מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בחזרה לעתיד

אני עם סבא וסבתא בגינת ביתם במודיעין
סבא וסבתא לאחר עלייתם ארצה עם 2 בנותיהם
סבא דוד וסבתא מלכה מספרים לנכד יהודה על ההחלטה לעלות לארץ ישראל מארגנטינה

אני מתעד את הסיפור של סבא וסבתא שלי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פרויקט בר מצווה בניסיון להתחקות אחר שורשי משפחתי.

סבא וסבתא נולדו בארגנטינה ועלו לארץ ישראל בשנת 1978. לאבואליטה (סבתא בספרדית) קוראים מלכה או בספרדית רנה לבית פרג'ון, נולדה ב ז' בכסלו תשט"ו 02/12/1954 בארגנטינה להוריה אבא יליד ברזיל ואימא אמליה לאה ילידת ארגנטינה.

לאבאליטו שלי (סבא בספרדית) קוראים דוד לבית סוטון הוא נולד ב – ג' סיון תש'י 19/05/1950, בבואנוס איירס שבארגנטינה להורים אברהם יליד חאלב שבסוריה ולאמו אליסה ילידת פרגוואי. הוא השלישי מתוך 7 אחים, מעליו 2 אחיות. את שנות ילדותם ונעוריהם עברו בארגנטינה למדו במסגרות של החינוך הדתי ספרדי, הם השתייכו לקהילת "יסוד הדת". הם התחתנו בשנת 1975, עלו לארץ בשנת 1978 עם שתי בנות, אמי אליסה יעל ודודתי אמליה לאה.

סבא מספר – מחליטים לחזור לארץ…

"הסיפור של עלייתנו לארץ ישראל התחיל בשנת 1920 של המאה הקודמת, כשסבי המקובל חכם דוד סיתהון דבאח זצק"ל החליט לעזוב את חאלב שבסוריה, הוא עזב את השורשים המשפחתיים והחליט לעלות לארץ ישראל עם אשתו וילדיו לאחר עשרות דורות של חיים משותפים בקהילה מפוארת. משפחה אשר פעלה רבות לקידום הקהילה בתחום הכלכלה, החינוך, הכתיבה תורנית, הנהגת הקהילה, בתי דין ובעיקר המשפחה נודעה בגמילות החסד שלה.

אבי אברהם ז"ל הרביעי מבין האחים הגיע לארץ כתינוק אשר עבר את ילדותו עד גיל 10 בשכונת הבוכרים בירושלים, שם גרה המשפחה של חכם דוד. בארץ המשיך עיסוקו בתורה וכן בהקמת גמילות חסדים לנזקקים. "בכל פעם שהוכרח לצאת אל מחוץ לגבולות הארץ כשד"ר (שליח דרבנן), אז פלסטין, לגיוס כספים לגמילות חסדים היה חש געגועים עזים וכמיהה רבה לחונן את עפרה".

בשנת 1930, כ-10 שנים לאחר עלייתה של המשפחה לארץ ישראל, חכם דוד נענה לבקשה של הקהילה הספרדית בארגנטינה, לכהן כרב הראשי וכאב בית הדין. ההצעה לתפקיד באה לאחר פטירתו של הרב הראשי בארגנטינה – חכם שאול סוטון זצק"ל, שהיה קרוב משפחה. בצער גדול מאוד עזב את ארץ הקודש בידיעה שזוהי שליחות זמנית, הסיבות שהכריעו את הכף לצאת לארגנטינה היו סיבות אובייקטיביות של מצב כלכלי קשה מאוד בארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה בתקופת הטורקים הארץ ידעה ימי רעב וקושי גדול להתפרנס. בכך חכם דוד נאלץ למעשה לעזוב את הארץ ולקבל את התפקיד, חכם דוד ראה חשיבות עליונה בפרנסת המשפחה וכן רצה למלא את החלל שנוצר. לאחר פטירת חכם שאול ז"ל… הקהילה הספרדית מנתה לפי רשומים משנת 1950 כ-50.000 איש.

בשנת 1929 עלה חכם דוד לבדו על אנייה מנמל יפו, לאחר יותר מחודש ימים שעזב את ירושלים הגיעה האנייה לנמל בואנוס איירס, מסע לא קל מלא תלאות וסיכונים. חכם דוד הגיע בהתחלה בגפו בכדי לבדוק את המצב ולהכין את הגעת משפחתו אשר הגיעו לאחר מספר חודשים לבואנוס איירס. התפקיד כרב הראשי דרש ממנו להשקיע כוחות על, בכל הנושאים שהיו בדמו ועליהם לא ויתר דאג לשמירה על טהרת המשפחה, כשרות, חינוך שמירת השבת ומלחמת חרמה נגד התבוללות ולכל פרט שהקהילה הייתה זקוקה לו נרתם בכל מאודו לעזור.

בשנת 1948 עם הקמת המדינה התחיל חכם דוד לתכנן את חזרת המשפחה לארץ.

בשנת 1949 לאחר 19 שנה לא קלים אשר השפיעו על מצב בריאותו  הרגיש  שהגיע העת לחזור לציון, למשימה זאת ביקש משני ילדיו הבוגרים, אבי – אברהם ז"ל ודודי שאול ז"ל לטוס לארץ ולהקים מסחר אשר יבטיח את פרנסת המשפחה בארץ, המאמצים של שניהם לא צלחו במדינה החדשה אשר אופיה הסוציאליסטי היקשה מאד למסחר שרצו להקים. ברשותם היה זיכיון של חברה אמריקאי לייצור משקאות, שניהם חזרו לארגנטינה, מאוכזבים על התוצאה ובפרט בגלל שלא הצליחו להגשים את רצון אביהם.

כמלאך ה' חכם דוד נפטר במיטתו בחודש אב בשנת תש"ט – אוגוסט 1949 בארגנטינה. פעמים שאלתי מדוע לא העלו את עצמותיו של חכם דוד לקבורה בארץ ישראל? הארץ שכה אהב ואליה חלם לשוב. ישנה מסורת שאומרת שהצדיק שומר על קהילתו בבואנוס איירס. רבים הם אלו אשר פוקדים את ציון הרב לבקשות ותפילות. מוצאה של משפחתנו היא חידה לנו עד יימנו. מתלבטים אנו האם מוצאנו בתקופת מלכות בית דוד שכללה את ארם צובא או ממגורשי ספרד?!"

סבא דוד מספר על קורות חייו

יהודה מחזיק את הספר שנכתב על חכם דוד סתהון זצ"ל

"במסגרת החינוכית שקיבלתי וגם בבית ארץ ישראל תמיד הייתה הנושא הכי מדובר. ינקתי מאז ילדותי את האהבה לארץ, למדתי בבית הספר יסודי של הקהילה, לימודי חול וקודש. שנות התיכון למדתי בבית ספר "אורט" מגמת אלקטרוניקה, לאחר הלימודים עשיתי שירות סדיר בצבא ארגנטינה בשנת 1970, לאחר שחרורי עבדתי בחברה של בני הדודים בחטיבת רכש ולוגיסטיקה. באוקטובר 1973 עד מאי 1974 הייתי בארץ כמתנדב בקיבוץ ראש צורים ובשנת 1975 התחתנתי עם סבתא מלכה ובשנת 1978 עלינו לארץ".

סבתא מלכה מספרת על קורות חייה

"גדלתי בארגנטינה בשכונה יהודית למדתי בבית ספר דתי, אח"כ המשכתי לתיכון "תלפיות" שם למדתי לימודי חול וקודש והמשכתי ללימודים במדרשה שהכשירו אותי להיות מורה ללימודי קודש לתלמידי בית הספר היסודי. בבית בו גדלתי לא היה שום דיבור על ישראל, לכן עלייה לא הייתה בכלל אפשרות. לאורך כל לימודי בבית הספר ובתיכון הזכירו את א"י כבית של היהודים. עבדתי בבית ספר "תלפיות" 7 שנים כמורה, כשהתחתנתי עם סבא דוד ידעתי שהוא בא ממשפחה מאוד ציונית אבל לא תיארתי לעצמי שיום אחד המילים יהפכו למעשים ונעלה ארצה.

ביום אחד בחודש חשוון 1977 סבא החליט שהגיע הזמן לעלות לארץ, אותי הוא לא שאל פשוט החליט לקדם את החלום שלו ולפתוח תיק בסוכנות. היה לי מאוד קשה לעכל את זה, לעזוב את ההורים והמשפחה שלי ולנתק אותם מהנכדות הראשונות. זה היה ברור שאני הולכת איתו למרות הקושי של ההורים שלי לתמוך בנו. היום 41 שנים אחריי, ההישג הגדול ביותר זאת המשפחה שהקמנו בארץ! אני מברכת את סבא דוד על ההחלטה הנכונה לעלות לארץ".

סבא וסבתא מספרים על היכרותם

אבואליטו מכיר את אבואליטה

"בצעירותנו השתייכנו למועדון של בנים ובנות מהקהילה בבואנוס איירס שנקרא "תקווה", עם פעילויות חברתיות וכנסים,שמה ראיתי שוב את אבואליטה לאחר כמעט 15 שנה. אסביר את עצמי, בילדותנו גרנו באותו שכונה. אבא שלה, בימים גשומים, היה לוקח גם אותי לבית ספר, איפה ששנינו למדנו, כמובן שאני הייתי בכיתה ג' והיא הייתה בת ארבע. השנים עברו ולא ראיתי אותה שוב, פשוט הורינו התפללו בבית כנסת שונים. לאחר כל השנים האלו שוב נפגשנו. היא לא זכרה אותי. אני כן והתחלנו את הקשר החברי. זה היה בחודש יולי-תמוז 1973. הקשר שהוביל לנישואין בחודש אוגוסט-אלול 1975, מהתקופה הזאת צריך להפחית את 7 חודשים שנפרדנו בהיותי בארץ כמתנדב. הקשר ההדוק, למרות המרחק והבדידות לא הופסק לרגע עד לחזרתי לארגנטינה.

סבא דוד וסבתא מלכה ביום חתונתם בשנת 1975

סבא אבואליטו דוד, מספר על התנדבותו בקיבוץ ראש צורים במלחמת יום הכיפורים 1973

"המצב בארץ במלחמה היה קשה מאוד, נציגים של הסוכנות היהודית בבואנוס איירס הגיעו לקהילה במטרה לגייס בוגרי צבא ובחורים שיהיו מוכנים להתנדב למרות שלא שירתו בצבא. אני נמניתי עם הקבוצה של בוגרי צבא (שרתי בצבא ארגנטינה) ובתוך שבוע ימים הטיסו אתנו לארץ מיד עם הגעתנו לאחר טיסה ארוכה של יממה, שיבצו את כל אחד מהקבוצה כ-17 מתנדבים למקומות שונים, בקשתי הייתה לשרת במקום עם קהילה שומרי מצוות הימים הראשונים של המלחמה הייתה אי ודאות וקושי התמודדות עם המצב ששרר בארץ, בקיבוץ כל הגברים היו מגויסים. אלו בחזית ואלו כתומכי לחימה, אז מיד עם קליטתנו התחלנו למלא תפקידים שונים במשק, בפלחה, במטבח, בשמירות בנוי ובלול. היינו עירוניים מפונקים שלא היה לנו ניסיון בעבודת כפיים והיה מאוד מאתגר!!

אני זוכר, חורף 73-74 קשה ביותר, הגוש היה נצור עקב שלג כבד והאספקה אלינו לא הגיע זמן רב עד שהגיעה האספקה עם קומנדקר צבאי. חוויות גדולות ועצובות זכורות לי מהתקופה היפה הזו. במלחמה חבר קיבוץ נפל בחזית סיני והוא היה הראשון שפתח את בית הקברות בראש צורים.

סבא דוד בשמירה בקיבוץ ראש צורים

סבא מספר על העלייה לארץ

"שנתיים לאחר הנישואין בשנת 1977 התחלתי להכין את עלייתנו, תהליך של פתיחת תיק בסוכנות היהודית, מפגשים עם שליח עליה, כנסים, בחירה של אולפן/מרכז קליטה בארץ וכד'. מעבר להתלהבות בהכנות לעליה לארץ, הקושי האמיתי היה המחשבות והמציאות לעזוב הורים, את המשפחה, העבודה המסודרת עם עתיד מבטיח, חברים, קהילה, אורח חיים שרגילים בו… ההחלטה התחילה להתגשם בשנת  1978, השנה שבה עלינו ארצה, בחודש מאי – אייר, עם שתי בנות: אליסה (אימא שלך) ואמליה (דודה שלך).

התאקלמות בארץ ישנה חדשה

כשהגענו לארץ נקלטנו במרכז קליטה בבאר שבע, מיד. אבואליטה התחילה להשתלב במערכת החינוכית, כמורה לעברית לעולים חדשים, מקצוע שרכשה בצעירותה בארגנטינה, לאחר מספר חודשים עזבנו את האולפן ועלינו לירושלים.

סבא דוד במרכז קליטה בבאר שבע עם אמי אליסה ודודתי אמה (לאה)

לגבי אבואליטה ההתאקלמות בארץ הייתה די סבירה, כמובן ששנינו היינו צעירים ומלאי מרץ עם מלא יוזמות. לערכתי לי היה יותר קל כי ארץ ישראל לא היה משהו חדש בשבילי, לאחר שהייה של 7 חודשים, מספר שנים קודם. לאחר שלושה חודשים בחודש אוגוסט 1978 עברנו לירושלים, גרנו בשכונת נווה יעקב עד 1985, אני מצאתי עבודה בחברה חשובה בעיר, ואבואליטה עסקה עם מה שתמיד חפצה ליבה חינוך ילדים לגיל הרך, עד עצם היום  הזה. כשהגענו הצטרפנו לאחיי שהיו החלוצים הראשונים של המשפחה.

בשנת 1976 הגיע אחי שלמה ואשתו ליליאנה ובנו אברהם. הם התיישבו בעיר "ימית" עד לפינוי בשנת 1982. בשנת 1977 אחי משה הגיע לא"י בן  17 והיה הסדרניק של "ישיבת ימית". היה לוחם שריון במלחמת לבנון הראשונה, לימים בשנת 2003 יהפוך לאב שכול כאשר בנו אברהם הי"ד נרצח בפיגוע באיתמר. בשנת  1982 הורי הגיעו לארץ עם  אחי ראובן שחויל לצבא כסדיר והצטרף גם הוא למלחמה.

מבחן של אמונה באהבת הארץ

תשוקתנו הייתה לגור בקהילה עם ערכים, חינוך טוב לילדינו, עזבנו את העיר בשנת 1985 ועברנו לישוב בית-אל שם בנינו בית גדול וגידלנו 9 ילדים, ישוב חם וקהילתי עם חינוך לאהבת ה' והארץ. אבואליטה מלכה ניהלה גן פרטי בשם "גן כמו בבית" עם ירדנה ברכץ חברתה. דורות של ילדים התחנכו תחת ידיה במסירות חום ואהבה. בבית אל  לקחה על עצמה מעשה חסדים והתנדבויות עבור הקהילה, שאנשי הישוב הוקירו בה בכל הזדמנות. שנים יפות של גידול משפחה והתבססות כחלק מקהילה עברו עלינו אך גם שנים קשות מאוד של התמודדות עם מצב בטחוני רופף, סכנה בדרכים ואיום ממשי על החיים.

בשנת 1987 פרצה האינתפאדה הראשונה. בשנת 2000 פרצה האינתפאדה השנייה המכונה גם אינתיפאדת אל אקצה, עברנו שנים של קושי וניסיון. בשנת 2003 איבדנו אחיין יקר אברהם יוסף חיים הי"ד רק בן 17 בנפלו בפעולת איבה בפיגוע באיתמר בנו של אחי משה יבדל"א. אז כרתנו ברית דמים עם הארץ הזו. לאחר 25 שנים בשנת 2010 עברנו לעיר מודיעין בה אנו חיים כיום.

"כאן זה בית כאן זה לב ואותך אני לא עוזב"…

עדיין לא כל משפחתנו המורחבת נמצאת איתנו בארץ. אחי ראובן ואחותי שרה הם וילדיהם ובני הדודים שלי לעת עתה עדיין בארגנטינה.

בעקבות עלייתנו לארץ זכינו גם שכל המשפחה המורחבת של מלכה, הוריה, אח, אחותה ומשפחתם משפ' פרג'ון ומשפ' מגנהיים עלו לארץ. ב"ה הקמנו משפחות לתפארת בארץ ישראל עם 9 ילדים ומעל שני מניין נכדים כן ירבו! כולם גרים בארץ נטועים בה עמוק עמוק. גאים מאוד על פעילותם כל אחד בתחומו, צבא, חינוך, רפואה, הנדסה, פיזיקה, בניית הארץ, אומנות, מסחר, נדל"ן ובכל הדרכים המנחילים את אהבת האדם והארץ כפי שקיבלנו במסורת מבית אבא. אנחנו חיים את החלום של הדורות הקודמים. אשרינו שזכינו!

תודתנו לבורא, להוריי ע"ה, אשר האירו את דרכנו ובירכו את נחלתנו, לאשתי היקרה אשר נתנה לנו את פרי הארץ וכאשר ביחד "זרענו בדמעה וברינה קצרנו" ומודים לה' על הטוב ועל חסדו האין סופי. מאחלים לעצמנו שאנו וילדינו וכל אשר לנו נמשיך לפרוח לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל הקדושה. ה' ייתן לנו חיים ארוכים, בריאות, שלום, אושר ועושר, נחת מכל צאצאינו. למדינה אנו רוצים לאחל – כעם נבחר ה', המנהיגים יהיו דוגמא לעם ולאומות העולם ביושרם, במידותיהם, בהתנהגותם שיישרה עליהם חכמה, בינה ודעת.

בפרספקטיבה לעבר וכלקח טוב לעתיד ומניסיון האישי, זכינו להיוולד למשפחה שאהבתה לתורת ישראל,ארץ ישראל ועם ישראל – אחד הן! אהבה חוצה גבולות אשר הביאה לסגירת מעגל של דורות אשר הגשמנו את תשוקותיהם ואת רצון אבותינו ….'אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו' ".

הזוית האישית

הנכד יהודה: אימא שלי -אליסה היא מורה מובילה בתכנית והיה לכולנו ברור שתיעוד הסיפור המשפחתי יהיה חלק מההכנות שלי לבר מצווה. אני מקווה שזוהי רק ההתחלה והאחים שלי ימשיכו לשאול ולכתוב עוד פרקי חיים של המשפחה היקרה שלנו. היה לי ממש חשוב ומשמעותי. למדתי הרבה דברים חדשים והסיפור שינה לי את ההסתכלות על העבר – תודה רבה! כשאני רואה את המסירות של סבא וסבתא וסבא רבא שלי על אהבת הארץ אני מבין כמה כוח וחשיבות יש להחלטה שבזכותה אני נולדתי בא"י.

סבא דוד וסבתא מלכה: השתדלנו לספר ולתעד בתמצית ליהודה נכדנו האהוב תקופה חשובה וגורלית בחיינו. נהנינו להיפגש ולענות על השאלות של דור ההמשך. הלוואי ונזכה לתעד עוד סיפורים שמרכיבים את הסיפור השלם של העם היהודי.

מילון

ימית
ימית הייתה עיר ישראלית בפתחת רפיח, שהוקמה בשנת 1973 בקצהו הצפון-מזרחי של חצי האי סיני. בשנת 1982 במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים פונתה העיר ונהרסה.

שד"ר
ראשי תיבות של שָׁלִיחַ דְרַבָּנָן היה כינויים של יהודים שנשלחו מארץ ישראל לקהילות הגולה כדי לגייס תרומות לקיומו וחיזוקו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

ציטוטים

”זכינו להיוולד למשפחה שאהבתה לתורת ישראל,ארץ ישראל ועם ישראל -אחד הן!“