מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בובי ו"הנסיכה קטיילין" -מה הקשר?!

ראובן-בובי היום בסיור משותף בבית התפוצות
בשנת 1970, לאחר 15 שנות הסתגלות למדינה חדשה
סיפור השרדותה של משפחתו של ראובן ענתי באיטליה בימי מלחמת העולם השנייה ועליתו לארץ ישראל

רקע 

שמי ראובן ענתי, בן 78, כשנולדתי קראו לי ראובן, אבל אחי שהיה גדול ממני בשנתיים, התקשה להגות את הצליל ר' ולאט לאט התחיל לקרוא לי בובי. נולדתי  בשנת 1940 וגדלתי בפירנצה שבצפון איטליה.

הוריי, אלזה והוגו ניאניאטי ז"ל, היו בני 25- 30, בתקופת מלחמת העולם השנייה. מקור שם משפחתי כנראה והיה מישראל מענתות ולכן עברתנו את השם ל"ענתי". נולדתי בשנת 1940 ועזבנו את איטליה בשנת 1945, מיד אחרי המלחמה, כשמדינות "בנות הברית" (שלחמו נגד גרמניה) כבשו את איטליה.

כשהייתי בן חמש עליתי לארץ. אבי נולד באנקונה ואמי בפירנצה, שבאיטליה. הם הכירו בקהילה היהודית וכשהם התחתנו בשנת 1929, הם עברו לפירנצה. היינו 4 אחים. הבכור שמו עימנואל, השני שנתיים צעיר ממנו, אנדריי, השלישי, צעיר ב- 6 שנים, שמו היה גבריאל, ואני צעיר בשנתיים מגבריאל (האח הצעיר ביותר).

לפני המלחמה

גרנו בעיר פירנצה, בשכונה מעורבת, אבי עסק בשיפוץ בתים והוא היה מעצב את הבתים שהיו בתכנון. הוא בעיקר ידע לצייר ולעצב רהיטים לבית. זה היה מקצוע עצמאי. אמי הייתה עקרת בית והיא אהבה מאוד מוזיקה וניגנה על פסנתר. הקהילה היהודית הייתה נפגשת בעיקר בבתי כנסת. ההורים דאגו להזהיר אותנו מפני חשיפת היותנו יהודים כי האנטישמיות תמיד הייתה "באוויר" וכשהלכתי לגן הילדים הציבורי, הייתי שם הילד היהודי היחיד. ידעתי שאני בן יהודי, כי ידעתי שליהודים היו עושים ברית מילה, ובגלל זה בגן לא יכולתי להתפנות מול כולם כי מיד היו מגלים שאני יהודי.

היחסים שלי עם החברים היו רגילים לגמרי, בכיתה לא הרגשנו שום הבדל בין גויים ליהודים, אני לא זוכר שהייתה אנטישמיות פרט לפאשיסטיים שהיו בדרך כלל היו אנשי שררה, אנשים שעלו לגדולה מעצם היותם פאשיסטיים, בלי שום השכלה או מוסר. השליט באיטליה באותה התקופה: בניטו מוסוליני, שעשה מעשים טובים לאיטליה, אבל יחד עם זאת הוא היה אנטישמי ופעל נגד היהודים. רוב האיטלקים לא היו אנטישמיים, אבל הם תמכו בפאשיסטיים כי מוסוליני עשה טוב עבורם. הוא סיפק להם עבודה ושילם משכורות. הוא החליט שלכל פועל צריכה להיות עבודה ושכר, שעל פניו זה טוב. בזמנו היו רק דרכי עפר במקום דרכי אספלט, מוסוליני סלל המון כבישים באיטליה, והוא רצה שאיטליה תצליח, אבל, הוא לא יכול לראות לטווח הרחוק מבחינה כלכלית לאורך עתידי וזה מה שגרם לו להמון קשיים כלכליים, הוא פנה להדפסת כסף, מה שגרם למפלת הכלכלה.. הוא בנה כבישים, אוניברסיטאות ותחנות רכבת, וגם המון בנייני פאר בכל רחבי איטליה וכל זאת בשביל להיות אהוב על הציבור.

בשנת 1938, אבי נאלץ להפסיק לעבוד ולמכור את העסק שלו כי המלך ויטוריו עמנואלה, חתם בהשפעת הממשלה בראשותו של מוסילני על "חוקי הגזע". באותה תקופה באיטליה שלט השלטון הפאשיסטי, והם רצו לאמץ את החוקים שחוקקו בגרמניה נגד היהודים, ולחוקק חוקים דומים גם באיטליה. בין היתר חוקקו חוקים שליהודים  אסור לעבוד ואסור ללמוד בבתי ספר.

רק אז בשנת 1938, עם ההחלטה ליישום "חוקי הגזע" היהודים החלו לחיות עם אפליות נוראיות: יהודים פוטרו מאוניברסיטאות ולא יכלו לעבוד בבתי חולים ולא יכלו לעבוד במערכת המשפטית, גם יהודים בעלי משרות בממשלה פוטרו מהמשרות הציבוריות, ילדים יהודים גורשו מבתי הספר. הדבר הביא את הקהילה היהודית לפתוח מערכות מקבילות: מערכת בריאות, מערכת חינוך. גם את האחים שלי גירשו מבית הספר כי היה אסור ליהודים ללמוד בבית ספר ציבורי, ונאלצנו להקים יחידות לימוד משלנו שהיו קרובות לבית הכנסת. חשוב לדעת שמערכת היחסים של איטליה עם גרמניה הייתה די קרובה, הן דמו מאוד מבחינת התפיסה הפוליטית. הגרמנים נעזרו באיטליה עם כיבוש אירופה, הגרמנים השתמשו באיטלקים בתור "מגן אנושי", דוגמא: "תיכנסו אתם לאזור קודם ואחר כך הגרמנים יבואו", באיטליה החל היסוס קטן לגבי גרמניה, ובהדרגה האיטלקים החלו להבין שהגרמנים מנצלים אותם.

מהלך המלחמה

למרות הבטחת הגרמנים, שלא לפגוע באיטליה, הגרמנים נכנסו בכוח לאיטליה, וכפו עליהם את החוקים הנאצים, וכבשו את איטליה וזה קרה בשנים 1942-1943, וזה נמשך עד 1945, כשבנות הברית שחררו את איטליה מידי הגרמנים.

כשהמלחמה הגיעה לפירנצה, הייתי בן שנתיים, ואני זוכר ששמרנו על פרופיל נמוך, ואני זוכר בעיקר את האפלה, לשמור שלא יצא אור מהחלונות של הבית בלילה, ובערבים מאיזו שעה מסוימת, היה עוצר ואסור היה להתהלך ברחובות. העוצר: משעת העוצר היו צריכים להישאר בבית. זה היה בשנת 1943, אני זוכר שערב אחד, דפקו אצלנו בדלת ב-9 בלילה, ונכנס חבר שלנו עם משקפי שמש עם כובע גדול- הוא היה חבר טוב שלנו, שהיה קצין במשטרת פירנצה. הוא בא עם בגדים רגילים כדי שלא יזהו אותו, וסיפר לנו שהוא שמע שמחר בבוקר יוצאת רכבת מפירנצה לאושוויץ וברשימת הנוסעים הוא ראה את השם שלנו.

עוד באותו ערב משפחתי החליטה על הבריחה. כשעזבנו לקחנו איתנו חפצים מעטים בתרמיל גב קטן והלכנו לישון אצל חברים לא יהודים, שנתנו לנו לישון על הרצפה. עם עלות השחר יצאנו לאזור הכפרים. היינו 8 איש: ארבעה בנים, אבא ואמא, ושתי סבתות. ידענו שיש בלגן בגלל הרכבת שעוזבת, בדרך תפסנו טרמפ עם כמה אנשים ויצאנו מהעיר, מצאנו חווה באיזה כפר אחד- villa a seste (תמונה זו ממחישה את הדרך מסיינה לפירנצה), שהיה ממוקם עשרים קילומטר מזרח, מסיאנה ו- 70 קילומטר דרומית לפירנצה.

משפחתי היתה בקשר אישי עם גברת אחת בשם אינס, שאהבה אותנו מאוד ורצתה להציל אותנו. היא הציעה לנו לברוח מהגרמנים ושנשאר אצלם. אבל, בכפר הזה, היה המון רכילות וכשהיינו הולכים למכולת מדי פעם, שמענו אנשים שחלקם נחשבו לחברינו וחלקם היו משונאינו שאמרו "חבל שיש פה יהודים, זה בניגוד לחוק".

הרגשנו גם שם לא בטוח, אז אבי הגה רעיון שנכין מחבוא ביער. הצלחנו להביא לנקודת המחבוא ביער כמה רהיטים וכמה בקבוקי מים וקופסאות שימורים, למקרה שנצטרך לברוח לשם מתישהו, ואז יום אחד ראינו ג`יפ עוצר מול הבית שבו הסתתרנו, ויצאו ממנו שני חיילים גרמניים וקצין גרמני, אז אבי אמר לנו "כולכם תצאו מהדלת האחורית, אני אצטרף אליכם מאוחר יותר או שאחזיר אותכם הביתה", אז ברחנו, ואבא שלי פתח להם את הדלת, והקצין הגרמני אמר "אני שמעתי שיש פה כמה יהודים שמסתתרים", אז אבי אמר אתה בטוח? אין פה אף אחד אתה מוזמן לבדוק בעצמך, הוא הזמין אותם להיכנס, ונתן להם גם לשתות קונייאק, והקצין הנאצי אמר, הנתונים שקיבלנו פה הם די גבוהים, אני לא יודע מה קורה פה, ואז אבא שלי אמר: "בבקשה הבית לרשותך", הקצין אמר: "תודה ולהתראות". אחרי זה אבי רץ אלינו כדי להצטרף אלינו למערה.

בחורף 1944, ברחנו ליער. שם הסתתרנו במערה. וישנו שם. להוריי היה כסף לאוכל ומים, פה ושם מדי פעם, אבל תמיד אחרי כמה ימים הרגשנו שיש כמה פאשיסטיים שרוצים להלשין עלינו, וככה נדדנו במערות במשך כמה חודשים. בתקופות מסוימות אבי ואחי היו יוצאים מהמערה וקונים קצת אוכל מדי פעם.

היינו צריכים להיות זהירים מאוד גם ביער. אבי דאג שנלמד להסתיר את עקבותינו פאן ימצאו אותנו שם. הוא לימד אותי איך לברוח מהנאצים בזמן שהיינו ביער. זה היה בערך כשהייתי בן 4, נגיד שהיה נהר אז הוא לימד אותי לחזור על הצעדים שלי אחורה כדי שזה יראה כאילו שעברתי את הנהר, וכך הם ימשיכו לחצות את הנהר בזמן שאתה תסתתר, רק שבאותו הזמן היינו בשלג ככה שהעקבות נראו יותר ברורות.

הצעדים

כשהיינו ביער והיה חורף והיה שלג, מדי פעם היו גם ימי שמש יפים, אני זוכר שאבי לקח אותי יד ביד ומהמחבוא שלנו ירדנו כ-100 מטר אל תחתית האפיק, אל הנחל שזרם למרגלות ההר, הנחל היה נחל קטן והמים זרמו בין הסלעים והאבנים, אני זוכר שאבי לימד אותי ללכת על השלג במקביל לשפת הנהר, ולעשות צעדים כאילו עליתי על האבנים שבנהר על מנת לחצות את הנהר, ומשם לחזור על העכבות כשהנעל בתוך העקבות באותם הסימנים שעשיתי מקודם, ולחזור אחורה ולהיעלם, ואם יבואו גרמנים בעקבותיי לחפש אותי יחשבו שעברתי את הנחל ויחפשו אותי מעבר לנחל. באותו הזמן אבא שלי גם הזהיר אותי שאסור לעשות רעש ביער כדי שהם לא ימצאו אותנו.

תום המלחמה

יום אחד, הייתה לחימה קשה מאוד באזור: עם טנקים ופיצוצים, ולמחרת היה שקט מאוד. הרגשנו בטוחים ויצאנו מהמערה, ראינו שיש שם מכוניות צבא שונות ממכוניות הצבא של הגרמנים. הבנו שאלו מדינות הברית, אז דיברנו איתם ואמרנו להם שאנחנו רוצים לנסוע לפירנצה, הם אמרו לנו שעוד לא הסתיימה המלחמה בפירנצה. חזרנו למקום המחבוא שלנו וחיכינו. עד שיום אחד שמענו ברדיו שהמלחמה הסתיימה. זה היה בסוף קיץ 1944, המלחמה באזורינו הסתיימה כשבעלות הברית שחררו אותנו, באותו הרגע אני זוכר שהרגשנו הקלה מסוימת כיוון שממש השתוקקנו לחזור אל ביתנו בפירנצה.

חזרנו לפירנצה לביתנו. ברגע שחזרנו ראינו את הבית פרוץ. גורל השכנים היהודים שלנו היה דומה לשלנו, אם כי חלקם גם לא שרדו: חלק נעלמו ולא שמענו מהם יותר וחלק יצאו אחר כך "מהחורים" של הביוב, מעליות גג וכו', וחלק כמונו שבו ממקומות מסתור. למעשה, ניצלתי בכך שהייתי צמוד למשפחה שלי וזה שברחנו במשך שנה וחצי ממקום למקום. על האנשים שעזרו לנו במהלך המלחמה- המלצתי עליהם לקבלת התואר "חסידי אומות העולם", אולם ההמלצה שלנו "ביד ושם" לא התקבלה.

העלייה לארץ 

לאחר שהבנו שהבית שלנו נהרס כולו ולא ראוי למגורים, הלכנו לעיר הנמל בשם בארי, הוא היה "מחנה עקורים"- עבור פליטי השואה מאיטליה שרצו לעלות לפלשתינה. במחנה זה למדתי בגן ילדים ולמדנו  עברית, וקיבלנו גם אוכל ושתייה. במחנה הפליטים, עדכנו אותנו לגבי לוח הזמנים של האוניות, אנחנו ידענו מתי התור גם אם הוא בעוד הרבה זמן, אחרי זה עלינו כל המשפחה לאונייה "הנסיכה קייטלין" שהיתה אנייה בריטית והמשמעות היתה שהעלייה הייתה חוקית, זאת לא הייתה אניית מעפילים.

הפלגנו לפלשתינה, לעיר הנמל-חיפה. עם הגיענו ארצה, הובאנו למחנה עתלית שהיה מחנה פליטים, עד שאבא שלי התחיל ללכת לתל אביב לחפש עבודה ודירה נורמלים. הקשיים איתם התמודדנו כעולים, היו בעיקר קשיי הסתגלות על רקע של תרבות. בגן היה לי די קשה כי לא הכרתי את השפה. להורים שלי היו קשיים של מנטליות- עם האנשים החדשים, במגורים, עם החברה. בסופו של דבר הוריי התגרשו ואבי חזר לאטליה. ואני עברתי כמה מוסדות מטעם העלייה לנוער. הייתי בקיבוצים, תקופת נעוריי הייתה בעיקר מחוץ לבית. הייתי עצמאי. "פרינסס קאתלין", אונייה קנדית, ששימשה להובלת גייסות הצבא הבריטי, לא הייתה אוניית מעפילים אלא אוניית עולים ליגאלית. האונייה ערכה שתי הפלגות מאיטליה לארץ ישראל, בשנת 1945.

היום 

בשנים האחרונות, כשהייתי כבר בארץ אחרי צבא, חתונה, ילדים וכולי, התחלתי לעבוד באחד מבתי המלאכה לייצור מדעי, ואחר כך, במכון ויצמן. יצא לי לנהל שלושה בתי מלאכה, שבשלושתם תכננו ובנינו דברים למדענים, זה היה משנות השישים ועד שנת 2000, וביקשו ממני שאני אתכנן ואבצע להם כל מיני תכנונים מדעיים כדי שילמדו את הילדים מדע.

השתתפתי בעוד כמה מכוני מדע מסביב לעולם, כגון ברצלונה ועוד… אחרי שסיימתי במכון ויצמן כמה פרויקטים אז הוא נתן לי שנת שבתון, חצי עשיתי בברצלונה ובהלסינקי, משם הגיע לי הרעיון ל"דיאלוג בחשכה". אני נתקל מעט מאוד באירועים שקשורים בשואה גם כללית וגם אישית. יום הזיכרון: יום שאני נזכר שהייתה קיימת שואה וגבורה, שאני אישית לא פועל רבות לנושא זה, אלא אם כן אני מתבקש לעשות את זה כמו עכשיו.

חוקי הגזע 

ב- 26 באוקטובר 1938, פירסמה המועצה הפשיסטית העליונה הצהרה בנושא הגזע אשר כונתה "דף הנחיות" (באיטלקית" Foglio d'ordine). בהקדמה להנחיות נכתב כי "לאור דחיפות הנושא והצורך בתודעה בנושא הגזע האיטלקי, אנו מכריזים: אסורים נישואים עם בני גזע חם ושם ולא אריים. נאסר על המועסקים על ידי הממשלה או ברשויות ציבוריות – אזרחים וחיילים – לבוא בברית נישואים עם נשים מכל גזע שהוא. נישואים של איטלקים או איטלקיות עם זרים – מכל גזע שהוא – חייבים באישור משרד הפנים.

 

הזוית האישית

מייקל ירין ואבירן: העבודה היתה מעניינת, הפגישות עם ראובן ריתקו אותנו והשאירו אותנו במתח ממפגש למפגש. סיפור ההישרדות שלו ביער, מעורר השראה.

כשנפגשנו אני, מייקל ואבירן עם בובי (ראובן), הוא סיפר לנו את סיפור חייו הלא פשוט… חשבו שבטח זה סתם עוד עבודה משעממת, שלא תהיה מעניינת… ברגע שישבנו איתו וסיפר לנו תוך כדי למידה, זה משך אותנו להקשיב לסיפור שלו ולגרום לנו לשכוח מכול שאר הדברים.

ראינו את בובי  לא כאחד שבא לספר, אלא גם "כחבר". הסיפור שלו מעורר בי השראה! אדם שעבר כול כך הרבה והצליח למרות הזיכרונות, לבחור בחיים, להקים משפחה, לעבוד, ללמוד, לפתח וליצור.

מילון

"חוקי הגזע האיטלקים"
הגדירה את כוונות המפלגה הפשיסטית באיטליה ביחסה ליהודים. ב-15 ביולי 1938 פרסמו עיתוני איטליה בכותרות הראשיות על החלטת המפלגה הפשיסטית לנקוט בצעדים לשמירת טוהר הגזע האיטלקי.

ציטוטים

”"חבל שיש פה יהודים, זה בניגוד לחוק"“