מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בזמנו השאה הפרסי, היה טוב ליהודים, העלייה הייתה חוקית

סבתא אסתר ברחודר ואני כשנולדת
סבתא אסתר ברחודר בצעירותה
הטראומה הגדולה ביותר של ילדותי הייתה, שההורים החליטו לעזוב

סבתא אסתר (משמרתי) ברחודר
סבתא אסתר היא הסבתא הכי מיוחדת בעולם, היא קודם כל נותנת. תגיד מה אתה רוצה. קיבלת. יש לה או אין
לה, קיבלת. אם אין, היא תיסע לירח להביא לך. היא מדברת בצורה הכי מקורית שיש, כל מילה שלישית זה
בפרסית. ערבוב של עברית ופרסית, כמו בספרים הישנים.
תנסו ותראו בעצמכם, "שלי איך גדלת מאשללה"(בלי עין הרע).
 
תולדות חייה  של סבתא:
סבתא, נולדה בפרס בשנת 1950, בעיר שיראז, אחת הערים המרכזיות ביותר בפרס. הוריה, עזיז ויפה
משמרתי היו עניים מרודים. עד כדי כך, שהיא נולדה, בת שנייה מתוך שש בנות, הם מסרו אותה לסבתא שלה.
על מנת שתגדל אותה ותגור אצלה. סבתא לקחה אותה אליה וגידלה אותה כאילו הייתה ביתה שלה. עד גיל 7
שעלו לארץ היא גרה אצל סבתא. תקופה מאושרת לילדה מאושרת.
סבתא מספרת: "הטראומה הגדולה ביותר של ילדותי הייתה, שההורים החליטו לעזוב. הם לקחו אותי מסבתא
שלי. חודשים לא ישנתי אחרי הפרידה. הייתי רגילה אליה, יותר מלאימא שלי".
העלייה לארץ נקראה "פלשתינה". בינואר 1958 עלתה המשפחה ארצה ושוכנה בעמק בית שאן.
סיפור העלייה לארץ:
בזמנו השאה הפרסי, היה טוב ליהודים והעלייה הייתה חוקית. הביאו אותנו משיראז למקום מעבר
שנקראה "באשתיהה". הסוכנות הייתה בקשר עם ישראל, והיו מזמינים מטוס כל פעם שהיו ממלאים את
המכסה. היה זה אולם ענק, ששהו שם בו – זמנית אלף משפחות. כל משפחה הייתה בונה לעצמה אוהל,
שכל מה שהיה מפריד בינינו הייתה שמיכה. כל פעם היו מקריאים שם, והוא היה עולה על המטוס. אין קץ
לאכזבה שהייתה אוחזת בכל הנוכחים שלא היו מקריאים את שמם. עד היום אינני יודעת לפי איזה סדר קראו
לנו לעלות, היו משפחות שחיכו בתחנת המעבר שישה חודשים. לשמחתי, משפחתי ואני חיכינו רק 3 חודשים.
 
בשעה טובה, עלינו למטוס לארץ ישראל. כל מה שחשבתי עליו בדרך ובתחנת המעבר היו זוג האופניים
שאמי הבטיחה לי שדוד שלי יקנה לי בארץ. ועל זה נאמר "לא אופניים ולא נעליים".כשירדנו מהמטוס, קידמו את
פנינו דוד שלי ואשתו, שהגיעו לפנינו, עם עליית הנוער. ישנו 2 לילות בשדה התעופה, עד שהסכמנו להתפנות.
בארץ ישראל:
הגענו לארץ לאחר מלחמת סיני, בינואר. היה קור מקפיא ולא היה מה לאכול, מה ללבוש ובטח שלא מקום
מגורים. הם הגיעו ישר לתקופת הצנע. כל משפחה קיבלה צריף, 4 מזרונים, (למרות שבני המשפחה היו
רבים ממספר המזרונים), פתיליה, 2-3 סירים, צלחות וסכו"ם.
אמא שלי קראה לסירים הנ"ל " הסירים של בן – גוריון" . גם לאחר שנים רבות שכבר היה לנו סירים חדשים
הייתה נוהגת לומר "תביאו את הסירים של בן – גוריון".בבית הספר לא היה מקום לכל התלמידים, היות והיה גל
עלייה גדול, מכל תפוצות העולם באותה השנה. אז הפיתרון היה משמרות: חלק למדו בוקר, וחלק למדו אחר הצהריים. המורים היו בני הקיבוצים שגרו בסביבתם. טירת צבי, חפציבה.
בשלב הראשון למדו עברית, את הבסיסי ביותר "דלת", "חלון" לא ידעו דבר וחצי דבר. פעם בשבוע הייתה באה
מורה בשם שרה, אוספת את כל הנשים.
הגברים נשלחו לעבוד בחקלאות, על מנת שיהיה שיוון כל אחד עבד שלושה ימים בלבד. לאחר שהמצב השתפר
הם עבדו בכותנה. למרות העבודה הקשה עדיין לא היה מספיק אוכל להאכיל את כל בני המשפחה, ולכן גם קיבלנו תלושים. אני זוכרת שחילקו לנו תלושי מזון, שמן, קמח ומוצרים בסיסיים. שהיום יש בכל בית. בחגים היו נותנים
לילדים גם כמה קוביות שוקולד. לצערי, לא זכיתי לאכול את הממתקים, היות ואימי החליפה את השוקולד במצרכי
מזון יותר חשובים.
5 שנים אחרי, נתנו לנו שיכון במקום הצריף. בית דו משפחתי, עם 2 דונם אדמה. שם בנינו משק עזר,
עם כבשים, תרנגולות, ועצים מניבים. כל בני המשפחה עבדו במשק, ואימי מכרה את התוצרת: גבינה,
ביצים ופירות. אני ואחיותיי יצאנו לרעות את הכבשים, שברקע, לאורך כל הזמן היינו שומעים את השריקות של
הירדנים מעבר לגבול. לא ידענו מה המשמעות, אבל אבא שלי ידע, ובא לקרוא לנו הביתה. באותם ימים לא היה
בטוח להסתובב בחוץ.
סבתא מספרת: "בזמני לא היה נהוג לחגוג בת מצווה, בטח שלא לבנות. ולאבא שלי היו שש בנות. אז לא
חגגנו. היום בעזרת השם, נחגוג לכל הנכדים והנכדות בשמחה כפולה ומכופלת".
 
כעבור כמה שנים, לאחר שכנועים של המשפחה מורחבת, עברנו למעברת סלמה. היום שכונת כפר שלם.
במעברה לא היה יותר טוב מבית שאן. להיפך, התנאים הורעו לא ידעו מה המשמעות של לעבור לתל אביב.
נאלצנו לוותר על משק החי, ומקור פרנסה חלופי של המשפחה. תל אביב הייתה שינוי בכל המובנים לעומת
בית שאן. בתל אביב סיימתי לימודים. למדתי רק עד כיתה ח', לצערי, ומאז עבדתי. קצת במספרה, פה ושם.
להביא כמה לירות הביתה. לעזור לפרנסת המשפחה.
 
בגיל 18 חיתנו אותי. היה זה שידוך עם גבר מבני העדה. הפרסים נוהגים לחתן את בנותיהם ובניהם עם
בני העדה, היות והם מכירים את משפחות האב. את הגבר שבחרו עבורה, הם הכירו עוד מהבית מ"פרס".
במהלך השנים, תוך כדי עבודה קשה וחיים מגוונים, נולדו 4 ילדים: רמי,  רוני – אבא שלי, רוית והדס. הילדים
גדלו כפי שילדים נוהגים לגדול.
הסבים עבדו קשה על מנת לתת חינוך עתיד טוב יותר לילדיהם.בשנת 1985 הגענו לגני תקווה, שבזמנו
הייתה כמו מעברה.
סבתא מספרת: "תודה לאל, המצב השתפר, גם כלכלית וגם בגני תקווה. אני שמחה ומאושרת לגדל את ילדי
ונכדי שגרים כולם סביבי, בגני תקווה". 

מילון

"לא אופניים ולא נעליים".
הבטחה שלא מקיימים

ציטוטים

”אני שמחה ומאושרת לגדל את ילדי ונכדי שגרים כולם סביבי, בגני תקווה“