מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בארון מתים מסוריה לארץ ישראל

לינדה שחר עם נכדה דניאל שחר
לינדה בצעירותה
סבתא לינדה מספרת את סיפור בריחתה של משפחת שבו מסוריה לישראל

שמי לינדה שחר נולדתי בלבנון בעיר בירות בשנת 1950. הורי גדלו בעיר חלב בסוריה. אבא שלי, רחמים שבו, היה מפתה את הקצינים הסורים ומעביר מידע לישראל. כשהתחילו לחשוד בו העבירו אותו מסוריה לישראל במסווה, בארון מתים.

בסוריה נשארה אמי, כשהיא בהריון איתי ועם אחי ואחותי. בתקופה הזאת התעללו ביהודים: שרפו להם את הבתים ואת בתי הכנסת. אמי ויהודים נוספים מסוריה ניסו לברוח דרך הים בספינות. הם שילמו זהב וכסף כדי שיעבירו אותם לארץ ישראל. אימא שלי ואחיי נתפסו ונכלאו במחנה פליטים בעיר ביירות שבלבנון. נולדתי במחנה פליטים בעיר ביירות כשאמי לבדה, בלי אבי, עם אחי ואחותי. לינדה, בחורה אנגליה, באה למחנה הפליטים כדי לעזור ליהודים וביקשה מאימא שלי שתתן לה את התינוקת (אותי) והיא תדאג לי לתנאים טובים ומקום חם. אימא שלי הסכימה אבל בתנאי שכל יום לינדה תבוא להראות לאימא שלי שאני בסדר. יום אחד נודע לאימא שלי שכל מי שרוצה לברוח לישראל, צריך להגיע לחוף בשעה שנקבעה כדי שסירה תאסוף אותם. אימא שלי ביקשה מלינדה המטפלת שתביא אותי למחנה, ותבוא לקחת אותי יותר מאוחר. אמי ניצלה זאת וברחה עם אחיי ואיתי לישראל.

כשהגענו החלה אמי לחפש את אבי. היא שאלה אנשים אם הם מכירים את שבו רחמים. למזלה אבא היה מוכר מאוד. הודיעו לאבא שאנחנו בארץ והוא בא לאסוף אותנו אליו הביתה. הוריי קראו לי על שם המטפלת לינדה. אנחנו שישה אחים ואחיות. את רוב ילדותי חייתי בעפולה וכשהייתי בת 12 עברנו לגבעתיים. אמי חלתה מאוד כשהייתי בת 13 ונפטרה לאחר 4 שנים שבהן הייתה חולה. אני אחי ואחותי היינו הגדולים במשפחה ולכן היינו צריכים לדאוג שלושת האחים הקטנים. חינכנו אותם, גידלנו, עשינו אותם למלח הארץ. אהבתי תמיד לשמוע שירי ארץ ישראל ועדיין אני אוהבת אותם מאוד. אהבתי גם לשחק: מחבואים, תופסת, קלאס, חמש אבנים וקפיצות בחבל. הייתה לנו חבורה בשכונה עם חבריי שושנה, חנה, ריקי ועוד. נהניתי מאוד גם מהפעילויות אחר הצהריים בשומר הצעיר. למדתי בבית הספר היסודי "אלומות" בעפולה. אהבתי מאוד את שיעורי הספורט והייתי מצוינת בלשון וחשבון. למדתי עד כיתה ח' כי נאלצתי לדאוג לאחים הקטנים שלי. כשהם גדלו ונזקקו לי פחות, נרשמתי לתיכון ערב והשלמתי את הלימודים. בגיל 15 מצאתי את עבודתי הראשונה, כמטפלת. טיפלתי בילד שאביו היה צייר מפורסם, עד שהלך לגן. סמכו עלי כי היה לי ניסיון בטיפול באחיי.

כשהייתי בת 17 התחתנתי עם בעלי שמואל שחר ובגיל 18 וחצי נולדה בתי הראשונה. קראתי לה רינה על שם אמי.

אני ובעלי שמואל ביום חתונתנו

אימא צעירה- לינדה עם ילדיה

לצערי במשפחתי לא היו מנהגים ומסורות כי אימא נפטרה בגיל צעיר ולא הספיקה ללמד אותנו את מנהגי המשפחה. האירועים שהכי זכורים לי וחשובים הם חתונות ילדיי והולדת הנכדים. אני מקדישה את זמני לנכדיי.

הזוית האישית

לינדה: שמחתי להגיע לכל פגישה ופגישה ולספר לדניאל נכדי את הסיפור שלי. נהניתי מאוד בביקור בבית התפוצות.

דניאל: במהלך המפגשים היה לי מאוד כיף לעבוד ביחד עם סבתא, ולשמוע סיפורים על העבר של המשפחה. היה מאוד מרתק לסייר בבית התפוצות ולקבל הצצה לסיפורים מדהימים.

לינדה ודניאל במהלך העבודה

מילון

מחנה הפליטים
מחנה פליטים הוא מחנה זמני שנבנה על ידי ממשלות, האו"ם, ארגונים בינלאומיים כמו הצלב האדום או ארגונים לא ממשלתיים ומטרתו לשכן פליטים. מחנה פליטים יכול להכיל מאות אלפים ואף מיליוני אנשים. כיוון שמחנות פליטים מוקמים, בדרך כלל, באופן מאולתר במצבים בהם נמנע מן הפליטים לחזור לבתיהם ומתוכננים לספק רק את הצרכים הפיזיולוגים הבסיסיים, הם חשופים יותר להיווצרות משברים הומניטרים. חלק מהמחנות סובלים מתנאי הגיינה וסניטציה נחותים, וחלקם, כגון עין אלחלוה בלבנון, מתפקדים כמחנות זמניים אך קיימים עשרות שנים, דבר היוצר השלכות חמורות על זכויות האדם של שוכניהם. הפליטים עלולים להשאר במחנה, ולקבל מזון לשעת חירום ועזרה רפואית, עד שחזרתם לביתם בטוחה. במקרים מסוימים, גם לאחר מספר שנים, חזרתם עדיין בעייתית והם נשלחים למדינות עולם שלישי, רחוק מהגבול אותו חצו. במחנות פליטים נמצאים פעמים רבות מקומות מגורים, כמו אוהלים או מבנים ארעיים אחרים, אמצעים להיגיינה אישית (מקלחות ובתי שימוש), אספקה רפואית וציוד תקשורת (לדוגמה מכשיר רדיו). (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבא שלי רחמים שבו היה מפתה את הקצינים הסורים ומעביר מידע לישראל“