מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יש לי יום הולדת, השמחה רבה

בתיה ופני וסעדיה
בתיה, משה והילדים- צביקה וריקי
חוגגת 60 וחוזרת אחורנית בזמן

קוראים לי בתיה ופני, בחרתי עבור הסיפור בעשור השביעי לחיי, שמתחיל בחגיגת יום הולדתי השישים שערכה לי המשפחה. יום ההולדת הזה היה אמור להיות לי כהפתעה, הם ערכו לי סרטון קצר שבו עקבו אחר תחנות בחיי. את מרבית הסיור הדריך אחי דוד והסיור התקיים בתאריך 25.12.1998. התחנה הראשונה הייתה בית הורי ברחוב יעקב יעקובס, אנחנו גרנו בחצר למטה לצד דיירים נוספים, היה לנו מטבח בחצר ויותר מאוחר בנו בחצר גם שירותים ואמבטיה. בזמן צילומי הסרט הבית היה מיועד להריסה. מבית זה יצאה אמי בסודי סודות לבית החולים ביקור חולים ללדת אותי. דפוס סלומון הדפיס עבור בית החולים "ביקור חולים" את כל הפרסומים ובתמורה לא נדרש תשלום עבור הלידה. אימא בחרה ללדת בבית החולים ביקור חולים (התחנה השנייה בסיור) כי זה היה בית החולים היחיד בו הייתה מחלקת יולדות. נולדתי בחודש פברואר 1939.

השאלה המתבקשת – מה הקשר שלי למשפחת סלומון? אבי רבי מרדכי סלומון היה שייך למשפחת סלומון הידועה, דור חמישי לבוני ירושלים. רבי יואל משה סלומון היה סבו וממקימי פתח תקווה. אבי סיפר כשהיה בן שבע סבו יצא על סוס יחד עם חבריו לאזור פתח תקווה להקים שם ישוב חדש. המורשת המשפחתית חיברה אותי מאד לארץ ישראל ובעיקר לירושלים. אבא, בן למשפחת סלומון, נולד בשערי חסד ואימא שלי, מרים, במאה שערים, בת למשפחת המבורגר שהגיעה במקור מסלובקיה, דור עשירי בירושלים.

לפני שאמשיך בתיאור הסיור שהוסרט המתעד תחנות בחיי, אספר ולו במעט על בית אימא ואבא מהם קיבלתי את המסר שאדם צריך להיות ישר והגון בכל דרכיו. זכור לי שהייתה לי בעיה לקום בבוקר ואבא היה כל בוקר משכים אותי ואומר: "בתיה כבר 7, בתיה כבר 7:15, בתיה כבר וחצי" .כששמעתי "רבע לשמונה" נתתי קפיצה. פה ושם גם איחרתי. באתי לאבי ואמרתי לו: "אבא אני צריכה פתק". אבא שלי לא ידע מה לעשות עם הבקשה. הוא לא יכול לכתוב דבר שאינו אמיתי, מה יעשה? אני עמדתי לידו ואמרתי לו: "המורה לא תכניס אותי לכיתה, אני מאד מבקשת שתכתוב לי פתק". הוא הסתכל עלי ושאל: "מה אני אכתוב, שהיית חולה? לא, זה לא נכון. שהלכת לישון מאוחר ואין לך חשק לקום מוקדם? זה לא יפה שאני אכתוב עליך דבר כזה". אימא שלי עמדה והסתכלה עליו:"נו, תכתוב לה כבר משהו" היא ריחמה עליי. לבסוף הוא כתב: "בתיה אחרה לבית הספר מסיבה משפחתית". היד רעדה לו כשהוא חתם את השם. הוא מאד ביקש ממני – "אל תגרמי לי לכתוב דבר שאינו נכון". מכיוון שגדלתי בבית כזה אני לא יודעת לשקר. למדתי מההורים שלי תמיד לומר את האמת. אם לא מעוניינים לומר את האמת אז שותקים. כך גדלנו כל האחים בבית שמבוסס על הגינות ויושר וכך גידלתי את ילדי ואני שמחה שהם הולכים בדרך שהורי חינכו אותי.

בית הוריי היה מאד שמח, לשני ההורים שלי היה חוש הומור אבל לכל אחד בסגנון אחר. לאמי מרים היה הומור בסגנון עממי ולאבי הומור בסגנון מלומד. הבית היה מלא בשירה וצחוק. אימא שלי הייתה אישה מאד מיוחדת. אישה עליזה ושמחה שאהבה לשיר. כשהיא הייתה במטבח היא תמיד שרה בעברית וביידיש. קיבלתי הרבה חום ואהבה מההורים שלי. הייתה לי ילדות מאושרת.

בתיה בת 3

בתחנה השלישית בסיור הגענו לבית שטיינברג. הבית נבנה על ידי אדם בשם יצחק שטיינברג שגר בקומה הרביעית ואת שאר הדירות מכר. הבית היה בשכונת בית ישראל. לבית זה הוריי עברו בשנת 1940 כשהייתי בת שנה. ממדרגות הבית ראינו בשנת 1948 את ההתקפה על השיירה שעלתה להר הצופים.

בסיור שצולם לכבוד יום הולדתי רואים שלא רואים מהבית כבר את הר הצופים, הכל הוסתר על ידי בתים ועצים. הותקפנו כאן על ידי צלפים ערבים ובהמשך ברחנו מהבית דרך החלונות בחסות החשיכה לרחוב החבשים – אתיופיה. המשכנו בסיור אל רחוב החבשים-אתיופיה ומצאנו שם שלט מאובק. כשניקו אותו גילו שכתוב עליו "רחוב אתיופיה 5". משם הם המשיכו לבית הספר שפיצר שנקרא על שם המנהלת, בו למדתי עד כיתה ג'. בית הספר הוקם בארמון שהקימו אחת המשפחות הבוכריות העשירות בשנת 1902 כשנותקה המשפחה ממקור הכנסתם ברוסיה. זה עבר להיות מבנה בית הספר – דתי לאומי – שנחשב ממש טוב. בתי סיפרה בסיור את אחד הסיפורים שסיפרתי לה.

הוריי – רבי מרדכי סלומון ומרים 

הסיפור הוא על הזיכרון שלי מיום אחרי הכרזת המדינה. הייתי בכיתה ג', את ההכרזה שמעתי ברדיו, כל אחיי כבר נרדמו ואני שכבתי במיטה, התאמצתי להישאר ערה כדי לשמוע את ההכרזה. למחרת כשבאתי לבית הספר ידעתי שהמורה אמרה שחייבים לחכות בתוך הכיתה ובכל זאת חיכיתי למורה על המעקה כדי לומר למורה שאני יודעת שהכריזו שקמה המדינה. המורה הגיעה ושתינו חייכו זו לזו מתוך ידיעה משותפת שהנה קמה לה המדינה. זה היה חיוך שמשמעותו "אנחנו מבינות עכשיו מה עומד לקרות ואני לא אקבל עונש". הכרזת המדינה זה הזיכרון המשמעותי ביותר שיש לי מילדותי בקשר לארצי, ארץ ישראל. כשעברנו לגור ברחוב חבשים- אתיופיה, עברתי ללמוד בבית הספר רוחמה. זו הייתה התחנה הבאה אליה הגיעו. אוסיף ואשתף שבבית הספר רוחמה הייתה לי מורה בשם הדסה אריאב. היא לימדה אותנו גאוגרפיה בצורה מאוד מעניינת אבל היא הייתה מאוד קפדנית, בעיקר לגבי שעורי בית. אחרי התיכון למדתי בסמינר למורות מזרחי, משם משרד החינוך שלח אותי לעבוד כמורה בעפולה – אני מאוד אהבתי את מקצוע ההוראה למרות שהוא לא קל. עבדתי כמחנכת כיתות הביניים של היסודי, גילאים שמאוד אהבתי, המקצועות שאהבתי ללמד היו: תנ"ך וספרות.

עפולה, מחנכת כיתה ג', 1960

לאחר שנתיים הועברתי לבאר שבע כי רציתי להיות קרובה לבית הוריי שבירושלים. שם פגשתי את משה – בעלי לעתיד, שהיה סגן מנהל בית הספר. היינו נפגשים בהפסקות האוכל, בהתחלה לא היה קשר חברות בינינו. ביום האחרון לשנת הלימודים משה סיפר לי שהוא נוסע לירושלים לעבור קורס לניהול בתי ספר. הזמנתי אותו לבית הוריי. הקשר בינינו הפך להיות יום יומי. כעבור שבועיים שאל אותי משה מתי נעשה את הטקס. עניתי לו ללא היסוס: "אחרי החגים". היה זה  לפני חגי תשרי. משה שאל: "למה לא לפני?" עניתי בחיוב ואכן התחתנו לפני החגים. החתונה נערכה ברמת גן והייתה מאוד צנועה, כמקובל באותם ימים אך השמחה הייתה גדולה. נולדו לנו שני ילדים,  צביקה וריקי. ההורות שינתה את חיינו  ומילאה את ליבנו באושר. גרנו ברמת-גן.

משה ובתיה ביום חתונתם 

משה ובתיה הורים צעירים ומאושרים

כעבור חמש שנים פרצה מלחמת ששת הימים, בליל שבת גייסו את בעלי משה. ביום השלישי לקרבות, כ"ט באייר תשכ"ז, נפל בעלי משה. שלושה שבועות הוא נחשב נעדר. לאחר מכן הוא נקבר בבית קברות זמני. כעבור שנה החלטתי שהוא ייקבר בקריית שאול, מכיוון שזה המקום בו נולד וגדל וכדי להקל על הוריו. עזבתי את רמת-גן ועברתי לגור ליד הורי בירושלים. הרגשתי שאני זקוקה להיות בחיק המשפחה. אבא שלי באותה תקופה היה מאד חולה ושבעה חודשים לאחר נפילתו של משה גם הוא נפטר.

בתיה עם הוריה ובנה-הנכד צביקה         

 בתיה חוגגת פורים עם ילדיה צביקה וריקי

המשכתי לעסוק בהוראה. נהניתי מהעבודה אף על פי שלא הייתה קלה, היה לי סיפוק. היה קשר מצוין ביני לבין התלמידים, כי תמיד הייתי לצדם. יש מורים שנאבקים בתלמידים אבל אני נתתי להם להרגיש שאני רוצה יחד אתם לקדם אותם.

גידלתי את ילדיי, חיתנתי אותם וזכיתי לנכדים. כל אלה חגגו לי את יום ההולדת השישים. בעשור השביעי לחיי פרשתי מהעבודה והקדשתי את זמני הפנוי ללימודים בנושאים שונים, בין היתר ללימודי יידיש, שפה אותה ינקתי בבית הורי ויצאתי לטיולים עם חברותיי בארץ ובעולם.

המשפחה האהובה שלי: מפתיעים אותי ביום הולדת 60

ילדיי ומשפחתי ממשיכים להפתיע אותי ביום הולדת 80

הזוית האישית

בתיה ופני: המפגשים עם סעדיה היו מאד נעימים. סעדיה הוא ילד מאוד נבון, סקרן ובוגר. נהנתי בכל מפגש ומפגש אתו.

סעדיה וינשטן: בשבילי הקשר הרב דורי היה מאוד משמעותי. אני גיליתי על עצמי הרבה סבלנות שעד אז לא ידעתי שהייתה לי. ועל המבוגרת שעבדתי אתה גיליתי הרבה שמחה. המפגש שהיה הכי משמעותי בשבילי היה המפגש שבו פגשתי את המבוגרת שהייתי אמור לעבוד אתה, כי הרגשתי שבמפגש הזה נוצר ה'קליק' בינינו. מהקבוצה למדתי שתמיד כדאי לשמוע את כולם כי לכולם יש משהו מעניין לומר. הטיפ שלמדתי מהמבוגרת שעבדתי אתה הוא שתמיד כדאי לחייך, גם במצבים לא כל כך טובים. אם היו מציעים לי להצטרף שוב לתכנית הקשר הרב דורי, אני הייתי מצטרף בשמחה כי אני מרגיש שהתוכנית לימדה אותי הרבה דברים.

רויטל כהן קלפוס: הקשר שנרקם בין גברת בתיה האהובה וסעדיה היקר הפתיע אותי. מהרגע הראשון הקשר היה חם, מנומס ועמוק. מהמפגש הראשון בחנוכה היה נראה למתבונן מהצד שהם מכירים מימים ימימה. סעדיה ריגש כשבחר בנסיעה אל בית התפוצות לשבת לצד בתיה ולא ליד חבריו. הקפיד בחן ללוות אותה אל החדר ומהחדר ובתיה החזירה לו בחיוך רחב והערכה רבה. אני אישית למדתי מכם רבות.

בתיה וסעדיה בסדנת חנוכה (מימין) וסדנת פורים (משמאל)

 

המכתב שכתב סעדיה לבתיה

מילון

דפוס סלומון
דפוס סלומון היה בית דפוס שפעל בירושלים בשנים 1863–1992, והיה בית הדפוס העברי השני שפעל בירושלים, ובית הדפוס שפעל בתקופה הארוכה ביותר (130 שנה). שני השותפים, סלומון והכהן, צירפו אליהם שותף שלישי: יחיאל ברי"ל, ובשנת תרכ"ג החלו בהדפסת ספרים. כנראה הספר הראשון היה "ספר גורלות" של ר' חיים ויטאל, ולאחריו "שבט מוסר" של ר' אליהו הכהן מאיזמיר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”למדתי מההורים שלי תמיד לומר את האמת אם לא מעוניינים לומר את האמת אז שותקים“

”להתמיד בעבודה, להיפגש עם חברים קרובים ולצאת לטיולים בארץ“