מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

את חכמתי רכשתי מבית ינקותי

חגית חן לבית כחלון, בצעירותה
רחבת בתי הכנסת בטריפולי לוב
ביתה של אמי דינה כחלון ז"ל

את חכמתי רכשתי מבית ינקותי, ביתה של אמי דינה כחלון ז"ל 

נולדתי בשנת 1948 במעברת אגרובנק להוריי דינה ופנחס כחלון ז"ל. שנתיים הייתי בת יחידה להוריי. לפניי נולדה להם בת אחרת שקראו לה שולמית, אך היא נפטרה בגיל חצי שנה ממחלה.

הוריי שבורי לב מאסו בחיים בטריפולי שבלוב אחרי שעברו את התעללותם של מוסליני ואנשיו החליטו לעלות לארץ. הוריי לא היו תמימי דעים לגבי העלייה לארץ. היו ויכוחים אינסופיים, אמי בת למשפחת רבנים ידועה, אביה, סבי, יעקב מימון ז"ל, היה רב הקהילה ונחשב לאצולת היישוב.

כל האנשים בעיר חומס שבטריפולי היו משחרים לפתחו לבקש עצה ברכה או תרומה. סבי היה ציוני נלהב וכך הוא חינך את ילדיו. אשתו, סבתי, רוזה מימון נולדה במלטה ומשנישאה לסבי עברה לחומס שבטריפולי ובאופן טבעי כאשתו של רב הקהילה נחשבה לרבנית הקהילה וכולם ביקשו את קרבתה . היא החזיקה בביתה מקווה ושימשה בו גם כבלנית.

לסבי וסבתי נולדו שישה ילדים שלוש בנות ושלושה בנים. כולם עלו לארץ בעקבות אמי שהדביקה אותם בחיידק העלייה לארץ. 

העליה והמעבר לישראל

מיד עם העלייה לארץ הורי שוכנו כאמור במעברת אגרובנק וכאן נולדו גם שתי אחיותיי שוש ושרה ואחי היחיד חיים. כששרה הקטנה הייתה בת שנתיים אימי הייתה בהריון ואז באופן מפתיע אבי נפטר והוא רק בן 28.

אבי פנחס ז"ל אהב מאוד את החיים אך לא את החיים בארץ. הוא כל הזמן התגעגע לאיטליה שם בילה את כל נעוריו וכן התגעגע למשטרה האיטלקית בה הוא שירת כשוטר. בארץ הוא נדרש לעבודות דחק כמו סלילת כבישים חפירת בורות לביוב ועוד כל מיני עבודות שהוא לא היה רגיל להם. מצב זה הכניס אותו לעצבות ודיכאון הוא לקח ללב עד שליבו קרס והוא מת כ"כ צעיר כשהוא משאיר אחריו אישה צעירה בהריון מתקדם ושלוש בנות קטנות.

הישוב באגרובנק הוכה בהלם עם היוודע דבר מותו של פנחס, אבי ז"ל. כולם נרתמו לסייע במהלך השבעה אך היה ברור לאמי שבהמשך היא תצטרך להתמודד עם גידולנו לבד.

אמי שהייתה אישה מאוד חזקה ונחושה מצאה עבודה בטיפול בילדים במעון יום שלימים הפך להיות נעמת שהיא הייתה ממקימיו ועד היום שמה מונצח בפינת הזיכרון בארון הזיכרון בנעמת בחדרה – דינה כחלון ז"ל.

לאחר שהתקבלה לנעמת הבינה אמי כי היא צריכה ללמוד באופן מסודר יותר את השפה ואכן היא נרשמה ללימודי השפה ולימודי הנהלת חשבונות. על לימודיה היא שילמה בניקיונות בביתו של המורה. המורה גר בגבעת אולגה ואמי נאלצה ללכת ברגל לשיעורים אצלו מאגרובנק לאולגה וחזרה וזאת אחרי יום עבודה מפרך לימודים וניקיונות בביתו של המורה.

כעבור זמן זמן גם אימי קיבלה דירת שיכון באולגה ג', דירה קטנה בת 2 חדרים אך בית של ממש. אמי מיד שינסה מתניים אפה כסף והרחיבה את הבית ל – 4 חדרים, שני מטבחים (חלבי ובשרי), מרפסת שהקיפה את כל הבית וחצר מקסימה בה גדלו עצי גויאבות אדום ולבן. בחצר היא בנתה מחסן שם אכלנו החל מצאת חג הפורים ועד לערב פסח שכן הבית נכנס להילוך גבוה לקראת ניקיונות הפסח.

בינתיים בנוסף לעבודתה בנעמת היא קיבלה עוד מספר שעות בניקיונות במטבחי בתי הספר להם חילקו כל יום ארוחות צהריים. עם הזמן היא נתבקשה לעזוב את עבודתה בנעמת ולעבור לעבודת יום שלם במטבחי בתי הספר. וכך היה היא הפכה למבשלת ועם הזמן ניהלה את כל המקום כאשר עוזרת לידה צוות גדול מאד של נשים. היא דאגה לניהול מלאי האספקה של כל החומרים , דאגה לצוות העובדות ולהכנת האוכל והגעתו בזמן לכל בתי הספר בעיר ושכונותיה. עם הזמן הפך שמה לשם דבר כבשלנית הכי טובה וכולם חיכו לארוחת הצהריים של דינה בבתי הספר.

עד היום אני פוגשת אנשים שאומרים לי "הלוואי והיינו טועמים עוד רק פעם אחת את מרק הסולת של אמא שלך או את קציצות הדגים"

כאשר היא זיהתה ילדים שיד הוריהם אינה משגת לשלם על הארוחות במסעדת בית הספר היא ביקשה מהם להמתין והייתה מוציאה להם אוכל החוצה העיקר "שילד עברי לא יהא רעב לעולם" כדבריה. כשמשרד החינוך שמע על כך הוא זימן אותה לשיחת הבהרה אך היא לא נבהלה וענתה להם "מה זה משנה והרי המאזן מאוזן ולא חסר דבר אז במקום לזרוק אני מאכילה ילד עברי רעב" זה לא גורע דבר מהתקציב. וכך הפכה נתינה של אוכל לרעבים לדבר חוקי והילדים שהם עצמם היום סבים לנכדים זוכרים ולא שוכחים.

בבית היא ניהלה אותנו אותי ואת אחי שוש שרה וחיים ביד רמה. בכל שבוע היא הייתה מביאה ספרים לקריאה וביום שישי בערב נתבקשנו לספר לה מה קראנו ומה הסקנו. וכך בכל יום שישי הוחלפו הספרים לספרים חדשים והישנים חזרו למקום לביתה של לאה בלקין שקראנו לה הדודה לאה.

בכלל ימי שישי היו מאופיינים מאוד באוירה ייחודית. על השולחן נפרסה מפה לבנה על היין והחלות. לאחר ארוחת הערב התפתחה שיחה ערה על קורותינו במהלך השבוע ,לאחר מכן נדרשנו לדווח על תוכן הספרים שקראנו ומה היסקנו ולבסוף שיחקנו משחקים שונים כמו מילות שירים מי מכיר את כל השיר, משחקי קופסה למיניהם אך אני אהבתי יותר מכול את משחק הקלפים שאבא שלי הביא לנו לפני פטירתו. מדובר בחפיסת קלפים בת יותר ממאה שנים שמספרת בכל גלויה סיפור אחר מהתנ"ך החל מימי הבריאה עד הסוף. היה עלינו לזהות את הפרק שמאחורי התמונה ולספר את הסיפור. מי שהצליח זכה בנקודות. למשל באחת התמונות מראים את אבשלום ,בנו של דוד, כאשר ברח מאביב ובשעת המנוסה נתפס שערו בעץ האלה. בתמונה אחרת אפשר לראות את הנחש מפתה את אדם וחווה. בתמונה נוספת ניתן לראות את רות המואבייה מלקטת חיטים משדהו של בועז.

לאה בלקין הייתה מנהלת לשכת הרווחה בעיר והיא הייתה חברתה הטובה ביותר של אמי והיה ביניהן שיתוף פעולה פורה בקשר לילדים של לאה ולנו הילדים של דינה. טלוויזה וטלפון כמובן שלא היו באותם ימים ורדיו מותר היה לנו להדליק רק ביום שישי בשעות אחר הצהרים ורק בתחנה עברית כמובן.

בשבת נשמרה השבת כהילכתה לא הודלקה אש בבית וכולנו הסבנו סביב השולחן. בהתחלה זה היה בלי קידוש על היין כי לא היה אבא שיקדש אך מרגע שאחינו חיים הגיע למצוות הוא קידש על היין בכל שבת. האווירה בשבתות בבית הייתה מאד נינוחה אך באמצע השבוע נדרשתי למלא תפקיד של אם כשאני בעצמי הייתי כל כך קטנה. כיוון שאימי הייתה עסוקה בפרנסתנו ובחינוכנו. עול הטיפול בקטנים ובבית נפל על כתפי הרזות. וכך מידי יום הייתי צריכה להשקים קום להכין סנדויצים לאחיי, לסרק את אחיותי שהיה להן שיער עבות ולקלוע להן צמות. לקחת את אחי למעון יום ולאחר מכן לקחת את אחיותי מי לגן ומי לבית הספר.

בצהריים הייתי צריכה לוודא שאחיותי נכנסו לחדר האוכל לאכול צהרייים (אוכל שאמי בישלה ושחולק לכל בתי הספר) בסוף יום הלימודים אספתי את אחיותי משם הלכנו למעון לאסוף את אחינו וכך חזרנו מדי יום הבייתה ארבעת האחים הקטנים. כאן החל מאבק נוסף. היינו צריכות להכין שיעורי בית ולאחר מכן היה עלי לנקות את הבית לסדר אותו ולהפעיל את אחיי עד שאמי תחזור. כשאמי חזרה בשעות הערב היא מעולם לא התלוננה ישר הכינה ארוחות ערב, דיברה איתנו ואחרי שהלכנו לישון שמענו את מכונת התפירה עליה עבדה ותפרה לנו בגדים לחג ולימי חול. השמלות של כל הבנות היו תמיד זהות עם סרט תואם.

בחגים ראש השנה ופסח קנו לנו נעליים ואני זוכרת איך כל חג חיכיתי בקוצר רוח לנעול את נעלי הלק ולראות איך קרני השמש נשברות לתוך הבוהק של הלק. אחי תמיד היה לבוש הכי יפה. הוא היה ילד בלונדי עם עיניים ירוקות והיה אהבת חייה של אמי. היא התייחסה לכולנו בכבוד ובכובד ראש אך לאחי היא תמיד ויתרה וגם בקשה מאיתנו לוותר ולשמור עליו. אין ספק הוא היה בבת עינה.

בבית הספר "לא שפר עלינו מזלנו" כי אמי הייתה מקושרת לכל המורים וכך היא ידעה בזמן אמת אם הכנו שיעורים אם הכל היה בסדר. זה היה מכעיס ומקומם אך לא יכולנו לעשות דבר. כולם כיבדו אותה ואהבו אותה וסיפרו לה הכל. ברחוב מעולם לא נקראנו בשמנו אלא הנה הילדים של דינה.

במלחמת ששת הימים נתבקשנו לעמוד בכביש הראשי ולחלק לחיילים סופגניות לכל החיילים שעברו בדר לצפון. הסופגניות של דינה היו לשם דבר וכל מי שחילק את כל הארגז שלו נתבקש לחזור הביתה ולמלא אותו מחדש.

בגיל 15 נתבשרתי ע"י אמי שהחל מהיום אחה"צ אני מתחילה להדריך ילדים במועדון ויצו הסמוך לביתנו וכי משה פסטרנק ז"ל מחכה לי. וכך מצאתי עצמי מדריכה כל יום אחה"צ קבוצות שלמות של ילדים קטנים מפעילה אותם ומספרת להם סיפורים מהשעה 5:00 עד השעה 7:00 ועוד קיבלתי כמה אגורות על כך. אל תשלו את עצמכם גם כאן דווחתי ממשה ישירות לאמא שלי על תפקודי. זו הייתה יריית הפתיחה למקצועי בעתיד שכן בהמשך מצאתי עצמי מורה בתיכון וכך היום כשאני בת ששים ושש אני יכולה למנות 55 שנים של עבודה עם בני נוער.

אמי הייתה החברה והיועצת שלנו לה סיפרנו הכל גם התכוונו וגם אם לא. הייתה לה דרך מיוחדת להוציא מאיתנו הכל איפה היינו, את מי פגשנו, מה אכלנו וכו'..

בגיל 15 חברותי הצטרפו לנוער העובד ואילו אני הצטרפתי לשומר הצעיר שהקן שלו היה בקיבוץ עין החורש. אמי לא התנגדה לבחירה אך הבהירה היטב שלא אעז לאכול מהאוכל שלהם שכן הוא אינו כשר.

כשמעט יותר גדלתי, בקשתי מאמי רשות ללכת לקיבוץ ורק לקיבוץ של השומר הצעיר. לאה בלקין , החברה של אמא, הייתה הממונה על שילבום של בני נוער בקיבוצים וכהלכתי אליה מלאת תקווה היא בישרה לי שיש רק קיבוצים דתיים דתיים מאד. היה ברור לי שזה היה הסכם לא כתוב בינה לבין אמא שלי, הן ידעו שאני לקיבוץ דתי לא אלך וכך ירד חלום הקיבוץ ונשארתי בבית. אצל אמא שלי מהבית בת יוצאת רק לחתונה וכך היה.

באותה תקופה גם חל שינוי בביתינו. בשכנות לנו גרה משפחה בת עשר נפשות שהאם מתה באופן פתאומי והותירה עשרה יתומים. הילדים פוזרו במוסדות שונים פרט לשניים שהתקשו לגדול אצל דינה. אצלנו בבית. לאה בלקין פנתה לאמי והודיעה לה שהילדים מבקשים לגדול אצלה. אחרי התעייצות איתנו הוחלט לקבלם. הילדים האלה דוד ויוסי אוחיון קיבלו על עצמם את כל החובות והזכויות והיו לאחים שלנו לכל דבר. הם גרו בביתנו עד לאחר שחרורם מהצבא וכשאמי נפטרה הם ישבו איתנו "שבעה" וביכו את מותה בדיוק כמונו.

גם אם התנגדנו עשינו בסוף בדיוק את רצונה והלכנו בדרך שהיא ניתבה בלי לקרא לה בשם. אני הפכתי למורה, שוש שנחשבה תמיד לילדה מחוננת ולמדה על מלגות סיימה מגמה ריאלית בתיכון חדרה ומשם באופן טבעי לאוניברסיטת בר אילן ללימודי כלכלה שרה שהעזה להתמרד מצאה עצמה משרת גקצינת קישור בנחל במשך למעלה מ – 37 שנים ורק חיים החליט שהוא רוצה להיות עצמאי.

חיים היה אמן בנשמתו. הוא היה מסוגל להפוך זבל לזהב. הוא ידע הכל צייר עיצב בצייר על קירות ועיצב בתים עד כדי כך שנמכרו הרבה מעבר לערכת הריאלי בשוק ולכן היה זה אך טבעי שהוא פתח חנות לתריסי אלומניום בגבעתיים ששיגשה ופרחה וכולם רצו רק אותו לכל דבר. חיים לצערנו חלה ובגיל 54 בערב יום הכיפורים לפני חמש שנים נפטר. הוא נפטר ביום הולדת של אמי. כמה סימלי יום פטירתו ביום לידתה של אמי. הוא כמו הוחזר לה כמתנה. נראה לנו שהיא דרשה את הפיקדון שהפקידה בידנו. אנו שלושת האחיות נשברנו עם לכתו. ועד היום ימי האזכרה של אמנו ושל אחינו היחיד נשמרים ונערכים בשיא הכבוד כפי שהם ראויים.

בגיל 23 נשאתי ליוסי ממשפחת חן. יוסי היה מורה לנהיגה והנישואין התאימו לשתי המשפחות שהכירו עוד קודם לכן. מנישואין אלה נולדו לי שלושת ילדי רן הבכור אבא של נהרואי טליה והודיה (נהוראי וטליה לומדים בבי"ס ארלוזורוב בחדרה). דנה בתי ממנה ילד לי שלושה נכדים גאיה ממן . הזמרת הצעירה מבי"ס למוסיקה, אחינועם ויאיר וארז בני שבע"ה עומד להינשא לבחירת ליבו.

באותה מתכונת בה גודלתי כך גידלתי את ילדי לאחריות על עשייתם ולמשמעת עצמית גבוהה ביותר. כן הרגלתי אותם שאני לא מעירה אותם בבוקר וכי זו אחריותם להתעורר בזמן ליומם. וכך קרה שבאחד מימי ראשון של חודש ינואר שנת 1997 ארז בני הצעיר כיוון את השעון לשעה 5:00 לפנות בוקר במקום בשעה 6:00 בטעות. בשעה 5:00 השעון שלו צלצל ולפתע שמעתי אותו צורח "אמא קומי מהר אבא על הרצפה".

יוסי בעלי שהיה גבר יפה תואר מתמר לגובה של שני מטרים בן 48 היה שרוע על הרצפה בדרך לאמבטיה. ידעתי שהוא צריך לקום מוקדם, היה בוקר קר מאד והוא היה בדרכו למקלחת ובדרך בין חדר השינה למקלחת הוא נפל. בהתחלה חשבתי שהוא התעלף וניסיתי להעיר אותו, כיוון שהיה גדול מימדים ואני שקלתי כ – 45 ק"ג היה ברור לי שלא אוכל להרים אותו אז ביקשתי מארז שיעזור לי להרים את אבא. ארז, ילד בן 13, אמר לי "בואי נקרא לאמבולנס" קראנו לאמבולנס שהגיע מיד אך היה ברור שהם צריכים נט"ן. ואכן הזעיקו את הנט"ן ותוך מספר דקות היינו בבית חולים הילל יפה. כולם הבינו מה קרה חוץ ממני. הייתי בטוחה שהכל יעבור. ואז הרופא ביקש ממני לקרא למשפחה. התקשרתי מיד לבסיסים (רן ודנה היו בשרות סדיר ) ובקתי שישלחו את הילדים מיד להילל יפה. קראתי למשפחה אך לא כל כך הבנתי עדיין למה? התברר שיוסי לקה באוטם בגזע המח. ארוע שאין ממנו דרך חזרה. רק בגלל קשרים אמיצים בבית החולים משכו את חייו לעוד 16 ימים ואחרי 16 יום יוסי נפטר כשהוא מותיר אחריו אותי אשתו ושלושת ילדיו רן דנה וארז.

מתו הפתאומי של יוסי היכה בהלם את כל העיר. איש לא האמין שהאיש המדהים הזה איננו כל אחד בדרכו ספד לו דרך העיתונות, בע"פ, דרך הרדיו. מיד לאחר השבעה כמובן ביטלתי את מסיבת בר המצווה שנועדה להיות לארז שכן הוא היה בגיל מצווה , בן 13. הגדולים בשירות סדיר הילד הקטן בן 13 יוסי לא השאיר דבר מלבד זכרונות, ואיך לא מי בגיל 48 חושב למות? הכל היה כל כך מפתיע וכל כך קשה ואז החלטתי יש לי דוגמא נפלאה איך להתמודד עם כזה אסון. אין חובה ליפול – אימצתי לי את אמא שלי המופלאה לדוגמא ולאורה חינכתי ופיתחתי את ביתי.

היום תודה לאל רן הגדול נשוי ואבא לשלושה ילדים מדהימים. הוא בעל מספר תארים ומשרת כקצין במשטרה. דנה נשואה ואמא לשלושה ילדים מדהימים בעלת תואר ומורה ומרכזת שכבת י"א בתיכון חדרה ארז בעל תואר ובעלים של סניף ארומה בתל אביב. ארז בע"ה עומד להינשא ואני מקווה לזכות לראות ממנו נכדים. מאותו ילד מדהים שמצא את אביו שרוע מת על הרצפה כך סתם ללא כל סיבה הפך לגבר לתלפיות.

נראה לי שלמדתי ממנו מהילד הזה יותר משאי פעם יכולתי ללמד אותו. תעצומות הנפש שגילה לאורך גידולו, הבגרות והמשמעת העצמית הם הם שסייעו בידי להבין שעם כל ההלם והכאב שבאובדן הוא התמודד יותר טוב ממני

במפגשי תכנית הקשר הרב דורי, העלנו את סיפור מורשתנו, ונתבקשנו להציב תמונה כלשהי ממחוזות ילדותי. ובכן החלטתי לשבץ תמונה בה אני מחופשת לילדה טריפוליטאית.

 

לשם כך הלבישו אותי "בסדד" זוהי חתיכת בד גדולה שזורה בחוטי כסף או זהב ואיתה עוטפים את הגוף בצורה מאד מסוימת. מעל ה"סדד" לבשתי פרמלה שזוהי חולצת משי עם שרוולים תפוחים וגם היא שזורה בפסי כסף או זהב. על הכל לבשתי אפודה שעשויה מקטיפה יקרה ורקומה כולה ביד בחוטי כסף או זהב.

העשרה

אור שלום אתר קהילת יהודי לוב : "אנחנו כאן כדי לסייע בשימור והנחלת מורשתם המפוארת, בת 2,500 השנים, של יהודי לוב לדור החדש ולכלל עם ישראל". 

יהדות לוב: " קהילה היא מן העתיקות בעדות ישראל. בכך תומכים מקורות היסטוריים, ארכאולוגיים וספרותיים (פירוט בהמשך). מכוני מחקר של יהדות לוב העוסקים בשימור המסורת של העדה הם מרכז מורשת יהודי לוב ומרכז אור שלום."

"הקהילה היהודית של לוב מנתה ערב הקמת מדינת ישראל כ-38,000 איש ומרכזה היה בעיר הבירה טריפולי (ולכן מכנים אותם "טריפוליטאים"). ריכוז נוסף של יהודי לוב התקיים בפנים המדינה, קרוב למדבר סהרה. יהודים אלה התבדלו מסביבתם והתגוררו בשכונות נפרדות, חלקם במערות חצובות בקרקע".

נעמת: "נעמת (ראשי תיבות: "נשים עובדות ומתנדבות"), הוא שמה הנוכחי של מועצת הפועלות, תנועת הנשים שנוסדה מטעם הסתדרות העובדים הכללית. התנועה נוסדה בשנת 1921 והיא כיום תנועת הנשים הגדולה בישראל. בשנת 2008 זכתה התנועה בפרס ישראל בתחום מפעל חיים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

מורה מובילה, סמדר דיאמנט,

מדריכה, מובילת תכנית הקשר הרב דורי, אורטל מרחב
2015, תשע"ה

מילון

יהדות לוב
הקהילה היא מן העתיקות בעדות ישראל. בכך תומכים מקורות היסטוריים, ארכאולוגיים וספרותיים (פירוט בהמשך). מכוני מחקר של יהדות לוב העוסקים בשימור המסורת של העדה הם מרכז מורשת יהודי לוב ומרכז אור שלום. הקילה היהודית של לוב מנתה ערב הקמת מדינת ישראל כ-38,000 איש ומרכזה היה בעיר הבירה טריפולי (ולכן מכנים אותם "טריפוליטאים"). ריכוז נוסף של יהודי לוב התקיים בפנים המדינה, קרוב למדבר סהרה. יהודים אלה התבדלו מסביבתם והתגוררו בשכונות נפרדות, חלקם במערות חצובות בקרקע.

נעמת
נעמת (ראשי תיבות: "נשים עובדות ומתנדבות"), הוא שמה הנוכחי של מועצת הפועלות, תנועת הנשים שנוסדה מטעם הסתדרות העובדים הכללית. התנועה נוסדה בשנת 1921 והיא כיום תנועת הנשים הגדולה בישראל. בשנת 2008 זכתה התנועה בפרס ישראל בתחום מפעל חיים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ציטוטים

”אימי, דינה ז"ל הייתה בין מקימי מעון נעמת בחדרה, שמה מונצח בפינת הזיכרון שם.“