מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של חנה דותן

במהלך העבודה בקשר הרב דורי
סבתא בילדותה
השנים הראשונות במדינה: המעברה והשכונה

נולדתי בפולין, שנתיים אחרי השואה, להורים שעברו את השואה ברוסיה, וחזרו לפולין כדי למצוא קרובי משפחה. כאן התברר להם שאיש לא נישאר. קראו לי חנה על שם אחיינית של אבא שלי. שמי המקורי היה חנקה בפולנית והוא עוברת בארץ לחנה, כפי שעשו לכל השמות הלועזיים. אני ידעתי שכשההורים שלי כועסים עלי הם קראו לי הנקה ובדרך כלל הם קראו לי הנלה או הנצ'קה.

בפולין דיברתי פולנית, למרות שאמא שלי לא ידעה פולנית. שפת אמה הייתה גרמנית, אבל בפולין אחרי המלחמה לא היה נעים לדבר גרמנית בגלל מה שהגרמנים עוללו בפולין בזמן המלחמה.

הורי, אדוארד, קלרה ואני בפולין

הורי רצו לעזוב את פולין שהייתה אנטישמית מאוד, אך שערי הארץ, בה שלטו עדיין הבריטים היו נעולים בפני היהודים. הם חשבו על אוסטרליה, אבל  שערי פולין עדיין היו סגורים בפני אלה שרצו לעזוב. בכט' בנובמבר 1947 החליט האום על הקמת מדינת ישראל, לאחר הסכמה של 33 מדינות. חצי שנה לאחר מכן, בה' באייר תש"ח הכריזו על הקמת מדינת ישראל ופרצה מלחמת השחרור.

הורי רצו לעלות לארץ, למדינת היהודים בה לא תהיה אנטישמיות. אחרי מלחמת השחרור נפתחו שערי הארץ, וגם פולין הרשתה ליהודים לצאת מגבולותיה. רוב יהודי פולין, שארית הפליטה, עלו ארצה. הם נסעו לאטליה והפליגו באניות לארץ, במסע שנמשך שבועות אחדים.

1952

הגענו ארצה כשהייתי בת שנתיים וחצי. בארץ שהינו כשבועיים בשער העלייה, מחנה מעבר ליד הנמל בחיפה, ומשם העבירו אותנו למעברת "מחנה ישראל" על יד לוד. המבנים של מחנות הצבא הבריטי שימשו כמגורים לאחר שהבריטים עזבו. גם צריפים, בדונים ואהלים שמשו למגורים. בכל אוהל או מיבנה גרו משפחות אחדות. הייתה צפיפות אך המעברה שימשה כבית לתקופת מעבר, עד שיבנו שיכונים לכל העולים החדשים שהגיעו מהגולה. בעיה קשה נוספת הייתה חלוקת המזון לכל העולים. מספר תושבי ישראל הוכפל ולא נוצרו מקורות הספקה למזון בקצב של גידול האוכלוסייה. לכל תושבי הארץ חולקו פנקסי מזון ובהם תלושים לכמות מוקצבת של מזון.

 מקווה ישראל – 1950

העולים התמודדו גם עם בעיות שפה. אמא שלי לא ידעה עברית. המעברות היו מרוחקות, אוטובוסים הגיעו לעיתים רחוקות והיו עמוסים מאוד, היו מכניסים לאוטובוסים תרנגולות חיות דגים חיים. בחורף 1950 היה קר מאוד וגשום הגשם דלף לתוך הצריפים ומחלות ילדים התפשטו במהירות.

עזבנו את המעברה ועברנו לשיכון של עולים גרנו בדירה של חדר אחד. בשרותים היתה גיגית ששימשה לרחצה וגם לברכה לדגים שאמא שלי קנתה לשבת. היה לנו ארגז קרח ואת בלוק הקרח הביאו במשאית. גם חלב חילקו במשאית כל יום ובנוסף לכך חילקו גם נפט. הנפט שמש לחימום, לבישול וגם לתאורה, כי במקום חשמל היו עששיות נפט.

עם כל הקושי היו יחסים טובים מאוד בין השכנים. לא היו קרובים ולכן השכנים שמרו עלינו. הדלת היתה תמיד פתוחה לכל אחד. אנחנו הילדים גדלנו ברחוב, שלא היה סלול. היו לנו המון משחקי רחוב: תופסת, חבל, קלאס, 5 אבנים… התקופה הזאת זכורה לי כילדות יפה. הכל היה צנוע, הסתפקנו במעט.

דצמבר 1949

בגיל שש נכנסתי לכיתה א' למדנו במשמרות כי עדיין לא בנו מספיק בתי ספר. היה לנו ילקוט גב מעור, לא הייתה תלבושת אחידה, הכיתות היו עמוסות היה חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף. לימדו אותנו עברית למרות שהורינו לא יכלו לעזור לנו בלמודים כי לא ידעו  את השפה. אפריים קישון כתב: "זו הארץ היחידה בה לומדת האם את שפת האם מפי ילדיה". טלפונים לא היו לא קבענו פגישות אבל נפגשנו כל הזמן שרקנו והחברים התקבצו.

1950

מאלבום תמונות ילדותי

ערכנו הרבה טיולים בשבילי הארץ. חינכו אותנו לאהוב את הארץ ולהעריך את העובדה שאנחנו דור ראשון שגדל במדינה חופשית.

מאי מספרת על ילדותה לעומת ילדותה של סבתא

נולדתי בישראל שנתיים וחצי אחרי אחי מורן, להורים שנולדו במדינת ישראל. שלו כמו לסבתא, לי הייתה משפחה ובני דודים שמי הוא שם ישראלי מקורי, מאי, לא על שם מישהו שנספה. ההורים שלי דברו עברית, לעומת אמא של סבתא שלא ידעה עברית. יכולתי לדבר איתם, הם יכלו לדבר עם חברי, לכולנו הייתה שפה משותפת.

לא גרתי במעברה אלא בבית פרטי. לעומת הקיצוב במזון שהיה בילדותה של סבתא, לי היה אוכל בשפע, יש לנו רכב פרטי ואנחנו יכולים לנסוע לכל מקום בכל שעה, בעוד שסבתא הייתה תלויה באוטובוסים שהגיעו לעיתים רחוקות, היו צפופים מאוד ובשבת לא הייתה כלל תחבורה ציבורית.

סבתא ספרה שהיה קשר טוב מאוד בין שכנים, הדלת הייתה תמיד פתוחה ואפשר היה להיכנס ללא הודעה. אצלנו הדלת תמיד נעולה מחשש לגנבות. לא כל השכנים מוכרים לנו אבל יש לנו קשר עם כמה מהם ואנחנו יוצאים המון לשחק איתם כדורסל. אנחנו צריכים להודיע ולתאם מראש פגישות עם חברים וקרובי משפחה בטלפון. בימי ילדותה של סבתא לא היה טלפון ואצלנו הטלפון משמש גם לכלי משחק והרבה זמן מבלים איתו סבתא מספרת שקראה הרבה אך גם אני קוראת הרבה מאוד.

בדור שלנו הטכנולוגיה התפתחה ואפילו אנחנו, הילדים, שולטים בה. יש לנו חוגים רבים, והעשרה בתחומים רבים. היום אנחנו נוסעים הרבה לחול, מכירים מקומות חדשים ועוד… אנחנו גם הולכים לתנועות נוער כמו הצופים ומטיילים בארץ. ההבדל הכי משמעותי הוא שלי יש סבתא וסבא שיספרו לי את כל זה. אני אוהבת  לדפדף באלבום התמונות של סבתא תמונות עשויות מנייר בשחור לבן. תמונות שלי צבעוניות ושמורות בטלפון. באם ישמרו התמונות גם כשנכדי ירצו לראות אותם?

הזוית האישית

מאי: היה נורא כיף ולמדתי דברים שאימא לא ידעה ולא יכלה לספר לי, אז תודה לבית הספר למורה לילך ולסבתא שלי. בזכות התכנית למדתי רבות.

סבתא חנה: זו הייתה הזדמנות לבלות עם מאי, שתינו בלבד ולספר לה על ילדותי. תודה לצוות בית הספר שבחרו בתכנית זו ולמורה לילך שעזרה לנו וליוותה אותנו ובמיוחד תודה לנכדתי מאי, שבחרה בי והזמינה אותי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד איתה.

מילון

תקופת הצנע
שנות ה-50 המוקדמות, לא היה אוכל לכל תושבי המדינה והיה צריך לחלק פנקסים ולקצוב את האוכל שנותנים לכל בן אדם.

שארית הפליטה
ניצוליי שואה

מעברה
מחנה המגורים הזמני של העולים לארץ.

ציטוטים

”חינכו אותנו לאהוב את הארץ ולהעריך את העובדה שאנחנו דור ראשון שגדל במדינה חופשית.“