מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אתי בן צבי מספר על קהילת יהודי גיאורגיה

מימין סבתא אתי. משמאלי סבא ישראל.
משפחת אלאשווילי (בלי שרה ומשה)
סיפור העלייה של יהודי גרוזיה (גאורגיה)

סבתא אתי, סבתא של הדר בירן, נולדה בראשון לאפריל, 01.04.1956, בגיאורגיה לשבתי ותמרה אלאשווילי. לסבתי חמישה אחים: משה – הבכור, שרה – שנפטרה בגיל 52 מסרטן, שמואל – שנפטר בגיל 9 חודשים ממוות בעריסה, רפי , אלי, אבי ואתי – בת הזקונים.

את יהדות גאורגיה, רובינו לא באמת מכירים או לא הכרנו. כמה אנקדוטות. בדיחה פה. סטראוטיפ שם. אבל לא באמת ידענו עליהם הרבה. אולי דרך הסיפור הזה של העלייה של סבתי ארצה מגאורגיה, או יותר נכון, סיפור מאבקו של שבתי אלאשווילי, אביה של סבתי היקרה אתי, אני אוכל להעביר קצת יותר, לאילו שלא יודעים ולא מכירים את הסיפור הגדול יותר והעיקרי יותר על העדה הנפלאה הזו. שיש לי הכבוד להכיר באופן אישי.

יהדות גאורגיה, עשתה הכל על מנת לשמור על יהדותה, במקום ובתקופה שבו הוקע כל דבר הקשור לדת בכלל וליהדות בפרט, ע"י השלטונות הקומוניסטיים של ברית המועצות. מאבקם לשמור על תורה ומצוות ולקוות, שיום אחד יוכלו להגיע לארץ אבותם, מזכיר את המאבק של החשמונאים, כאשר נגזרו עליהם גזירות ששאפו לבטל כל זהות יהודית וכל תקווה לחזור ולהיות יהודי. היהודים בגאורגיה שמרו מצוות, קיימות דיני התורה ולמדו עברית בסתר.

לא פלא שממקום כזה, קם שבתי אלאשווילי, אחד מהמנהיגים הבולטים ביהדות גאורגיה, לפתיחת שערי ברית המועצות . שבתי ועוד 17 משפחות כתבו מכתב לאומות המאוחדות, ובו הביעו את הכמיהה שלהם לחזור לארץ ישראל. ארץ אבותם. וחתמו עליו. חתימה על מכתב כזה, יכולה להיות משמעותו בברית המועצות, כבגידה. ומכאן, האפשרות שיהיה גזר דין קשה מאוד ע"י השלטונות, קצר מאוד. תוך קידוש השם גדול ואמונה גדולה בקב"ה, לקח שבתי אלאשווילי עם עוד שניים מחותמי המכתב, להבריח את המכתב לשגרירות ההולנדית – שישבה בבירת הסובייטית – מוסקבה. תוך כדי סיכון אדיר , לקח על עצמו שבתי את המשימה להכניס את המכתב לשגרירות.

בעוד שני האחרים צופים ובודקים את המיקום של השוטרים, ששמרו על השגרירות ההולנדית במוסקבה, הם נותנים לשבתי את האות ושבתי רץ לכיוון הדלת ודופק עליה על מנת שיפתחו לו. השומרים מזהים את שבתי , אך באותו רגע נפתחת הדלת של השגרירות, ושבתי נדחף פנימה והדלת נסגרת, לפני שתופסים אותו. הם הצליחו. אך כבר בחוץ חיכתה המשטרה לשבתי והוא נלקח לחקירה ומעצר ושוחרר אחרי זמן רב. כך היה עם עוד כמה מאלו שהמשטרה חשדה שהם בפעילות הלא חוקית הזו.

המכתב נמסר אך לא היה ברור אם הגיע ליעדו.

בעוז בלתי רגיל עמדו קבוצת יהודי גאורגיה הקטנה אל מול חקירותיהם ברית המועצות הענקית. מאבק של מעטים מול רבים.

עברו חודשים, אך עדיין לא היה ידוע מה עלה בגורל המכתב. רפי, בנו של שבתי , היה מאזין בשעות הלילה, במקלט במרתף , לחדשות בעברית , בווליום נמוך מאוד , שהשכנים לא ישמעו. כדי לראות אם יש חדש בקשר למכתב.

ואז זה קרה. באותו בוקר, היה שבתי בבית הכנסת בתפילת שחרית, כשלפתע מתפרץ לבית הכנסת, בנו הבכור משה, ניגש אליו ולוחש לו "המכתב התפרסם". אושר נסוך על פניו של שבתי, שמיהר הביתה. המאמץ לא היה לשוא. המכתב התפרסם, ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר קראה אותו באו"ם קבל עם ועדה והמכתב החל להכות גלים בכל העולם.

הידיעה כי התפרסם המכתב עברה כאש בשדה קוצים, וקבוצה נוספת התארגנה הגיעה לתחנה המרכזית במוסקבה והחלה שביתת רעב. שוב קבוצה קטנה, שעמדה מול המכונה הסובייטית הגדולה. שוב, מעטים עם אמונה מול רבים עם רובים, שהראו כבר שאין להם בעיה להשתמש בהם.

הלחצים על ממשלת ברית המועצות, החלו להראות את השפעתן. ולאחר זמן לא רב, ברית המועצות נכנעה. הם ניאותו ב-1971 לפתוח את השערים ליציאת היהודים מגאורגיה. משפחות מכרו את רכושם ובתיהם, והמתינו. הזמן עבר לאיטו. עד שבתאריך 31.3.1971 שערי ברית המועצות הגדולה נפתחו לעליית יהודי גאורגיה, והיהודים החלו לצאת מיד.

בתקופה זו, החלה בריאותו של שבתי להדרדר. הוא חלה בסרטן, ומצב בריאותו המשיך לרדת. הוא טופל בבית חולים, עד שהתקבלה הידיעה ב-1971 כי השערים נפתחו, המשפחה מחליטה לעלות. לא ממתינים. התחנה הראשונה שעליהם לעבור היתה אוסטריה. אך מפאת בריאותו הרופפת של שבתי, מתעכבת העלייה לארץ, ושבתי מאושפז בבית חולים בוינה. רופאים מצליחים לייצב אותו והמשפחה עולה למטוס שיביא אותם לארץ ישראל.

שבתי אלאשווילי, החזיק מעמד, בנס. וכשהגיעו לארץ, מאחר וכבר לא יכל לעמוד על רגליו, הורידו אותו באלונקה מהמטוס לכיוון בית החולים. לפני שהעלו אותו לאמבולנס, ביקש מהנושאים אותו להנמיך את האלונקה עליה שכב. כשהורידו את האלונקה והניחו אותה על האדמה, שבתי ברעד והתרגשות ודמעות של אושר, הושיט יד והניח אותה על אדמת ארץ הקודש. הארץ שחלם הוא ואביו וסבו ואבות אבותיו, להגיע אליה. זה היה כמה ימים אחרי פסח ומכאן החלו לקרוא העולים לעלייתם, "יציאת מצריים של עולי גאורגיה". משם נלקח ע"י אמבולנס לבית החולים. בבית החולים, הגיעה ראש הממשלה, גולדה מאיר, לבקר את שבתי וללחוץ את ידו. על המכתב אמרה גולדה בנאומה בכנסת: ישנן שתי מגילות עצמאות, אחת זו שנקראה ב-1948 עם הכרזת עצמאות המדינה ושנייה היא מכתב י"ח המשפחות מגאורגיה"

ככר ע"ש שבתאי אלאשווילי ז"ל בשכונת רוממה בירושלים

שבתי, כבר לא זכה לצאת מבית החולים על מנת להינות מנופי הארץ שכל כך חלם הוא ואבותיו, להגיע אליה, וזמן קצר אחרי שהגיע לארץ ישראל אחרי מאבק ארוך ומסוכן בברית המועצות ובמחלת הסרטן, נפטר שבתי אלאשווילי, בתאריך כ"ה אייר.

כאות על אומץ ליבו ומנהיגותו, נחנכה בנוכחות שרים וראש עריית ירושליים, בתאריך 31.3.1975 כיכר בשכונת רוממה, על שמו של שבתי אלאשווילי.

אתי אימה ואחיה התיישבו בירושליים, וכיום גרה אתי בביתה בלוד. וכך כל שנה מציין חג הפסח במשפחת אלאשווילי, את עליית יהודי גאורגיה – ונקראת גם במשפחה "יציאת מצריים של גאורגיה".

 

סמל המשפחה

הזוית האישית

אתי בן צבי: "אולי דרך הסיפור הזה של העלייה של סבתי ארצה מגאורגיה, או יותר נכון, סיפור מאבקו של שבתי אלאשווילי, אביה של סבתי היקרה אתי, אני אוכל להעביר קצת יותר, לאילו שלא יודעים ולא מכירים את הסיפור הגדול יותר והעיקרי יותר על העדה הנפלאה הזו. שיש לי הכבוד להכיר באופן אישי".

מכתב שמונה עשרה המשפחות

כתבות

הקהילה היהודית בטביליסי – מאגרי המידע בית התפוצות

מילון

גאומרג'וס
"לחיים" בגאורגית

ציטוטים

”"שכן אין אנו דורשים הרבה - רק שיניחו לנו לצאת אל ארץ אבותינו" (מהמכתב) “

”"אנחנו מאמינים: תפילותינו הגיעו אל האלוהים" "אנחנו יודעים : קריאותינו יגיעו אל בני האדם"“