מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

את יודעת לשמור סוד – ילדות בגטו ורשה

סיפורה של רבקה פנקס ניצולת שואה- על ניצחון הרוח את הרוע

את יודעת לשמור סוד – ילדות בגטו ורשה – הישרדות בצל המלחמה

אני רבקה פנקס בת צביה לייב לשצינסקי, ילידת 1931 נולדתי בפולין בעיירה קטנה בשם ליפנו. בעיירה ליפנו חיו כשבעים אחוז  יהודים, היהודים בעיירה היו מסורתיים והיו גם חרדים מאוד. הרב של העיירה, היה נציג של יהודים. כשהגרמנים כבשו את פולין, הם הגיעו אל העיירה תוך יומיים. בהתחלה שמחנו וקיבלנו אותם בברכה, אחרי כמה שבועות , התחילו כל מיני גזרות, הגזרה הראשונה הייתה שרב העיירה נדרש לאסוף חפצים מזהב ודברי כסף. אחרי שבוע נוספה גזרה חדשה, נדרשנו לאסוף את כל דברי הנחושת, כל הכלים בבתים היו מנחושת סירים, מחבתות … כי החיילים הזדקקו לנחושת ליצירת כלי נשק.

בחודש הראשון, החלו התנפלויות על יהודים, היו מצבים מאד קשים. היו גוזרים בסכין את הפאות והזקנים וכך נמשך עם הגויים המקומיים וברחובות העיר היו איומים. זה התרחש בחודשי החגים היהודיים בחודשים ספטמבר אוקטובר. את החגים עדיין עשינו בבית , היה לנו בית כנסת חדש יפיפה, מאוד אהבנו להיות בו, כל שבת וכל חג, היינו מתאספים היינו נהנים מפני שההורים התפללו שם.

זכור לי כי החג האחרון היה שמחת תורה, ואבא לקח אותי על כתפיו עם דגל ועל הדגל היה תפוח עם נר אדום. הייתי מאושרת הייתי הכי גבוהה מפני שאבי היה איש גבוה, זאת הייתה השמחה האחרונה שלי…… היה זה זיכרון האושר האחרון עם ההורים שלי בילדות נורמלית…. למחרת החג בלילה, שמענו רעש גדול, הסתכלנו החוצה, ראינו כי השמיים האדימו…..הציתו את בית הכנסת שלנו. כולם רצו לראות מה קרה. שני רחובות מאתנו, בית הכנסת היפה עלה באש. הייתי אז ילדה בת שמונה וחצי רצתי עם כולם, הייתי מאוד סקרנית. כשהגענו למקום, גבאית של בית הכנסת, שהייתה אישה מאוד שמנה, הכל זכור לי, היא צעקה בצרחות רמות. חייל גרמני דקר אותה בבטן עם הכידון של הרובה והיא נפצעה קשה ואני בתור ילדה בגילי ראיתי את הזוועה.

לאחר מכן האירועים החמירו, כל פעם נוספה גזירה חדשה, הפעם כל בני העיירה נדרשו לעזוב את העיר. אסור היה לקחת שום דבר, הלבוש שלגופנו בלבד. אימא סגרה את הבית, היא תפרה לנו כיסים נסתרים והחביאה בהם כסף ותכשיטים. עזבנו את העיר לכיוון העיר וורשה, עיר הבירה של פולין. אימא השיגה עגלה עם סוס, ולקחנו אתנו על העגלה קרובי משפחה, הדרך הייתה קשה. כשהגענו העיר הייתה גדולה מאוד, עבורנו זה היה פלא, מפני שאצלנו העיירה הייתה קטנה, בוורשה היו בתים גבוהים של שלוש ארבע קומות, ראיתי לראשונה רכבת חשמלית, ואני כילדה קטנה, אמרתי לאימא: "אימא תראי העגלה מתקדמת בלי סוסים".

בהתחלה סייעו לנו בארגון לינה בבית הכנסת. כל משפחה לנה בין שני ספסלים בתוך הבית כנסת, על הרצפה שמו לנו ספרי תורה. לא ישנתי כל הלילה, כול הזמן חשבתי, שה' יעניש אותנו, שאני עושים עברה וישנים על ספרי קודש, ככה המשיכו כמה לילות, עד שאימא, מצאה דירה בקושי רב. הגענו לעיר בחוסר כול, אמא התחילה לקנות לנו דברים, שילמנו באמצעות הכסף שאימא החביאה בכיסי הבגדים. המצב נעשה רע יותר, בכל פעם הקטינו את השכונות, עד שנעשה המקום קטן, והוא נעשה גטו. גרנו בגטו וורשה, שלוש שנים, עד להתקוממות. המצב בתוך הגטו היה בלתי נסבל, כל בוקר אספו גופות ברחובות על עגלות, הרעב גדל מיום ליום אי אפשר כבר היה להשיג שום דבר. היו גנים ובתי ספר בתוך המרתפים… אבל לי לא הייתה סבלנות להשתתף במשחק או שירים, עם בטן רעבה שקירקרה מרעב.

התחלתי להתרוצץ ברחוב, הייתי עושה החלפות, דברים תמורת אוכל, היה לי ספר תורה קטן שזכיתי בו במשחק עם ילדה. אחי הגדול יעקב, שמאוד אהבתי, היה בן חמש עשרה וחצי. אחי הלך למחתרת בגטו וורשה, במשך כמה ימים לא הגיע הביתה באחד הימים כשחזר, הלכתי אחריו ולפתע הוא נעלם לי. התפלאתי לאן הוא הלך, חיכיתי כל היום, ולא מצאתי אותו. למחרת שוב הלכתי לשבת במקום הזה, כשיצא הוא כעס שאני יושבת שם, ואני דרשתי שיספר ויגיד לאן הוא נעלם, אז הוא אמר, את יודעת לשמור סוד?

הוא סיפר לי שהוא פעיל במחתרת נגד הגרמנים והוא אמר לי שהוא צריך עזרה הייתי סקרנית, הייתי בת 12. הוא לקח אותי חיכיתי לו זמן רב לפתע הופיע עם חבילה שמתי אותה בתוך המכנסים שלי, חיכיתי לו ראיתי ילדים מתאספים ופתאום הם גם נעלמים. זה סיקרן אותי, למחרת באתי הוציאו את מכסה הביוב וראיתי שכולם ירדו למטה. גם אני רציתי אמרו לי:" את ילדה תלכי מפה!" הלכתי הביתה וגזרתי את הצמות שלי, לבשתי את המכנסים של אחי הגדול שהיו תפוסות בגומי. למחרת הגעתי לחבורה בתור ילד, הפעם היה לי יותר ביטחון, וידעתי מה אני רוצה. נדחפתי בין הראשונים שירדו לביוב למטה, וזה היה צינור ביוב ענק שעבר לצד הארי. כשהגעתי לצד ההוא, היו חיים, אנשים לבושים יפה, החנויות מלאות בכול טוב. התחלתי לבקש נדבות אספתי הרבה דברים, הגעתי לצד הגטו, אמא מאוד כעסה והיא הזהירה אותי לא לצאת יותר. לאחר שהראיתי לה את כל האוכל שאספתי במכנסיי היא מאוד התפלאה, לא אמרתי מאיפה השגתי. וכך המשכתי כל יומיים שלושה עברתי דרך צינור הביוב התת קרקעי, ותמיד הייתי מביאה משהו. השתדלתי להשיג עבודות ולא לבקש נדבות הייתי רואה ששוטפים משהו עזרתי לשטוף, וכך השגתי  קצת קמח, קצת אוכל.

.

לפעמים תפסו אותנו ה"יודנרט", תמיד חיכו שאנחנו נעבור ולקחו לנו את הדברים, ולא מספיק שלקחו, גם הרביצו לנו. הם היו יהודים שעזרו לנאצים לנהל את הגטו. החיים בגטו, היו מאוד מאוד קשים, הילדים התגלגלו ברחובות בלי הורים, ההורים דאגו לילדים, נתנו את האוכל האחרון לילדיהם והם נפטרו ממחלות ומרעב. החיים היו בלתי נסבלים אבא שלנו חזר משבי גרמני, הוא היה קצין בצבא פולני, בחזרתו אמר לנו כי המצב קשה מאוד, חייבים לעזוב את הגטו ומצא דרך שיאפשר להבריח אותנו מהגטו.

לילה אחד העבירו אותנו לצד הנוצרים, והיו אמורים להעביר אותנו לגבול רוסי, פרטיזנים הגנו עלינו והחלו הפצצות של הגשר שלחו אותנו ממקום מקום וכל פעם אמרנו שאיבדנו את הדרך. שוב נשארתי לבד, נכנסתי לכנסייה הכומר הסתיר אותי במשך כמה חודשים הצטלבתי כמו גויה לפי כל המנהגים שלהם, התחילו לבוא שליחים וחיפשו יהודים תמיד הכחשתי שאני יהודייה, הכומר תמיד אמר לי לא לשכוח שאני יהודייה ולהקשיב לשליחים מהארץ. נזכרתי בחג החנוכה עם הנרות ודמי חנוכה ונזכרתי שאני יהודייה, שני השליחים אספו אותי לעיר לובלין, כשראינו את מה שנותר פתאום הבנו את גודל האסון. התחילו להגיע שליחים מכל מיני מפלגות ושכנעו אותנו להגיע אתם לארץ ישראל, עלינו על אנייה 2400 איש עברנו בכמה ארצות וכבר הגענו לחופי הארץ וראינו את האורות של חיפה וכל כך שמחנו …..ופתאום הגיעו שתי אניות אנגליות ומחצו את האנייה שלנו, זרקנו עליהם בקבוקים וקרשים אך זה לא עזר…

העבירו אותנו לאנייה חדשה נתנו לנו מזון, לכל אדם פיתה עם מים רותחים, תמיד עזרתי לאנשים שהיו חולים על האנייה, בכל מקום שהייתי ידעתי להסתדר. העבירו אותנו לקפריסין למחנות היינו שם במשך שנתיים. למדתי בקפריסין עברית כל יום כעשר שעות, חייבים ללמוד, הייתי צמאה ללימודים, כל חיי לא ידעתי לקרוא ולכתוב. לראשונה קראתי את הספר של שלום עליכם וצחקתי מהבדיחות שלו.

הגעתי לארץ לבד לבית עולים, בארץ פגשתי את ההורים שלי בשנת 1957 הם הגיעו מפולין אחיי התאומים נפטרו בגיל צעיר ממחלות , עזרתי הם להסתדר הם חיו במעברה אבל עדיין היה לי כעס כלפיהם על שנטשו אותי.. אף פעם לא דיברנו על הדברים…..עבדתי כאחות ועזרתי לכולם.

המסר שלי הוא לא לוותר גם אם קשה לדעת לבקש עזרה, לא להיות אלימים. התחלתי ללמוד בגיל 17 למדתי בעל פה בתנאים קשים בקפריסין, התקבלתי בארץ לבית חולים "הדסה" עבדתי שם 38 שנים, יחס אנוש ולימודים אלו הדברים החשובים בחיים.

הזוית האישית

רבקה: חשוב ללמוד ולהיות בני אדם טובים, קל להיות אלים כלפי החלש, צריך לספר את סיפורו של העם היהודי כל הזמן.

נעה ומור: הפגישות עם רבקה מרגשות. הסיפור שלה הוא חשוב ואנו רוצות להעביר אותו הלאה.

מילון

יודנראט
יהודים שעבדו בגטו למען הנאצים

ציטוטים

”לא לוותר גם אם קשה לדעת לבקש עזרה, לא להיות אלימים.“