מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בחרתי בחיים – איטה ביאלי

סבתא רבתא-איטה ואני-מיקה
סבתא רבתא בילדותה
סיפור על הישרדות, אהבה, משפחה ואופטימיות

שמי איטה ביאלי. נולדתי בשם איטה מוסקוביץ. כולם קוראים לי אילון, כך כינה אותי בעלי לאון (אליעזר) ז"ל והשם נתפס. קוראים לי איטה על שם סבתא שלי. זה שם שאין לו משמעות. נולדתי בשנת 1924 בברזבו צ'כיה-סלובקיה. לאבא שלי קראו אליעזר, לאימא שלי קראו מרים. אני נולדתי שלישית מבין שמונה אחים: שרה (שורי), מנדל (מני), אני (איטה), מרדכי, רחל, טובי, פייג'י והאח הקטן יור. מכיוון שהיינו משפחה גדולה והבית היה ממש קטן, חלק מהאחים עברו להתגורר בבית של סבי וסבתי. ההורים שלי היו הורים נהדרים, מאוד מוצלחים, אבא היה סוחר עצים, אימא הייתה בבית וגידלה אותנו.

ההורים היו מטופחים מאוד, גובה ממוצע, אבא היה רזה ואימא קצת שמנמונת. ההורים תמיד היו לבושים בקפידה, אבא לבש חליפות, אמא לבשה שמלות וחבשה פאה. תמיד היו לבושים מודרני, מהם קיבלתי את המודעות לאסתטיקה: עד היום בגיל 95 אני איני יוצאת מהחדר ללא אודם.

משפחת מוסקוביץ ללא האח מני

לצערי הרב, רוב משפחתי נספתה בשואה, במלחמה. ההורים וחמישה אחיי הקטנים לא חזרו ממחנות ההשמדה. שרדנו רק אני, שורי ומני, שלושת האחים הגדולים.

זיכרונות ילדות

נולדתי ברזבו ושם גרתי בשנים הראשונות לחיי. מדובר בכפר ששכן משני צידי הנהר. בצד שלנו חיו כ-15 משפחות יהודיות וכ-400 משפחות גויות ובצד השני של הנהר חיו כ-2500 משפחות. החיים היו לא קלים, גרנו בבית קטן (עשר נפשות) ובו שלושה חדרים, מטבח קטן בו אימא בישלה, וחדר רחצה קטן שם התקלחנו. השרותים היו בחצר הבית, שם גם כיבסנו את הבגדים. גרנו ביחד עם עוד כ-15 משפחות יהודיות שגרו בצד שלנו של הנהר. בצד השני של הנהר גרו יותר משפחות יהודיות. הקשר עם משפחות יהודיות היה חשוב לנו, נפגשנו איתם בעיקר בבית כנסת, אבא היה הולך מידי יום, אימא לקחה אותנו הילדים בעיקר בשבתות.

כשגדלנו לא היה את השפע שיש היום. אכלנו בעיקר ירקות, פירות, ביצים, לחם וגבינות אותם קנינו במכולת קטנה שהייתה ליד הבית. אהבנו מאוד את השבתות, אימא הייתה מבשלת בסוף השבוע עוף ובשר, לפעמים גם צ'ולנט (חמין) ואופה עוגה. מאוד אהבתי את האוכל של שבת. אני זוכרת שבילדות הייתה לי חברה מאוד טובה בשם שרה (לא אחותי), היא הייתה בת גילי, גם יהודייה. שרה ומשפחתה גרו על ידינו. הם היו גם חלק מ-15 המשפחות היהודיות שגרו בצד שלנו של הנהר. אני זוכרת ששיחקנו הרבה דומינו, תופסת ומחבואים.

אני הייתי ילדה טובה, עזרתי לאימא שלי בעבודות הבית ושמרתי על אחיי הקטנים. אני זוכרת שהיה רק בית ספר אחד בצד השני של הנהר ולמדנו בו יהודים וגויים יחד. למדנו שפה (השפה הצ'כית), מתמטיקה, מוזיקה, אמנות ומלאכה (תפירה ורקמה). אני הייתי תלמידה טובה, אהבתי את כל המקצועות ובמיוחד מתמטיקה. אני זוכרת שהמורים היו נחמדים, היה בסדר, למרות שהייתה משמעת מאוד חזקה, שנתנו עונשים כשצריך, אבל אני לא זוכרת אלו עונשים נתנו. אני זוכרת לטובה את המורה המחנכת, היא הייתה בחורה צעירה ונחמדה. לא הייתה תלבושת אחידה, לבשנו מה שרצינו, מה שהיה. לא היה חדר אוכל בבית ספר, אכלנו בעיקר סנדביצ'ים שהבאנו מהבית. היינו לומדים עד הצהריים ואז אוכלים ארוחת צהריים בבית. בתקופת הילדות הכי אהבתי לאכול עוף שלם שאימא שלי הייתה מכינה בשבתות. לא היו לנו בכלל ממתקים או חטיפים, המתוק שלנו היה בעיקר עוגות. אני זוכרת שהיו טיולים, אולי פעם או פעמיים בשנה ושגם היינו רוקדים במסיבות. לא הייתה אז תנועת נוער.

אהבה ומשפחה 

את לאון, אהבת חיי, הכרתי עוד בגרמניה לאחר המלחמה. סילבי בת דודתי לקחה אותי לטיול ובאוטובוס הכירה לי את לאון והתחלנו לדבר. ראיתי שהוא היה רעב אז נתתי לו מהכריך שהכנתי לנסיעה. זה היה כריך מושקע מאוד ולאון מאוד אהב אותו. לאון היה יחד איתי במחנה פליטים, שם התחתנו בשנת 1947 ושם נולדה בתנו רחל בספטמבר 1948. בעלי לאון היה גבוה ורזה. אדם חכם, אדיב ורגיש. כולם מאוד אהבו אותו. בעלי היה צלם. הוא היה הצלם הראשון שצילם חתונות בפתח תקווה. הייתה לו חנות צילום קטנה ברח' חובבי ציון ושם עבדתי יחד איתו וניהלתי את החנות. לסבא היה אופנוע בשנים הראשונות, לאחר מכן הייתה לו מכונית מסוג חיפושית בצבע תכלת, הרבה שנים.

אני ולאון היינו נשואים באושר כ-63 שנים עד שלאון נפטר בשנת 2010. היינו חברים קרובים ומאוד קשורים אחד לשנייה. אני הייתי מבשלת הרבה ולאון היה הטועם שלי. היו לנו יחסים של כבוד ואהבה, טיפלנו אחד בשני והיו לנו חיי משפחה וחברה טובים. תמיד החזקנו ידיים וליטפנו אחד את השני, היינו מדברים שעות.

בגרמניה נולדה בתנו רחל בספטמבר 1948. כעבור כשלוש וחצי שנים נולד בני יעקב (קובי), בינואר 1952. הם היו ילדים מאוד טובים. רחל הייתה תינוקת חולה שלא אכלה טוב בשנים הראשונות, אבל אחר כך זה הסתדר. קובי היה ילד טוב, מאוד חכם, אפילו התחיל כיתה א' עוד לפני שמלאו לו שש שנים. שניהם ילדים טובים עד היום, הם מטפלים בי ויש להם יחסים מאוד טובים ביניהם. משפחה זה הדבר הכי חשוב, ככה גידלתי אותם, וככה הם חיים עם המשפחות שלהם.

עם הזמן המשפחות גדלו, רחל התחתנה והביאה לעולם שלוש בנות, קובי התחתן עם שולה וגם להם נולדו שלוש בנות. סה"כ יש לי שש נכדות: שרון, ליה והדס מבתי רחל, מיכל, אוסנת ותמר מבני קובי. כולן בקשר מאוד קרוב והן מבקרות אותי הרבה. כולם גרים בהוד השרון או פתח תקווה חוץ מאוסנת נכדתי הרופאה, שנסעה בקיץ לרילוקיישן בארצות הברית. אני מאוד מתגעגעת אליה.

כל השנים כשסבא היה חי כולם היו באים אלינו כל שבת בצהריים לארוחת צהריים. בהתחלה היינו מעט, 12 איש, ועם השנים התחילו להיוולד הנינים והמשפחות גדלו. יש לי ברוך השם 15 נינים. כולם חברים טובים ונפגשים הרבה. היחסים בין המשפחות טובים ונהנים מאוד לבלות יחד. אין אושר גדול מלראות את כולם יחד.

אני ולאון היינו מאוד קרובים לילדים. הרעפנו עליהם הרבה אהבה אבל זו הייתה תקופה אחרת, היה גם הרבה ריחוק ומשמעת. לא הייתה ברירה, הכל היה אחרת. לא דיברנו עם הילדים על מה שעברנו בשואה, גם לא דיברנו על היחסים בין בנים ובנות. היינו מעורבים מעט מאוד בחיים של הילדים. עבדנו מאוד קשה, הרבה שעות כל יום, כדי שנוכל לפרנס בכבוד את הילדים ולספק להם את כל הצרכים. אז לא היינו הרבה בבית עם הילדים. בתחילה כשעבדנו הרבה שעות כל יום בחנות, הילדים נשארו עם אח של לאון ומשפחתו: הילדים גדלו יחד עם הבני דודים כי אנחנו לא יכולנו להיות הרבה איתם. כשכן היה לנו זמן לבלות יחד, היינו מטיילים הרבה בשבתות ונפגשים עם משפחה וחברים. עד היום אני מאוד נהנית לבלות עם הילדים הנכדים והנינים. יש לנו משפחה מלוכדת ולמרות שיש הרבה רעש אני קוראת לו רעש "מתוק": רעש של שמחה, חברות, אהבה ומשפחה.

עלייה תקומה והתיישבות

לאחר המלחמה הגעתי לחוסט, אוקריאנה, שהיא העיר הגדולה שקרובה לכפר שלנו. חיכיתי שם בתחנת הרכבת למשפחה שלי, להורים שלי ולמני אחי. מני הגיע ברכבת לבד וסיפר לי שההורים שלי נספו במחנות השמדה. בתחנת הרכבת היו אלפי אנשים שחיכו גם הם למשפחות שלהם. מחוסט הגענו ברכבת לפראג. משם הגעתי ברכבת לגברזן גרמניה, למחנה פליטים, שם הייתי עד שעליתי לארץ.

עליתי לארץ בשנת 1949 יחד עם בעלי לאון ובתי התינוקת רחל (רוחי). לאחר המלחמה רצינו לעלות לארץ ישראל למדינת היהודים. אחיי מני ושורי נסעו לארצות הברית. הגענו ברכבת מגברזן למרסיי, ומשם לארץ ישראל באנייה. הגענו לנמל חיפה ושם חיכה לנו אח של בעלי לאון, שלקח אותנו לעתלית. משם נסענו באוטובוס לפתח תקווה ונשארנו שם כל השנים, עד לפטירתו של לאון בשנת 2010. אז עברתי להתגורר ב'עד 120', בית אבות בהוד השרון. בפתח תקווה גרנו בצמוד לאח של לאון ומשפחתו, גידלנו את הילדים יחד שתי המשפחות.

בתחילה גרנו בצריף קטן צפוף ורעוע, שתי המשפחות יחד. לכל משפחה היה חדר אחד. השרותים היו בחצר. לאחר כמה חודשים עברנו לאון, רחל ואני להתגורר בשכירות בבית סמוך. בתחילה היה לנו קושי עם השפה, לא דיברנו עברית כלל. היה מאוד קשה ללמוד את השפה משום שאף אחד לא לימד אותנו. אני ידעתי כבר שש שפות כשעליתי לארץ (הונגרית, פולנית, גרמנית, רוסית, צ'כית ויידיש) והיה לי מאוד קשה ללמוד שפה נוספת. למדנו לבד ממה ששמענו. קושי נוסף היה הצפיפות: הצריף בו גרנו היה קטן וצפוף, כולנו יחד עם המשפחה של אח של לאון. רחל התינוקת הייתה מאוד חולה במחלה שעלת, ולכן הרופאים אמרו לנו שאנחנו צריכים ללכת איתה הרבה בכל יום כדי שתוכל לנשום אוויר טוב. בנוסף, בעקבות כל מה שעברתי בשואה היו לי כל הזמן מחשבות על זה, על ההורים והחמישה אחים שנפטרו. היה מאוד עצוב וקשה להתמודד. שורי ומני שכן שרדו עברו לארצות הברית ומאוד התגעגעתי אליהם, היה לי קשה לבד בארץ. מזל שהיה לי את לאון ורחל. נתמכנו מאוד על ידי המשפחה של לאון.

אני זוכרת שכשהכריזו על המדינה עוד לא עלינו לארץ: גרתי אז בגרמניה. כשהכריזו על המדינה שמעתי ברדיו בגרמניה את ההכרזה ובכיתי מאוד מהתרגשות. בכיתי גם בגלל שאז עוד לא יכולנו לעלות לארץ ומאוד רצינו.

הזוית האישית

הנכדה מיקה: היה מאוד כיף לראיין את סבתא שלי, למדתי עליה המון דברים חדשים ועל המשפחה שלי.

סבתא ואני 

מילון

חמין
צ'ונט-חמין - מתאר מגוון מאכלים מהמטבח היהודי שייחודם הוא בכך שבישולם אורך זמן רב ומתבצע על מקור חום נמוך יחסית לקראת שבת.

עִתּוּק (רילוקיישן)
רילוקיישן (עִתּוּק) הוא תהליך של מעבר ממדינת תושבות למדינה אחרת והתמקמות בה. רילוקיישן משמש בעיקר לתקופות קצובות בזמן ולצורכי עבודה או לימודים ואינו זהה לתהליך של הגירה ממדינה למדינה. רילוקיישן לצורכי עבודה הוא תופעה נפוצה שמטרתה העברת אדם בעל מומחיות או ידע למדינה שאין בה מומחיות או ידע זה, לצורכי לימוד והכשרה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”יש לנו משפחה מלוכדת ולמרות שיש הרבה רעש זהו רעש "מתוק" של שמחה, אהבה ומשפחה“