מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אשת חיל מי ימצא

סבתא ואני אחרי יום כיף בלתי נשכח
סבא ימימה וסבא משולם
סיפור חייה המרתק של סבתא ימימה האהובה. סיפור המשלב סיפורי גבורה, שכול ואהבה אין סופית.

ימימה כוכבי היא סבתי האהובה מאוד, אמו של אבי. בתיעוד סבתא מתארת את חייה.

סבתא ימימה מספרת

"נולדתי בעיר שרעב שבתימן בכ"ה כסלו תרפ"ט, 28 בדצמבר 1929. לאחר מותה של אמי אחי הבכור אברהם, שהיה בן 7, ואנוכי, בת שנתיים,  נשלחנו לשהות אצל דודי, אחיה של אמי. אבי שעיה נתן שרעבי, היה עסוק מאוד במסחר, ויחד עם זאת הכין את עצמו לעלייה לא"י. הוא ראה בעלייה לארץ הקודש מצווה שיש לקיים. אולם, שלטון המנדט הבריטי אפשר רק לזוגות נשואים לעלות לא"י.

כשנה לאחר מות אמי, נישא אבי בשנית וכך יכול היה להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל. יצאנו לדרך- שיירה קטנה המונה מספר משפחות. אנחנו היינו משפחה בת 4 נפשות. התחלנו בהליכה משרעב לעדן בעזרת מבריחים שסייעו לנו תמורת כסף. צעדנו בעיקר בלילות מחשש להנכלויות מצד ערביי הסביבה. לאחר מספר ימי שהות בעדן, הגיעה ספינה לקחת אותנו לארץ ישראל. במהלך השיט שהינו על הסיפור. הדבר היחיד הזכור לי הוא שהרגשתי רע מאוד. לאחר מספר ימי הפלגה בים האדום הגענו לארץ ישראל לנמל יפו.

כאשר נשאל אבי היכן רוצה להתגורר, ביקש להתגורר במקום בו גרים בני עירו. כך הגענו לרחובות. תחילה גרנו בבית האריזה שברחוב הירשזון (מקומו של בי"ס בן צבי כיום). לאחר מכן עברנו למרמורק, שם קנה אבי מגרש לבניית ביתנו. במהלך תקופת הבנייה גרנו בצריף שכור. אינני זוכרת את חבלי הקליטה בארץ. כנראה בגלל גילי הצעיר. שכונת מרמורק השתרעה מרחוב הרב דוד ישראל עד רחוב חזית הדרום של היום. והייתה סמוכה לשכונת שעריים, גם היא שכונה בה התגוררו עולים תימנים. בעבר הפרידו בין שתי השכונות כרמים ופרדסים רבים. כיום הגבולות היטשטשו. המבוגרים דברו ביניהם תימנית-עברית. אנחנו, הילדים הבנו מעט מדבריהם משום שדברנו עברית. החיים היו צנועים. לא הרגשנו מצוקה כלשהי, איני זוכרת שהרגשנו אי פעם רעב או תחושת מחסור. שמחנו בחלקנו.

התמונה הראשונה מילדותה של סבתא ימימה

החיים בשכונה הושתתו על עזרה הדדית, הסתפקות במועט וכבוד רב לזקני המקום. כולם הכירו את כולם ושמחו לעזור אחד לשני באירועים של שמחה או עצב. כאשר הייתה חתונה בשכונה, בעלי השמחה היו מחלקים בין בתי השכנים, באמצעות ילדיהם, קמח ושמן לצורך הכנת כיבוד. כאשר אישה ילדה, כל נשות השכונה היו מתגייסות ומביאות במשך שבוע שלם מיני מאכלים, קפה ועוגות. יושבות ושותות ונותנות עצות מנסיונן. הלידות ברובן היו מתקיימות בבית בעזרת מיילדות מקומיות. להבדיל, באבל היו מתפללים בבית האבלים בבוקר ובערב, לאורך כל חודש האבל. לאנשים בודדים היו אוספים כסף להקמת מצבה.

רופאת השכונה הייתה ד"ר נוסינוב. היא בקרה בבתי הספר ובגני הילדים. אולם מי שעסקו בעיקר בריפוי היו זקני המקום שהיו משתמשים בכל מיני שיקויי צמחים ובמה שנקרא כיום "תרופות סבתא".

אני זוכרת במיוחד את חגי השכונה. ההכנות לחגים המרכזיים וגם לשבת היו מתחילים זמן רב מראש. הכנסת האורחים הייתה מצווה גדולה. מול ביתנו גרו שתי אלמנות ובכל חג ושבת ללא יוצא מן הכלל היו מצטרפות עם ילדיהן. מצווה חשובה נוספת הייתה משלוח המנות בפורים. מילאנו מצווה זו בשמחה רבה.

בכל שבת בבוקר היו הולכים הגברים להתפלל בבית הכנסת, חוזרים הביתה לקידוש ואכלים ארוחת צהריים מוקדמת. אני עדיין זוכרת את המראה המרהיב של קבוצות המתפללים היוצאים מבית הכנסת והולכים בחבורה, כשבכל פעם פורש אחד מהם ונכנס לביתו.

הזקנים היו האנשים המכובדים ביותר. אם מישהו מהם היה זקוק לעזרה הלכנו לבתיהם ועזרנו להם בהכנת אוכל, בסידור הביתה ופעמים רבות גם הזמנו אותם לביתנו. הייתה לנו שכנה ערירית שישנתי אצלה פעמים רבות בערבי שבת. אני זוכרת אותה מבשלת ביום שישי את האוכל לשבת בטאבון בחצר. אהבתי מאוד לישון אצלה ושמחתי בכל הזדמנות שאבי בקש ממני לעשות זאת. במיוחד נהניתי לשמוע את הסיפורים שלה.

באותם ימים אכלנו בשר רק בסופי שבוע. מספר שכנים היו שוחטים ביחד עז או כבשה ומתחלקים בבשר. היינו משמרים את הבשר בעזרת מלח. בביתנו היה מקרר קרח מאולתר מתיבת אריזה של תפוזים. היינו הולכים עד למפעל הקרח כדי להביא בלוקים של קרח למקרר. רק מאוחר יותר הגיעה העגלה עם מוכר הקרח, כמו גם עגלת מוכר נפט שהיה מצלצל בפעמון. אנחנו, הילדים היינו רצים אחרי העגלה.

משחקי הילדות היו חלק חשוב מחיי, זאת למרות שמגיל שמונה נדרשתי לסייע בבית והוגבלתי בשעות המשחק שלי עם החברות. היינו מכינות בובות מסמרטוטים עם עיניים מכפתורים. היינו מציירות לוטו על גבי קרטון וגוזרות אותו לצורך המשחק. היינו משחקים קלאס, תופסת, מחבואים וסמני דרך. שיחקנו רבות עם ילדי מושב גבתון הסמון אלינו. היו בינינו יחסים טובים. בשנים הראשונות כשעוד לא היו מים בבתינו, הינו מקבלים מיכללי מים מהם.

למדתי בבית ספר למלאכה לבנות בי"ס רוזמנברג – על שם מנהלת בית הספר מיה רוזנברג שהייתה אוספת תלמידים משעריים ומרמורק ודואגת שילמדו בבית הספר. רוב הבנים למדו ב"חדר" בשכונה. אני זוכרת שהייתי יד ימינה של המנהלת. היא הייתה שולחת אותי לעבור בבתיהם של התלמידים שלא הגיעו לבית הספר, לברר מדוע לא הגיעו. אהבתי את החגים בבית הספר, משום שהם נחגגו בזיקה לארץ ישראל, בניגוד למסורת איתה הגענו מתימן. אני זוכרת את ילדותי כמאושרת, על אף הדלות היחסית בה גדלנו.

הדמויות שהשפיעו עליי ביותר בילדותי היו אבי, דודי ואחי הבכור אברהם.

זכרון נעים שיש לי הוא שאבי קורא לאברהם ולי מסיפורי התנ"ך. הוא היה אומר שאלה "סיפורי חיים" וניתן להסבירם בשפה פשוטה. אבא הנחיל לנו את האהבה לקריאה ובמיוחד לקריאה בתנ"ך.

לאשת אבי קראו שרה. לשרה ולאבי נולדו שלושה ילדים – אחיי הקטנים גאולה, מנחם ואבנר. שרה גידלה אותנו כילדיה לכל דבר . אנשי השכונה לא ידעו שאנחנו אחים שנולדו משתי אמהות. אפילו אחיי הקטנים לא ידעו זאת זמן רב. אבי היה הדמות שדאגה לחינוכי הרוחני ואמי – לחינוך לסדר ונקיון, לאורח חיים בריא, לנימוסים ומתן כבוד לאנשים. הורי עבדו בפרדסים שהיו באזור נווה יהודה (השכונה בה אני מתגוררת שנים רבות). הם היו עסוקים רבות ועלי היה כר מגיל 8 לדאוג לאחיי הקטנים.

מאוחר יותר, הגיעו למרמורק דודי, שגידל אותי לאחר מות אמי, וילדיו. שמחתי מאוד מכך כי היו בינינו קשרים טובים מאוד. עד היום אני בקשר טוב עם בנותיו.

בביתנו היו שני חדרי שינה, שירותים, מקלחת ומטבח ממנו הייתה יציאה למרפסת שנסגרה והפכה לפינת אוכל. הילדים הקטנים ישנו עם ההורים ואברהם ואני ישנו בחדר השני. שטח החדר הייתה כדונם ובה גידלנו ירקות שונים ועצי פרי. כמו כן גידלנו עופות.

אחד האירועים הזכורים לי ביותר מילדותי הוא פרוץ מלחמת העולם השנייה. מיד החלו בהכנות לקראתה- אגרו קמח, סוכר, אורז ותפוחי אדמה. חפרו שוחות בחצרות נגד הפצצות מהאוויר. בסופו של דבר לא הופצצנו על אף שנשמעו אזעקות מפעם לפעם. לא היה מחסור בעת המלחמה כי האוכל סופק מהחצרות, גם ערביי הסביבה עזרו וכן שתי המכולות השכונתיות. תושבים רבים התנדבו ללפעילות המשמר האזרחי. לא היה אז רדיו ותושבי השכונה התעדכנו מהעיתון היחיד שהיה באטליז והיה עובר מיד ליד. כבר אז שמענו שמועות מקוטעות וחלקיות לגבי גורל היהודים במחנות ההשמדה. הייתה הרגשה כבדה ביחס לאסון ההולך ומתחולל על העם היהודי באירופה.

הצטרפתי לתנועת "הנוער העובד" בעקבות אחי אברהם. אבי גילה זאת לאחר הצטרפותי ואישר לי חברות בתנועה בתנאי שלא אזניח את מטלות הבית. בתנועה לקחו חלק גם נערים משעריים והיינו מקניטים אלה את אלה. בדרך למועדון התנועה חששנו מחיילים בריטים שהסתובבו במושבה ולכן צעדנו בחבורות. תמיד אפשר היה להפגש בחיילים בריטיים שתויים שרועים על ברחוב או יושבים על כוס בירה בבתי הקפה. ההויי בתנועת הנוער היה נפלא עבורי השתתפתי בפעילויות רבות. ביניהן גם אימונים צבאיים שהיו סודיים לקראת הצטרפותנו בעתיד ל"הגנה". התאמנו באיתות "מורס", אימוני קפא"פ (קרב פנים אל פנים בעזרת מקלות) וא"ש לילה (אימוני שדה) בפרדסים. כשהגענו הביתה מלוכלכים הסתרנו מהורינו את הסיבה לכך. לאחר שסיימתי 8 שנות לימוד ואני חברת תנועת "הנוער העובד" התחלתי לעבוד בטיפול בקשישים, טיפול בילדים וקטיף ירקות והדרים.

כשהייתי בת 14 עזבתי את בית אבי ועברתי להתגורר בתל אביב. הפרידה מהבית הייתה קשה, אך יחד עם זאת הרחבתי את המעגל החברתי שלי ואת אופקיי. מעבר לפעילות ב"נוער העובד", הגעתי גם להרצאות ב"בית ברנר"- מקום מקלט לנערים שעבדו במהלך היום והגיעו לשם לרכוש השכלה בשיעורי ערב.

באותה תקופה הוקם "בית הבימה" וצפינה בהרבה הצגות. במיוחד אהבתי לראות אופרות. אהבתי לאופרות נטועה בי עד היום. נהננו לטייל ברחובות העיר, ברחוב אלנבי אהבנו לאכול גלידת 'ויטמן'. טיילנו הרבה לאורך החוף. אחי אברהם היה מבקר אותי מדי פעם. המפגשים הללו היו חושבים לי מאוד. לבית הורי ברחובות, הייתי מגיעה אחת לשבועיים.

את משולם פגשתי ב"בית ברנר". גם הוא תושב רחובות שגר בשעריים. אך הוא ומשפחתו עזבו בגיל 12. משולם התייתם מאביו כשהיה בן שש והועבר למשפחת דודו שגידל אותו ואת אחיו. השלטונות בתימן היו חוטפים ילדים יתומים מאב. לאחר שעלו עם משפחת דודו לא"י, גרו משולם ואחיו דוד אצל דודתם בשעריים. כשהיה בן 12 ואחיו בן 10, הועברו האחים לקיבוץ במסגרת "עלית הנוער", שם עבדו , למדו והתגייסו לפלמ"ח. בפלמ"ח הם פעלו במסגרת "עלייה ב'" – העברה חשאית של עולים בלתי חוקיים לא"י, בניגוד להוראת השלטונות הבריטיים. הם עלו בעיקר בהעברת עולים מסוריה, שם נתפסו ועברו תקופה קשה בכלא הסורי. לאחר משא ומתן עם השלטונות הבריטיים הועברו לכלא בירושלים ולאחר תקופה, כנגד ערבויות שוחררו.

הצטרפתי ל"הגנה" לפני קום המדינה. הפעילות הייתה חשאית ביותר, והיה אסור לספר עליה לאיש. גם על מעשיהם של חברים אחרים ושל משולם לא ידעתי דבר. משולם עבד בתע"ש, שהייתה אז במחתרת ולימים הפכה לתעשייה הצבאית. במסגרת ההגנה התאמנתי בכתב "מורס" והייתי לקשרית. לבריטים היה מחנה גדול ב'שרונה' בת"א וחששנו להתפס. למפקדינו היו שמות סמויים. בלילות היינו נשלחות אני וחברותיי להדביק כרזות תעמולה של ה"הגנה", אותם היו תולשים חברי האצ"ל והלח"י. גם אנחנו היינו מורידים את כרזותיהם.

ליל ההצבעה באו"ם על חלוקת ארץ – ישראל 29 בנובמבר 1947. התגודדנו יחד עם המוני אנשים בהצטלבות הרחובות שיינקים ונחלת בינימין, כשאנו מצויידים בדפים ועפרונות ומסמנים אילו מדינות הצביעו עבורנו על פי השידור ברדיו (שהועבר ברמקולים). לאחר שהוכרזו התוצאות עבורנו גאתה השמחה ברחובות ויחד עם כולם פרצנו בשירים וריקודים . חזרנו הביתה רק לפנות בוקר.

חיילת בהגנה – באותה התקופה לא היו מדים

כבר למחרת פתחו הערבים בפעולה נרחבת. הדרך לרחובות נחסמה ונדרשה נסיעה בדרך חתחתים כדי לההגיע לביקורים בבית, לכן לא הגענו לביקורים רבים. אולם כשכן הייתי נוסעת לרחובות הייתי מבריחה על עצמי גופי נשק- חלקי תת מקלע מסוג "סטן" – לחברי ההגנה שהיו יושבים בדרך כלל בקפה "חבקין" או בקפה "שטרים" ומשם היו יוצאים לפעולות. למרות שברחובות עצמה היו בריטים היוותה המושבה מקום מרכזי ליציאת השיירות לנגב.

לאחר הקרב בכפר אוריה קיבל דוד, אחיו של משולם, שגויס לגדוד 52 ולחם בקרבות בדרום הארץ, חופשה. כאשר הוא וחבר ישבו בקפה "חבקין" ברחובות, ראו את הגדוד יוצא לפעולה נוספת. למרות שהיו בחופשה החליטו להצטרף לחבריהם בהתקפה על תל -א-ריש (ליד חולון). שם נהרג דוד יחד עם עוד שישה בני רחובות. המקום נקרא "תל גיבורים" על שמם. משולם היה קשור מאוד לאחיו ולאחר שקיבלנו את ההודעה בכאב יצאנו לחפש בשדה הקרב את גופתו של דוד. לא הצלחנו למוצאו ולהביאו לקבורה. לרק לאחר שנים רבות נמצאו שרידי גופתו וזכינו להביאו לקבורה. בתאריך 30.8.2007 התקיים בבית העלמין נחלת יצחק טקס לגילוי המצבה.

לעתים קרובות הטילו הבריטים עוצר על תושבי תל אביב וערכו חיפושים בבתי חשודים. אני הייתי קשרית והייתי צריכה להעביר הודעות ממקום למקום. היינו מוודאים שהשטח פנוי, רצים בית הבתים וממשיכים במשימתנו.

רק כאשר הבריטים יצאו מהארץ בתאריך 13.5.1948. מיד למחרת הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה. שמחתנו הייתה מהולה בעצב רב ביודענו את המחיר הכבד ששילמנו עבור עצמאותנו. היו אז גם אירועים קשים, כמו המקרה של "אלטלנה". ניסינו להגיע לחופי תל אביב אך נחסמנו על ידי הצבא ברחוב שינקין. זכורה לי מאוד התחושה הקשה מפני מלחמת אחים. בתקופת המלחמה הייתי מגוייסת חלקית – אחרי כיבוש לוד ורמלה נשלחנו למשימת שמירה בבתי ערבים שנמלטו, מחשש ביזה של הרכוש הנטוש. עד אז כמעט ולא ידעתי על קיומן של לוד ורמלה. זכורה לי ההרגשה הקשה כשנכנסו לבתיהם, חלקם מפוארים ועל הכיריים עמדו עדיים סירים ובהם אוכל חם. בתקופה זו גם עבדתי למחייתי בטיפול בקשישים ולאחר מכן במפעל "עלית" ברמת גן במשך כשמנה חודשים.

התקופה שלאחר קום המדינה זכורה לי כתקופה יפה על אף הקשיים של אותם ימים. הייתה תקופה של תקומה והתרוממות רוח על שזכינו למדינה משלנו. הייתי גאה בעצמי על שיכולתי לקחת חלק במעשים ולתרום את תרומתי למדינה.

לאחר המכה שספג במות אחיו האהוב, משולם לא מצא מנוח לנפשו, הוא היה עסוק בעבודה בתעשייה הצבאית וחיפשנו כל דרך להיות ביחד. החלטנו להתחתן. אברהם אחי הבכור היה בסוד הענינים ולמרות שהתסייג מכך (עדיין עת מלחמה היא"), הורי הביעו הסכמה. רצינו מסיבה צנועה, אולם כמיטב המסורת בשכונה הייתה המסיבה משופעת בכיבוד ואורחים. מה גם שזו הייתה מצווה לסייע ליתום כמו משולם.

יום הנישואים שלנו היה י"ט באלול תש"ח 23.9.1948. לצערי אין לי תמונה אחת מהיום הזה. יום לני כן הפציצו המצרים את רחובות והצלם הידוען בן-צבי לא הסכים להגיע למקום. כמובן שלא הייתה לאיש מאיתנו מצלמה פרטית. לאחר הנישואים גרנו כארבעה עשר חודשים בדירה קטנה ברמת גן. תקופה זו זכורה לי לטובה בעיקר בזכות שכנינו שמעה ושמעון, זוג חשוך ילדים שאימץ אותנו כילדיהם. שניהם עזרו לנו מאוד, במיוחד שמעה. באותה עת מצאתי עבודה כעוזרת בפעוטון שם גיליתי לראשונה את אהבתי הרבה לילדים. דבר שהשפיע רבות על המשך הקריירה שלי בתחום זה.

המצב בארץ דרש ממני להתגייס אולם אז גיליתי שאני בהריון. בני דודו נולד ביום ב' בתמוז תש"ט 29.6.1949. משולם היה המאושר באדם והתינוק מילא את כל עולמנו. דודו נקרא על שם אחיו של משולם. לקראת סוף 1949 הגענו לשכונת נווה יהודה. היו קשיי קליטה קשים מאוד. אך יחד עם זאת תקופה זו זכורה לי כתקופה יפה מאוד. לא הצטערתי על המעבר לשכונה מרמת גן. אני עבדתי בתחילה בנקיון ולאחר מכן כסייעת בגני ילדים. אהבתי מאוד את עבודתי.

בשנת 1951 נולדה דורית. אחרי מספר שנים ב 10.6.1955 נולד בני דורון ובתאריך 24.4.1965 נולדה בת הזקונים – איילת.

תמונה משפחתית מבר המצווה של דורון (אבי)

ב 6.3.1971 , בהיותו בן 44 נפטר משולם לאחר שנאבק במשך שנה במחלת הסרטן. אבי סייע לי מאוד לאחר התקופה הקשה. חזרתי לעבודתי בגן הילדים, דבר שסייע לי לחזור לעצמי. גם הילדים חזרו לעצמם לאט. דודו התחתן באוגוסט 1971, כחצי שנה לאחר שחרורו משירותו הצבאי בחיל הצנחנים. דורית התחתנה אף היא בספטמבר 1971. התלבטנו אם לדחות את האירועים, אך לאחר התייעצות עם חברים הוחלט שלא.

דודו למד אוירונאוטיקה בטכניון. בשנת הרביעית ללימודיו פרצה מלחמת יום הכיפורים ודוד חזר לצבא קבע. הוא היה מפקד פלוגה של חיילים שהתגייסו בחודש מאי. הוא היה מקבץ נערים מכל מגוון האוכלוסיה ושמח מאוד כשהגיעו להישגים. אך בתאריך 10.5.1977 נהרג דודו בהתרסקות מסוק ואתו נספו עוד 43 חיילים ומפקדים מפלוגתו ו-10 אנשי צוות האוויר של המסוק. היה זה בעת תרגיל סיכום טירונות, לקראת קורס מכ"ים של הפלוגה. אובדן זה היה מכה אכזרית ונוראה. כל עולמי חרב עלי. גם עבור הילדים היה האסון נורא, שנים כה מעטות לאחר שאבדו את אביהם.

דודו ז"ל (בנם של סבתא ימימה וסבא משולם)

גם הפעם העבודה בגן הילדים סייעה בידי להתאושש מהאסון; בשנת 1976 נבחרתי לייצג את הסייעות לגננות בעירייה. לאחר מספר שנים עברתי לתפקיד של פיקוח על הסייעות משנת 1978 עד לפרישתי בשנת 1995. במקביל בחלק מהשנים כיהנתי כיו"ר ועד העובדים בעיריית רחובות. ולאחר נפילתו של דודו התחלתי את פעילותי בארגון "יד לבנים", במשך 2 קדנציות כהנתי כיו"ר הסניף ברחובות. את פעילותי ביד לבנים המשכתי עד לשנת 2010.

קבלת פרס יקירת העיר רחובות

כיום אני בת 88, יש לי 12 נכדים ו 13 נינים. אני גרה בביתי בשכונת נווה יהודה. אותה השכונה אליה הגענו משולם, דודו ואני בשנת 1949.

סבתא עם ילדיה, אמי וילדיי (הנינים שלה)

הזוית האישית

עמית שוורץ: מאז שאני זוכרת את עצמי, נהניתי לשבת עם סבתא ולשמוע את סיפוריה בעברית רהוטה. סבתא היא אחת מהדמויות המשפיעות בחיי ואני מוקירה אותה בכל יום ביומו. לבתי הבכורה (מַיָה) קראנו על שמה של סבתא, שאוהבת אותה מאוד.

כשסבתא פרשה מפעילות בארגון "יד לבנים" הכינה לה המשפחה ברכה, אותה אני מצרפת:

ברכת המשפחה לסבתא לרגל פרישתה מ"יד לבנים". קישור לקובץ הברכה:

מילון

מרמורק
כְּפַר מַרְמוֹרֶק היא שכונה ברחובות שמאוכלסת ברובה על ידי עולים מתימן. השכונה הוקמה בשנת 1929 כמושב העובדים הראשון של עולי תימן בישראל. ויקיפדיה

אשת חיל
אֵשֶׁת חַיִל הוא שיר הלל לאישה, החותם את ספר משלי. השיר כתוב כאקרוסטיכון אלפביתי ומתאר את האישה האידיאלית. פרשנויות שונות ניתנו לגבי מושא השיר, החל מאשה מסוימת לא-נודעת, דרך נשים שונות במקרא, עבור בדמות האישה האידיאלית וכלה בתורה. החל מהמאה ה-16 נתקבל המנהג לשיר שיר זה בליל שבת לפני הסעודה ברוב תפוצות ישראל. ויקיפדיה

ציטוטים

”אני זוכרת את ילדותי כמאושרת, על אף הדלות היחסית בה גדלנו“