מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אשרף יפה

העיר יזד
נשים באיראן בבית הכנסת בראש השנה
מיזד לירושלים הבירה

סבתי אשרף נולדה בעיר יזד שבפרס ,בת בכורה להורים אליאר ז"ל וקוציק ז"ל. סבתא נקראה בשם אשרף שבעברית זה מתוקה.

לסבתא, הייתה  אחות קטנה שנפטרה כשהייתה בת כמה חודשים. "חיי כילדה קטנה לא היו פשוטים בכלל. בגיל שנתיים אמא שלי נפטרה ממגפה, באותה מגפה נפטרה גם אחותי הקטנה ומאז סבתא שלי גידלה אותי – סבתא מרים . לסבתא מרים הייתה אישיות מיוחדת, היא עברה דברים לא פשוטים בכלל, כאשר בעלה ו- ארבעת ילדיה ונכדתה נפטרו, אחרי האסון היא אספה כוחות והמשיכה להיות בשביל ולגדל את שלושת הילדים שנותרו: יוסי, שוטק, ומשה וכמובן אותי, היא עשתה זאת יפה ובמסירות רבה, לפני שסבתא שלי נפטרה התפרנסנו מחנות היה לנו בית גדול ויפה.

אני זוכרת במיוחד את ביה"ס בו למדתי .זה היה ביה"ס של גויים שלמדתי בו עם יהודים, ניהננו מאוד ללכת את הדרך לביה"ס, כל בוקר עם חברותיי שלמדו איתי, למדנו מ – 08:00 בבוקר עד 18:00 בערב, הייתה הפסקה של שעה באמצע היום, אבל לא יכולנו לחזור הביתה בגלל המרחק הרב.

הקהילה היהודית בעיר יזד ידוע כקהילה קדושה שאנשיה צנועים ויראי שמים. היינו בקשר טוב עם המוסלמים שהיו בסביבתנו, הולכים אליהם, מבקרים אחד אצל השני,אבל לא היינו אוכלים אצלם!! כאשר היינו הולכים להתפלל, ביה"כ היה קרוב לבית, ואם היה שבת חתן או כלה היינו מלווים את בעלי השמחה עד ביה"כ בשירים ופיוטים.

אהבנו ועד היום אוהבים לאכול את האורז שלנו שזה היה המאכל העיקרי האהוב עלינו כמו כן, יש לנו את הגונדי (קציצות בשר עם אורז) ואת החורוש (מרק עם הרבה ירקות)."

בשנת 1959 והיא בת 12, עלתה עם משפחתה לא"י. "יהודי יזד תמיד ציפו וחלמו לעלות לארץ, רצינו מאוד לעלות לארץ, להכיר אותה ולגור בה, מהסוכנות אמרו לנו שאנחנו יכלים לעלות, הגיעו שליחים מא"י שהכינו את הקהילה לקראת העליה. לקחנו מיד את כל הציוד, התארגנו וכשרצינו לקנות את כרטיסי הטיסה עשו לנו קצת בעיות, מטעמים אנטישמיים כמובן. אך התווכחנו  ולא ויתרנו עד שנתנו לנו אישור עליה. הטיסה לארץ הייתה ישירה בלי שום עצירות, ערכה כשש שעות, המטוס היה ישן והדרך הייתה קשה. משפחתי השאירה את כל רכושה בפרס ובמשך השנים התברר שהבית הגדול נילקח … כאשר נחתנו בארץ ההתרגשות הייתה גדולה מאוד. הגשמת חלום הייתי בת 12 ובמשרדי הקליטה שינו את שמי ליפה. התמקמנו בארץ והמקום הראשון שרצינו לראות היה ירושלים והכותל המערבי. מאוד התרגשנו לראות בפעם הראשונה את הכותל, התרגשנו עד בכי.

אבא שלי התחתן ועבר לגור ביישוב בית נחמיה שבדרום הארץ ועסקו בחקלאות. אנחנו חזרנו לביתנו בארץ בישוב שניקרא בני עייש בשיכונים (ליד רחובות).אחרי שלושה חודש עברתי עם סבתא ודודה, לגור בירושלים-עיר הקודש ובהמשך הזמן גם קנינו בית בשכונת מעלה גאולה. בירושלים היה קשה  למצוא עבודה, אבל מרב שאהבנו את א"י הסתפקנו במועט. אחד מהדודים עבד ומזה התפרנסה המשפחה בדוחק. במשך הזמן דוד שלי פתח חנות מכולת עזרתי לו בשעות הבוקר ובערב הייתי לומדת… בשנת 1965 פגשתי את בעלי במכולת של דוד שלי כך למעשה הכרנו. המשפחה של בעלי הכירה את משפחתי כבר אז ובאחד הימים ניכנס לחנות רחמים בעלי ז"ל וביקש לקנות סיגריות, לאחר מכן שאל איפה יוסף (דודי).יוסף לא היה בחנות, וכשיוסף חזר אמרתי לו שמישהו חיפש אותו, אמר לי דוד יוסף : הוא לא חיפש אותי הוא חיפש אותך!!.

הייתי בת 21 ורחמים בן 28 כשנישאנו, זה היה בשנת 1968, נולדו לנו במשך השנים 5 בנים ובת אחת.

כיום אני סבתא להרבה נכדים."

הזוית האישית

תהילה

מילון

גונדי
גונדי הן קציצות פרסיות אווריריות עשירות העשויות חומוס ועוף, המוגשות ביחד עם מרק צח מתובל ועשיר בטעמים

ציטוטים

”התרגשנו לראות בפעם הראשונה את הכותל, התרגשנו עד בכי.“