנות על מגש ומכניסים למקרר.

למרק:

1. חותכים את כל הירקות גס ומניחים בצד.

2. מטגנים את הבצל בסיר ענק, מוסיפים את הירקות ומכסים במים.

3. מביאים לרתיחה חזקה, מוסיפים את התבלינים ורסק העגבניות ומבשלים עוד כחצי שעה.

4. מכניסים את הקובות ואת חבילת הבמיה למרק, ומבשלים כשעה ורבע על אש בינונית.

בתאבון!!!

 

הזוית האישית

סיפורה של שרה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "חינוך ברמה" לבנות בליווי המורה שושנה קירשנבוים

 

מילון

יהודי זאכו
על פי המסורת המזהה את הנהר המקומי עם "חבור" התנ"כי, נהוג לשער כי יהודי זאכו והקהילות השכנות הם מצאצאי עשרת השבטים. אנשי קהילת זאכו, כמו קהילות יהודיות כורדיות נוספות, דיברו ניב של ארמית חדשה צפון-מזרחית. בין רבניה הראשיים של העיר ניתן למצוא את הרב יעקב בבכא. הקהילה היהודית בעיר שמנתה כ-1400 איש. ראשוני העולים עלו לארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, אולם עיקר הקהילה עלתה לישראל עם שאר יהודי עיראק בשנים 1950-1951 והתיישבה ברובה בירושלים ובמעוז ציון. בין בני הקהילה שזכו לפרסום ניתן למנות את הבלשן יונה צבר שהקדיש את מחקריו לחקר ניב הקהילה. בשנות ה-40 התאגדה בירושלים קבוצת עולים מזאכו בגרעין התיישבות בשם ארגון יעזק ראשי תיבות ליהודים עולי זאכו כורדיסטן.

ציטוטים

”כשפועלים מלמטה- ה' עוזר מלמעלה“