מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של אברהם בק מיגוסלביה

אברהם ונחמה עם אורי אלבו בתכנית הקשר הרב דורי
בילדותי
תיעוד סיפור חייו של אברהם בק מהעיר סובוטיצה ועד לחיים בארץ ישראל

סיפורו של אברהם (אבי) בק

שמי אברהם בק, נולדתי בתאריך 29.9.43 ביוגוסלביה (כיום סרביה) בעיר סובוטיצה. אבי (משה) נולד בשנת  1926 בסובוציבה אח 10 למשפחה אורתודוקסית ואמי נולדה פקטיצ' במרחק 50 קמ מעיר הולדתו של אבי. לא היה צ'אנס ששניהם יפגשו משום שמשפחתה של אמי גרו בריחוק מעיריית אבי.

ב-1941 כאשר הגרמנים  פלשו אל בלגרד, אמי הייתה בפנימייה ולכן היא חזרה אל ביתה ושם היא פגשה את אימה והן ניהלו עסק. כתוצאה מהכניסה של הגרמנים ליוגוסלביה, התחילו התומכים של הנאצים להתפרע כנגד היהודים והיה יום שהם ניפצו את שמשות וחלונות של עסקים של יהודים. עקב הפרעות סבתי דאגה, ולכן החליטה שנארוז את חפצינו ואת הסחורות ושהן יעברו לארוז את הסחורה לסובוציה. שם המשפחה של אמי לפני הנישואים היה בק, ולאחר שמשפחתה עברה לגור בעיירתו של אבי, הן גרו בקרבת מקום לביתם של אחותו של אבי. יום אחד אבי שלח לאחותו זר פרחים (שתיהם היה אותו שם פרטי ומשפחה ) והפרחים נשלחו בטעות לאמי וכך הם הכירו ואחרי שנתיים נולדתי.

כאשר הייתי בערך בן חצי שנה בסביבות פברואר מרץ 1944 יצא צו שכל הגברים צריכים להישלח לעבודות כפייה, אבי נשלח להונגריה שם עבד בבית זיקוק, ושם כמעט כל יום היו שם הפצצות של בעלות הברית. אחרי זה נשלח לעיר אחרת בהונגריה שם עבד ברכבות וגם שם גם הפציצו בעלות הברית.

בערך חודשיים לאחר שלקחו את אבי ואת כל הגברים, נשלחו כל היהודים לגטו על יד פסי רכבת. לאחר קרוב לחודשיים בסביבות הבוקר, נשמע דפיקות על כל דלתות הגטו ואמרות אשר אומרות לקחת תרמיל אחד לכל אדם ובשש בבוקר להתייצב במקום מרכזי עם המפתחות לבתים. במקום המרכזי עשו להם מסדר ובו החרימו תכשיטים וכסף. בסביבות הצהריים של אותו יום בצורה חפוזה מאוד העלו אותם לקרונות משא של רכבת, הנסיעה ערכה בערך יומיים והורידו אותם בשטח פתוח, שם הם נשארו כמה ימים ולאחריהם הובילו אותם חזרה לפסי הרכבת והעלו אותם שוב לקרונות של רכבת משא.

ביוני 1944 כשמשפחתי עדיין הוסעה ברכבות קרה להם נס, הם לא התרכזו בקרון אחד כמו בתחילה ובערך חצי מהמשפחה התרכזה בצד הקדמי ואנחנו בצד האחורי. סבי נשאר מאחורה, ופתאום הוא ראה שכלתו מנסה לעלות עם תינוקה ועם העגלה שלה לרכבת, אך השוטר לא הסכים לה והוא רץ בשביל לעזור לה, בסופו של דבר הם העלו את העגלה ולאחר מכן הוא רצה לעלות לקרון שלנו אך אמרו לו שהרכבת כבר נסעה והוא נאלץ לעלות לחלקה הקדמי של הרכבת. הרכבת נעצרה ובמהלך הלילה הגיע קטר חדש אשר התחבר אל הרכבת, בדיעבד מה שקרה הוא שהרכת התנתקה והחלק הקדמי נסע אל אושוויץ, בזמן שהחלק הקדמי של הרכבת עצר בעיירה, ובה העובדים היהודים שעבדו היו רצים לרכבת בשביל לבדוק האם יש קרובי משפחה ואחיו של אמי עבר בין הקרונות עד שהוא מצא את סבי וחלק מהמשפחה והוא הביא להם אוכל ומים והוא שאל איפה יתר בני המשפחה, הם אמרו לו שהם נמצאים בחלק האחורי של הרכבת. בסופו של דבר הדוד לא מצא את יתר המשפחה, הרכבת המשיכה במסעה אל עבר אושוויץ וכל מי שהיה בחלק הקדמי של הרכבת נספה שם. הנס שהיה הוא שהורי ואנוכי ניצלנו ממוות באושוויץ.

למחרת בבוקר התחבר קטר אל חלקה האחורי של הרכבת וגם היא עצרה בעיירה, כאשר דודי מצא אותנו לאחר חיפוש בין הקרונות, היה מפגש מרגש עם בכי ודמעות ולאחריו דודי הלך להביא מים לאמי וכשהוא חזר תפס אותו שוטר הונגרי ואמר לו להביא את השעון בתמורה למים. כאשר דודי הביא את שעונו לשוטר הוא סירב לתת לאמי את המים ולאפשר לו להיפרד ממשפחתו ואף הוציא אקדח ואמר לדודי ללכת, לאחר כך דודי הלך לקצין SS ואמר לו מה קרה עם אותו שוטר הונגרי. הקצין הלך לקרון ונתן לסבתי וליתר המשפחה לרדת בשביל שהם יחבקו ויפרדו מדודי ולאחר שסיימו הם עלו בחזרה לקרון. בסופו של דבר הם הגיעו לעיירה באוסטריה והתגוררו במחנה עבודה. כמו שאפשר לתאר כל הגברים בעיירות השכנות באוסטריה גויסו לצבא ולכן כל הנשים עבדו בעבודות הנחשבו פעם לגבריות.

באחת ההזדמנויות אמי הצליחה להשיג בגדי גברים וכולם צחקו עליה למה היא לובשת כאלו בגדים אך היא אמרה כשהיא תמצאה את בעלה היא תלביש אותו בבגדים אלו. ככל שהזמן עובר במקום שאבי עבד התחילו להפציץ אותו ולכן הצעידו את כל הגברים למחנה ריכוז מאטהאוזן. גם את אמי העבירו למחנה זה עקב התקרבות הרוסים וכשהיא הגיע היא חיפשה את קרוביה, היא מצאה מישהו שמכיר את בעלה ויכול להוביל אותה אליו. בצעדת המוות אבי חלה בקדחת הבהרות, וכאשר אמי מצאה אותו היא רחצה אותו, האכילה אותו והלבישה אותו בבגדי הגברים שהיא הביאה וככה הוא התחזק והבריא מהמחלה.

כעבור כמה חודשים אחרי זה הרוסים הגיעו והתחילו להוביל את האסירים בצעדות המוות למחנות אחרים. נס נוסף שקרה הוא שלמחנה מאטהאוזן הובלו צעדות מוות ממחנות אחרים ובכך נפגשו עם כמה קרובי משפחה וידידים. אחד מהם נשא אותי על גבו ושני ידידים וקרובי משפחה אחרים תמכו באבי וכך הוא שרד את צעדת המוות.

כאשר הם הגיעו למחנה אבי התחזק למרות הצעדה ואך אמי חלתה באותו מחלה שחלה אבי. בערך במאי 1945 כאשר הצבא האמריקאי שיחרר את המחנה, הם בנו בית חולים שדה וכך יכלו לטפל באמי. בכל פעם שאבי ביקר אותה ולא לקח אותי איתו, הייתי מתחיל לבכות, ובשביל להרגיע אותי באו חיילים אמריקאים ולוקחו אותי ללול מאולתר עם ממתקים עד שאבי היה חוזר .

אחרי כמה שבועות שאמי כבר נרפאה קיבלנו מין כרטיס כזה שבעזרתו נוכל לנסוע בכל רכבת באירופה . נסיעתו הראשונה הייתה בחזרה לעיר הולדתי סובוציבה, נסיעה זאת ערכה 12 יום ובזמן הגנו לעיירה, רצינו להיכנס לבתינו שאותם עזבנו כאשר שלחו אותנו למחנות. ביוגוסלביה של אחראי המלחמה חל שלטון קומוניסטי שמנהיגו של טיטו.

סבתי הלכה לשכנתה אשר בתחילת המלחמה היא נתנה לאותה שכנה 2 פמוטים שאותם השכנה החביאה. במהלך שהותם בעיר אמי ואבי מצאו משפחה יהודית שהשלימה את בניית ביתם שהתחיל לפני המלחמה והם נתנו להורי לגור שם במין חדרון כזה. לאור השלטון הקומוניסטי והגבלותיו אבי החליט לעלות ארצה. ב-1946 בסביבות מאי יוני יצאנו מיוגוסלביה ונעזרנו בארגון בשם הבריחה אשר הבריח אותם דרך הגבול בין אוסטריה ובין הונגריה. כאשר הם הוברחו אני סוממתי בשביל שאני לא אבכה ועורר רעש. המבריחים הבריחו אותנו עד לבודפסט ושם היה משרד שלימד עברית, ריקודים ושימוש בנשק (אך לא ממש). הוריי שהו שם כמה חודשים וראו שקבוצות אחרות מוברחות לפלשתינה והם לא ואבי הלך לברר למה הם לא הוברחו וגילה שהקבוצות הכלילו צעירים לא נשואים או נשואים בלי ילדים ורק בגללי לא הכלילו את הוריי בקבוצות אלו. אבי החליט לא להתייאש ולעלות לארץ לבד. אנחנו עברנו לאוסטריה. המעבר הצריך מסמכים שלא היו לנו אך אבי איתר זייפנים שזייפו לנו תעודות מעבר וכך הם ידעו שיש אוניות לאיטליה.

הוריי ניסו שלוש פעמים לעבור לגבול ובפעם האחרונה הם שכרו מבריחים שיעזרו להם והם העבירו אותנו דרך האלפיים לכיוון איטליה. כששמענו את נביחות הכלבים המבריחים אמרו לנו לחכות כאן והם הלכו לפנות את השטח. הם נשאו את כלי השענות של אבי, אנחנו מחכים והמבריחים אינם חוזרים ולהורי נמאס אז הם התחילו לפסוע לכיוון איטליה  אך החיילים האיטלקיים תפסו אות והכניסו אותם לכלא ואמי שהייתה בהיריון מתקדם עשתה הצגה כאילו יש לה צירים והיא צריכה ללדת ועקב זה החיילים לקחו אותנו לבית חולים.

כעבור זמן אבי הלך לקנות תפוזים ובאורך פלא הוא מצא את התרמיל שהמבריחים גנבו עם כלי השענות שלו. בסופו של דבר לא החזירו אותנו לאוסטריה אלא למחנה עקורים, שם רוכזו יהודים מכל רחי אירופה ומאחר שדיברתי רק הונגרית לא הבנתי את השפה המשותפת במחנה אשר הייתה יידיש אך תוך זמן קצר למדתי אותה. היו גנים ובתי ספר במחנה עקורים אשר נתמך בידי הבריטים. כמו כן אירוע משמח קרה כאשר שהינו במחנה העקורים אחי איציק נולד לאחר שנה של שהות במחנה. בזמן שהוכרזה על עצמאות מדינת ישראל עשו מסיבה במחנה העקורים ואחרי כמה שבועות העלו אותנו לאנייה ולא ידוע לאחר כמה זמן הגענו לישראל.

בילדותי עם אחותי

תוך כדי התקרבות האנייה לחופים מישהו צעק שרואים את הארץ וכולם רצו לראות את הארץ, אולם הקפטן צעק שהאנייה נטויה בצורה מפחידה ולכן כולם צריכים לחזור למקומם. בארץ קיבלו אותנו בפרוסת לחם עם גבינה ותה בבית העולים ליד נתניה.

כעבור שבועיים מהגעתנו לארץ חלה אחי איציק מאוד והרופאים אמרו שהוא צריך להגיע לטבריה בשביל להירפות ובעקבות כך משפחתי עברה לטבריה וגרנו בבית נטוש של ערבים. בספטמבר התחלתי ללמוד בגן חובה ובנובמבר של אותה שנה נולדה אחותי רבקה. אבי ניסה לעבוד בשענות ולא הלך לו אז הוא הפך לדייג פועל בניין מרצפות בערך על עבודה שהיה ניתן להתפרנס ממנה הוא הלך לעבוד. אחיו שכנעו אותנו לעבור לגור בתל אביב במקום בטבריה ולאחר שש שנים עברנו לאזור.

אחרי 8 שנים עברתי ללמוד בבית הספר מקצועי ואחרי זה מכונאות מטוסים. שירתי בחיל האוויר ולאחר שהשתחררתי הוריי עברו לגור בשכונת ביצרון. מקרה רומנטי נוסף שקרה הוא שנחמה (אשתי) גרה גם שמה עם הוריה. לאחר שנתיים התחתנו וכעבור שנתיים נוספות נולד בננו הבכור אודי ושלוש שנים אחרי נולדה בתנו רווית ואחרי שלוש שנים נוספות נולד בן הזקונים יוסי.

אני ונחמה

בננו אודי למד ונהיה פסיכולוג והוא נשוי עם שלושה ילדים. בתנו רווית מהנדסת תעשיה וניהול וגם היא נשואה עם שלושה ילדים. הבן הזקונים יוסי הוא מהנדס מחשבים והוא גם נשוי עם שלושה ילדים וילדו האחרון נולד לפני שלושה חודשים. בנוסף לכך עוד חודש אנחנו חוגגים 52 שנות נישואים.

עץ המשפחה שלנו

תמונות משפחתי

הזוית האישית

תכנית הקשר הרב דורי, המופעלת בשיתוף כיתת ותיקים בתיכון מית"ר גני תקווה,

מתעדת: אורי אלבו,  מאי, 2018, תשע"ח

מילון

סובוטיצה
סובוטיצה היא עיר השוכנת במחוז באצ'קה שבצפון פרובינציית וויבודינה, העיר השנייה בגודלה בפרובינציה (אחרי נובי סאד), והעיר החמישית בגודלה בסרביה. סובוטיצה היא העיר הצפונית ביותר בסרביה, נמצאת באגן הקרפטים, וממוקמת כ-10 קילומטרים דרומה לגבול עם הונגריה.

ציטוטים

”בזמן שהוכרזה על עצמאות מדינת ישראל עשו מסיבה במחנה העקורים“