מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בזכות הצפיפות בשנות החמישים

נכדתי ואני
אבי בטיול בנחל אלכסנדר
התחלה חדשה בארץ חדשה

שמי הוא ורדה אייל לבית ש"ץ ואני רוצה לספר על שנתי הראשונה בארץ. ילדה בכיתה ה' בשנים 1957-1958 ברחוב סוקולוב בתל אביב, שם התגוררנו יחד עם דודתי אחותה היחידה של אמי סופיה שטרן עו"ד זוזה בשבילי, ובעלה, יצחק שטרן, דמות מפתח ברשימת שינדלר*.

(משה) וש"ץ צציליה לבית בקנרוט מוצאם מגליציה בדרום פולין.

הם הכירו באוניברסיטת לבוב שניהם סטודנטים בפקולטה למתמטיקה, והתחתנו בזמן הכבוש הרוסי. בשנות השלושים בפולין שלטה מפלגה פשיסטית אנטישמית שהגבילה מספר יהודים בפקולטות מבוקשות, ויצרה אבטלה מכוונת בקרב יהודים בכל השכבות. אבי, למרות חלומו ללמוד הנדסה, נאלץ להסתפק במתמטיקה. שניהם השלימו תאר שני אצל פרופסורים שטיינהאוז ובנך, שישתפו פעולה בעבודותיו של איינשטיין.

לאחר סיום הלימודים, כדי להתקבל לעבודה במקצועם היה צריך להתנצר. הורי עמדו בלחץ ושמרו על יהדותם.  אומץ לב זה עמד להם בשואה ובכל החיים בהמשך. את השואה לאחר הכיבוש הגרמני שהחל ב1941  שרדו באזור מגוריהם. בעזרת *נפתלי (טולק בקנרוט ברוניצקי) ממשפחת אמי ובעזרת נתן ש"ץ אחיו היחידי של אבי, שהציל את אבי ואת דודתי זוזה, ובעצמו נרצח בניסיון בריחה בדרך למאסר. בשנה האחרונה לכבוש הגרמני גורלה של אמי היה קשה ביותר. היא הסתתרה במקומות מחבוא זמניים ומשונים כאשר סכנת מוות מרחפת ללא הרף מעל ראשה. כלכלה את עצמה ואת אבי בעזרת ציור פורטרטים ותפירה.

לאחר השחרור על ידי הצבא הרוסי והקמת פולין בגבולותיה החדשים נסעו מערבה לאזור שלזיה והתיישבו בילניה גורה שם נולדתי.

תוך 10 שנים שקמו את חייהם המקצועיים, אך לעולם לא עזבה אותם חרדה לגורלי וגורלם בתור יהודים בפולין, כך למרות הקשיים בהיותם בני 45 ומעלה ובשיא הקרירה המקצועית- אבי היה מנהל חברת החשמל לכל שלזיה התחתונה (לאחר השלמת לימודי הנדסה) ואמי הייתה מורה בחירה ומוערכת בחטיבה עליונה בתיכון במקצוע מתמטיקה, וכל זה ללא חברות במפלגה הקומוניסטית בפולין. המחיר עבור עצמאות זו הייתה חרדה מתמדת מפני מאסר. לכן, כשנפתח חלון הזדמנות, עלינו ארצה באוגוסט 1957. התטלטלנו כחודש. ב- 25 באוגוסט דודיי יצחק וסופיה שטרן) שעלו ארצה כחמש שנים לפנינו ונחשבו "לוותיקים", והנה באו לקחת אותנו אליהם."

אושרן של האחיות לא ידע גבול. זכורה לי הדרך לתל אביב היא הייתה מהממת. חום 35 מעלות ובצדי הדרך שלטו צבעי צהוב, חום וירוק דהוי, צבעיה הנפלאים של ארץ ישראל בקיץ מתובלים בריח אופייני חרוך.

תמונה 1
אמי במרכז ואני ב-1958
תמונה 2
דודי יצחק שטרן ז"ל בשנות ה-60

החוויה הראשונה שלי כשהגענו  לארץ הייתה ארטיק בטעם וניל שוקולד שקנתה לי דודתי. כשבאנו לתל אביב טעמתי לראשונה סברס שמחרו בפינת רחוב. טעמם  הראשון של פינוקים  אסורים שנחשבו מאכלים מסוכנים בעיני הורי. חשתי שהגעתי ל"מדינת הילדים".

תמונה 3
חברתי אירית ואני 1958

לא טעיתי. דודי לא הסכימו שנתגורר 'בצריף' כפתרון לעולים באותם ימים, וכך התגוררנו יחד 5 איש בדירה קטנה של שני חדרים. היה צפוף אבל שמח. קשה להבין היום את התנאים. בארץ הייתה סוף תקופת צנע והמחסור היה גדול. הבישול היה על פתילה. ליפתן עשו מקישואים וסטייק כבד מחצילים. אבי שעשן, הצטמצם לחצאי סיגריות. דודיי תרמו לנו את חדר השינה שלהם. אני ישנתי על מיטת שדה ודודיי בחדר האוכל הסיפור מתרחש בשנתי הסלון של אז. כל יום בערב פתחנו מטות ברזל עם מזרונים שנתרמו ע"י שכנים, וסגרנו בבקר לפני צאתם לעבודה. אני למדתי בבית ספר הר נבו בכתה ה' בשכונה. מבלי לדעת אות אחת בעברית,כדרך הילדים תוך שנה השתלטתי על השפה וקבלתי תעודה מצוינת. הורי למדו  באולפן בשקידה. אבי בשעות הערב, הוא התחיל לעבוד במילוי מקום בתה"ל. אמי התכוננה לחזור להוראת מתמטיקה בתיכון. המעמסה על כולם הייתה כבדה, בזכות כך ובגלל חוסר ידיעת השפה של הורי, למרות היותי בת יחידה לשתי משפחות, זכיתי למעט הזנחה מבורכת ולעצמאות . כך, בלי רשות החלפתי את שמי לשם עברי-"ורדה". חסכתי דמי כיס וקצצתי את צמותיי אצל ספר, וזכיתי לתספורת קצרה ושובבה. הלכתי עם חברים לים ולבריכת גורדון החדשה ולימדתי את עצמי לשחות. לשמחת החיים שלי תרמה חברות עם ילדה  עולה חדשה כמוני שגרה בשכנות ויחד הלכנו לביה"ס.

בערבי שבתות לאחר בילוי כתתי דודתי הייתה מדליקה נרות. לי לא היה שום מושג במסורת יהודית. בזכות דודי הכרתי הרבה מנהגים, חגגנו חגים במשותף עם דודיי ומשפחתו של דודי. שם התחילה להתגבש אישיותי. בשבתות טיילנו יחד לאורך הים. לא אשכח את הוויכוחים הסוערים. הורי היו ממעריצי בן גוריון ואלו דודיי השתייכו למפלגת ציונים כלליים שהייתה באופוזיציה מימין.  הבנתי מי אני מי אנחנו כעם יהודי בעל היסטוריה  ומסורת.

הגיע יום העצמאות העשירי למדינה. אבי לקח אותי למצעד ובפעם הראשונה ראיתי אותו בוכה. הוא אמר לי: את קטנה אבל השתדלי להבין מה עינינו רואות. זאת פעם ראשונה אחרי אלפיים שנה שחיילים יהודים צועדים בגאון ונושאים את הדגל שלנו.יש לנו עצמאות ומקום משלנו.את תוכלי להיות מה שתרצי. לא תצטרכי ללמוד מקצוע שיהיה מעשי גם במדינה אחרת כשצריך שוב לברוח . זה הסוף לנדודים, הגענו הביתה.

וכך היה.לאחר שנה הורי רכשו דירת שיכון עם משכנתא לשלושים שנה. אבי התחיל לעבוד במכון וייצמן שוב כמתמטיקאי. היה בין האנשים הראשונים בארץ שעבדו על מחשב (הגולם) שהיגיע אז מארה"ב. בהמשך עבד במשרד הביטחון בוועדה לאנרגיה אטומית בנחל שורק משם יצא לגמלאות בגיל 70.

אמי, שנה אחרי סיום האולפן התחילה ללמד מתמטיקה בתיכון. כשנוסד תיכון "בליך" המפורסם, עברה ללמד שם. לימים הפכה למרכזת המקצוע ומורה נערצת על תלמידיה.גם היא המשיכה ללמד אחרי יציאה לגמלאות. שנים רבות אחרי פרישה קבלה ביקורים ומכתבים מתלמידיה.

ואני, מדירת שכון קנה שלנו התגייסתי. גם אני שירתתי במשרד ביטחון, למדתי כימיה באוניברסיטה עברית, התחתנתי עם *מרק פייטלוביץ  לימים איל,ילדתי שני ילדים מקסימים ,חיכיתי לבעל שיחזור ממילואים ומלחמות, וניהלתי מעבדה במכון לביקורת ותקנים של חומרי רפואה במשרד הבריאות. לא עשינו לביתנו, אך זכינו לגדל ילדים ונכדים בברכה.

היום אני יכולה לומר לאבי כי אני מבינה עכשיו, ולזמזם את השיר האהוב עליו: אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה…

*מידע: ניתן לקבל מידע על כל האנשים המסומנים בכוכבית בבית התפוצות ובאתר יד ושם.

 

לסיפור: ד"ר פייטלוביץ' – היהודי שגילה את יהדות אתיופיה

 

הזוית האישית

סבתא: היתה לי חוויה נהדרת, התקרבתי יותר לרותם והיא למדה דבר או שניים על השורשים שלה.

רותם: עברתי חוויה מעשירה, למדתי רבות על משפחתי ובעיקר על סבתי.

מילון

סברס
פרי המסמל את הצברים בארץ ישראל

ציטוטים

”"תחילת השיר אנו באנו ארצה"“

הקשר הרב דורי