מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא ויויאן אסתר רייספלד מסאו פאולו

חנוכיה זו מענף של עץ זית שסבא הכין בקיבוץ
שלושה דורות ריספלד לאחר אושווץ
רועי בר ציון מתעד את סיפורם של סבא יוסף וסבתא ויויאן

סיפורה של סבתא ויויאן

נולדתי בשם ויויאן אסתר רייספלד, בעיר סאו-פאולו שבברזיל, בתאריך 9.4.1941. השם אסתר התווסף לשמי לזכרה של סבתי מצד אמא.

אמי, אדל מלינגר רייספלד, נולדה בשנת 1908 באנטוורפן שבבלגיה. בשנת 1929 היגרה אמי יחד עם הוריה לברזיל. התחנה הראשונה שלהם שם הייתה ריו דה ז'נירו, בירת ברזיל באותן השנים.

אבי, אמריקו רייספלד, נולד בשנת 1907 בג'ייר שבהונגריה. בשנת 1920 הוחל איסור על בחורים יהודים ללמוד באוניברסיטאות בהונגריה. לכן, בשנת 1923 עזב אחיו הגדול פריי את מולדתו, והיגר לאיטליה ללמוד רפואה. לאחר מכן, בשנת 1930, היגר לברזיל. בשנת 1933 חבר אליו אבי. הם  הגיעו לברזיל לפני מלחמת העולם השנייה. כ-50 מבני משפחתם, כולם למעט שתי אחייניות ואח, נספו באושוויץ מיד לאחר הכיבוש הנאצי ב-1944.

הורי נפגשו והתחתנו בברזיל בשנת 1935. בשנת 1946, כשהייתי בת 5, נולדה אחותי מוניקה ז'וליה. שמה השני ניתן לה על-שם אמה של אבי, שנספתה באושוויץ.

זיכרונות ילדות

השפה בביתי הייתה פורטוגזית. הורי דיברו פורטוגזית על בוריה. עלי לציין שבשכונה בה גרנו לא התגוררו הרבה יהודים.

הייתה לי ילדות מאד יפה ומאושרת. לא למדתי בבית ספר יהודי, אלא בבית ספר אמריקאי. שם סיימתי 12 שנות לימוד. בשעות הפנאי למדתי לרקום, לנגן בפסנתר, לרקוד באלט, להתאמן בסיף, ואת השפות אנגלית וצרפתית. על אף שלא למדתי בבית ספר יהודי, החיידק הציוני זרם בעורקיי וחלק משמעותי מנעוריי ביליתי בתנועת נוער יהודית ששמה "הנוער הציוני".

ההיכרות שלי עם הארץ

בחודש מרץ 1959 למדתי בישראל במשך שנה מטעם התנועה. זה היה במכון למדריכי חו"ל בירושלים. התחייבתי שבחזרתי לברזיל אעסוק בחינוך בתנועה במשך שנתיים, שאכיר לחניכים את הארץ ואת הרעיון הציוני והקיבוצי. השנה במכון הייתה מאד משמעותית בשבילי. היינו 120 נערים מדרום אמריקה, למדנו והרחבנו אופקים. בשנה הזו היינו מחויבים להיות בשני קיבוצים. אחד מהם היה ניצנים הסמוך לאשקלון, והשני היה עין השלושה שמול רצועת עזה. עברנו גם חודש אימון צבאי במחנה 80. בקיצור, זו הייתה השנה הנפלאה בחיי.

עלייתי ארצה

בתאריך 1.5.1961 עליתי לאנייה בדרכי לארץ ישראל. ההפלגה הייתה ארוכה. היא נמשכה כ-20 יום. היעד הסופי היה הקיבוץ כפר גליקסון. מעשה העלייה לא היה קל. הורי מאד התנגדו לעלייתי, בגלל המרחק הפיזי, שהיה אז מאד משמעותי ושגרם לניתוק מהבית, וגם בגלל שהייתי רווקה. בברזיל של אותה התקופה, ניתן היה להוציא דרכון ללא אישור הורים – רק מעל גיל 21. כשהגעתי לגיל המיוחל הוצאתי דרכון ושמרתי עליו היטב, משום שאם אמי הייתה מוצאת אותו – היא הייתה קורעת אותו לגזרים מפחד שאברח לארץ ישראל. העלייה ארצה ולקיבוץ הייתה הגשמת האידיאלים שעליהם חונכתי בתנועת הנוער.

תחילת דרכי בקיבוץ

החיים בקיבוץ היו מאד שונים מהבית בו גדלתי בברזיל. החיים המשותפים היו אתגר לאישיות של כל אחד מאתנו. את תחילת דרכי בקיבוץ העברתי העבודה במטבח חדר האוכל השיתופי של הקיבוץ, שהיה מרכז החיים שלו באותה הקבוצה. חברי הקיבוץ היו סועדים בו שלוש ארוחות ביום. כעבור זמן קצר נשלחתי לקורס של מבשלות דיאטה וחוללת מהפכה בתרבות הבישול באותה התקופה. בקיבוץ הכרתי את בעלי לעתיד, יוסף ברוברסקי, שהיה חבר באותה תנועת נוער כמוני. אלא שהוא הגיע מארץ אחרת, אורוגוואי, והגיע ארצה חמש שנים לפני. הוא דיבר ספרדית ואני דיברתי פורטוגזית, אבל הסתדרנו. הוא היה הרפתן של הקיבוץ.

החתונה

אמי באה לבד לחתונה והביאה לי שמלת כלה ארוכה. זה גרם לצרות, כיוון שאף אחת עוד לא התחתנה בקיבוץ בשמלה כזו. פנינו לוועדת החברים כדי שיאשרו לי להתחתן בשמלה כזו. אמי אמרה, ברצינות גמורה, שאם לא אתחתן בשמלה הזו – היא תחזור מיד לברזיל ולא תשתתף בחתונה. וכך זה היה. אמנם אני התחתנתי בשמלה ארוכה, אבל זה לא שימש כתקדים. שנה לאחר החתונה עזבנו את הקיבוץ. יוסף לא רצה לעשות זאת, אבל זאת הייתה החלטה משותפת. מהקיבוץ עברנו לגור בבאר שבע.

ילדיי

בתי הבכורה מיכל נולדה בבאר שבע בשנת 1965. כשהייתה בת שנה וחצי נסענו לברזיל, כיוון שיוסף – שעסק באומנות הציור – אירגן מספר תערוכות של ציור ישראלי שם. זה נמשך הרבה זמן. תוך כדי כך, אחותי מוניקה עמדה להתחתן, והיו מספר דחיות. אני גם נכנסתי שוב להריון.

בשנת 1968, נולדה בתי השנייה, ליאת. נשארנו בברזיל כשנתיים, ואז חזרנו לבאר שבע. לאחר שנה וחצי עברנו לתל אביב, שם נולד בני עמית (אבא של רועי) ב-1973. ב- 1985 פתחתי עם שותפה חברה לשרותי קייטרינג, וכיוון היינו ממוצא ברזילאי החלטנו לקרא לה "דונה פלור" ע"ש ספר וסרט ברזילאים שהיו אז מאוד מוכרים איפה הדמות המרכזית בשם הזה הייתה מורה לבישול. שמנו דגש מיוחד על רמת שירות מאוד גבוהה, תפריטים מיוחדים לכול אירוע ואירוע והשקעה גדולה בייצוב שלהם, וזה דרש מאמצים גדולים מאוד. תוך זמן קצר הפכנו לשם דבר וטפסנו לצמרת בענף, הפקנו ארועים למוסדות החשובים בארץ, לממשלה ועבור אורחים מכובדים מחו"ל כמו מיכאיל גורבצ'וב, מרגרט טאצ'ר, לאונרד ברנשטיין ואחרים.

כיום אחד העיסוקים הראשיים שלי זה הנכדים.

הזוית האישית

רועי בר ציון: אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם סבא וסבתא שלי ותעדתי במהלך מפגשי התכנית את סיפוריהם. זה הקישור לסיפורו של סבי יוסף, "הנוער הציוני"

המשפחה שלי

אנחנו משתדלים מאד להיפגש בערבי ששי לקידוש וארוחת שבת. סבא, סבתא, דודים ובני דודים – אנחנו משפחה מאוחדת וכולם חיים בארץ. סבא יוסי אוהב כיום לפתור תשבצים וסודוקו. הייתה לו גלריה לאמנות בתל אביב, על-שם בר-ציון. הוא מאד אוהב את הנכדים. סבתא  ויויאן, אוהבת מוסיקה קלאסית, לבשל, לארגן ארועים, לטייל, לשחק עם הנכדים ולספר להם סיפורים.

מיכל אוהבת את המקצוע שלה, אחות. מנשה נהנה מאד בעבודתו בהקמת גינות ותורם הרבה מהזמן שלו בהנהגת שבט הצופים של אורנית, היישוב בו הם גרים. האהבה של משפחת פרידלנד היא הים. כולם שם גולשים, בעקבות עודד, שהיה אלוף הארץ בגלישה על הברכיים. עמית מוצא סיפוק גדול בניהול חברת EASYWED , חברה לארגון חתונות שהוא ייסד. קרן אוהבת את עבודתה ב-BASF , אמא מתעסקת בפרוייקטים יחודיים של שילוב חומרי גלם בתעשיית החקלאות והתרופות בארץ .

מילון

על בוריה
ידעו פורטוגזית בשלמות

ציטוטים

”המפגשים לימדו אותי המון על סבא וסבתא שלי אשמח לעשות עד תוחניות דומות“

הקשר הרב דורי