מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בגיל 18 דוד רצה לעלות לארץ ישראל לבדו בשל היותו ציוני

בחתונת הורי - דוד, מרים והורי
דוד, יהודית ומרים ביתם - 1953
העלייה של דוד קסלר

דברי מרים גלעד, סבתי: "אני נולדתי בישראל בפתח תקווה אך כשהייתי קטנה אבי דוד סיפר לי שהוא נולד בפולנייה בעיר ז'ורבנו בשנת 1913, שהייתה בחבל גליציה שבפולין. בגיל 18 אבי רצה לעלות לארץ ישראל בשל היותו ציוני. הוא רצה לבנות את ארץ ישראל ולכן הוא נפרד ממשפחתו שלא הסכימה לעלות איתו לארץ ונסע לבדו לווינה (כיום בירת  אוסטריה). משם נסע באניית מעפילים בשנת 1932 והגיע לנמל יפו, אך האנייה עצרה בקרבת הנמל משום שהיא לא יכלה להגיע עד למזח בגלל המים הרדודים. הערבים לקחו את הנוסעים והעבירו אותם לחוף בסירות משוטים קטנות.
 
רוב הבתים בתל אביב היו צריפים קטנים ועלובים. אבי שכר דירה יחד עם כמה חברים והם התחילו לחפש עבודות בבניה (וזאת למרות שסיים תיכון והתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה בווינה) כי העבודה הייתה נחוצה והיה מחסור בידיים עובדות. קבוצות בנייה הוקמו והקבוצה שלו בנתה באזור רחובות. 
לדוד היו הרבה קשיים כמו מזג האוויר שהיה חם מאוד בקיץ וגשום בחורף, לא הייתה תחבורה, לא היו טלפונים, לא היה לו קשר עם הוריו, היו מחלות שהביאו איתם היתושים והביצות (מלריה), ערבים היו מתנפלים ושודדים, האנגלים שלטו בארץ והם לא התנהגו יפה ליהודים ולא רצו עוד עלייה של יהודים, לא הייתה עדין  טלוויזיה, לא היה חשמל וכו'.
כל יום הוא וחבריו לקבוצה יצאו לעבודה בשעה 6 לפנות בוקר. הם היו צריכים לבנות בתים אך לא היו מנופים ומשאיות – היו להם עגלות ואת החומרים הם היו צריכים לסחוב על גבם. כאשר סיפר לי את כל הסיפור הוא אמר שהעבודה הייתה מאוד מאוד מאוד קשה, אולם הוא קיבל בעבורה רק מעט כסף.
 
כמו כן, הוא לא היה רגיל לתנאי מזג האוויר של הארץ כי הוא היה ממדינה קרה ובארץ בקיץ היה חמסין והייתה שמש חזקה, ולא היו עצים אשר יתנו צל באזור. את מעט האוכל שהיה לו היה שם בקופסא מפח אטומה יחד עם קרח כי לא היו מקררים. את הקרח הם קנו מאיש אשר היה מסתובב ברחובות ומכר קרח בעגלה. בחורף היה בוץ בכל מקום ורוח העיפה את הבוץ, היו גשמי זעף ולא היה איך לחמם את הבית. בזמנו היה תנור קטן מנפט וכאשר היו חוזרים הביתה היו שמים בו נפט. את הנפט היו קונים מאיש אשר ישב בעגלה רתומה לסוס. בנוסף, לא היה חשמל ולכן הם השתמשו בעששיות אשר שימשו לאור, שהיו ממלאים אותן בנפט.
 
חיי החברה של החלוצים הציונים היו לאורך שפת ימה של תל אביב, בה היו רוקדים הורה בלילות. באותה תקופה דיזנגוף היה ראש העיר. בקיץ היו מרבים חלוצי תל אביב ללכת לים ובגדי הים באותה תקופה היו כמו סרבלים בצבע שחור עם כתפיות. החלוצים יצרו באותה תקופה את השיר "מי יבנה בית בתל אביב" ומילותיו:
"מִי יִבְנֶה יִבְנֶה בַּיִת בְּתֵל אָבִיב?
  מִי יִבְנֶה יִבְנֶה בַּיִת בְּתֵל אָבִיב?
  אֲנַחְנוּ הַחֲלוּצִים נִבְנֶה אֶת תֵּל אָבִיב
  הָבוּ חֹמֶר וּלְבֵנִים
  וְנִבְנֶה אֶת תֵּל אָבִיב!"
 וגם את השיר "אנו באנו ארצה": "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה…". 
בכל פורים היו החלוצים מתחפשים ועשו עדלאידע. התושבים היו שמחים וצוהלים.
מספר התושבים היהודים היה קטן אך הם היו בקשר הדוק אחד עם השני בגלל אהבתם לארץ ובניית הארץ."
לסיכום, החלוצים וסבי עזבו בתים, משפחות מבוססות ומקצועות שלמדו – הכל למטרה הציונית של בניית הארץ.

מילון

עששית
מנורה ניידת הפועלת על נפט או על שמן

ציטוטים

”החלוצים וסבי עזבו בתים, משפחות מבוססות ומקצועות שלמדו - הכל למטרה הציונית של בניית הארץ“