מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ארץ ישראל של פעם – סיפור חיים של סבתא עדנה

תם ועדנה בקשר הרב דורי
עדנה בצבא בשנות השבעים
סבתא עדנה מספרת לנכדה תם על חייה בארץ ישראל של פעם

משפחתי וחוויות אחרות
גדלתי בתל אביב של שנות החמישים על גדות הירקון. טלוויזיה ומחשבים לא היו באותה תקופה ואת רוב הזמן בילינו כילדים מחוץ לבית וברחוב. בירקון גדלו קני סוף רבים וכילדים בנינו מהם עפיפונים, שיחקנו בגוגואים (גרעיני משמש) שיבשנו במשך השנה, שיחקנו בשלושה מקלות וקפצנו בחבל. היינו דור של ילדי חופש צברים שזופים ציוניים ואוהבי ארץ ישראל. גדלתי בתנועת נוער של השומר הצעיר בצפון תל אביב, אהבנו לטייל, לשיר ולנסוע למחנות עבודה בקיבוצים ולעזור להם בעבודת השדה והקטיף.
אהבנו את תנועת הנוער, היינו מגיעים אליה מספר פעמים בשבוע, התאהבנו במדריכים שהיו גדולים מאתנו ובאנו לפעולות שונות שתמיד היו בענייני היום יום ומה שקרה באותו השבוע. הכשירו אותנו לצבא וחינכו אותנו להיות חיילים אמיצים ומוכשרים.
תל אביב של פעם הייתה כולה חולית ואף מכונית לא יכלה
 לעבור מבלי לשקוע, אנחנו כילדים ידענו זאת וחיכינו בסבלנות שתהיה לנו הצגה
ונוכל לעזור לנהג לצאת מהחול, כך העברנו קצת מהזמן הפנוי. את הזמן העברנו לרוב במשחקים בחוץ, הבתים היו קטנים והיה מאוד חם בבית בקיץ ובחורף מאוד קר, לכן שיחקנו בחוץ. קפצנו בחבל, טיילנו על גדות הירקון, רכבנו הרבה על אופניים והעברנו הרבה זמן בים בתל אביב.
 
בהיותי בת 12 קנו לי אופניים משומשים לבת המצווה. באותה תקופה לאף ילד לא היה אופניים, כל הילדים קנאו בי ובקשו סיבוב. היינו ילדים שובבים, אבל מאוד מחונכים עזרנו להורים לבנות את מדינת ישראל, בזה שהיינו תלמידים טובים וכולנו רצינו להתגייס לצבא.

  גן שעשועים של פעם                 
                    

הבית שגדלתי בו היה מאוד ציוני, אבי היגיע לארץ בגיל שלוש מרוסיה ואמי ניצולת שואה שהועברה מסלוניקי (יוון) לאושוויץ. אבי היה סוציאליסט, שהאמין בשוויון בין העמים, בין האנשים ואהבת האדם. הוא היה בתנועה הקומוניסטית בארץ ישראל ובאותה תקופה לא אהבו את התנועה הזאת ונידו אותה מהחברה. היא הייתה מאוד שמאלנית ודגלה בשוויון מוחלט בין האנשים.

הוא היה לוטש יהלומים במקצועו ונהג להנהיג את כל הפועלים שעבדו באותה תקופה, הוא היה נגד עושק העניים והפועלים ולכן כינס את כל פועלי היהלומים, להפגנות בעד שכר יותר גבוה. הוא היה איש חזון בעל כוח רב עם קול סמכותי, שנהג להנהיג הפגנות גדולות, כולל הפגנת האחד במאי מידי שנה.

הפגנת האחד במאי בתל אביב

הפגנת האחד במאי בתל אביב
 
 
בשנות 1919-1923 עלה גל של עולים שהגיעו לארץ ישראל מרוסיה, גל זה שנקרא העלייה השלישית, כלל קבוצת עולים שהשקפתם הייתה ציונית סוציאליסטית, שתפקידה היה משמעותי בעיצוב של תנועת העבודה בארץ ישראל ובהובלת הישוב היהודי בארץ ישראל בדרך להגשמת מטרותיו הלאומיות. בשנים אלה, הגיעו עולים מרוסיה ומפולין לרוב צעירים ורווקים, רבים מהם בעלי אידאולוגיה ציונית וסוציאליסטית, ביניהם היה אבי, שהיגיע עם אביו במסע ארוך ומפרך מרוסיה לארץ ישראל.
אבי רצה בשלום עם מדינות ערב והאמין שאפשר לחיות ביחד במדינה אחת לכבד אחד את השני ולשמור על שלום ושיתוף בין העמים. הוא אהב מאוד את ארץ ישראל, לחם במלחמת השחרור ובשאר המלחמות. הוא אהב לטייל ועוד בהיותי ילדה טיילתי בזכותו בכל מקום בארץ ישראל, הוא הנחיל בי אהבה גדולה לציונות ואהבת ארץ ישראל.
 
הבית שגדלתי בו היה בית לא קל, אמי ניצולת שואה, שהיגיעה בגיל מאוד צעיר ללא משפחה והורים, חוותה מראות וחיים מאוד קשים. שנים שלא רצתה לספר לי ולאחיי את מה שעברה, מראות הזוועה שראתה היו לה קשים מנשוא, היא היגיעה באניית מעפילים לנמל חיפה, מחנה המעפילים היה מחנה מעצר של הבריטים והזכיר מאוד את מחנות ההשמדה בפולין.
השיט מיוון לארץ ערך חודש ימים, בטלטלה גדולה בים. רוב הנוסעים היו חולים וחלשים והאוניה התנדנדה מאוד, הים היה סוער, הצפיפות הייתה רבה, רוב האנשים הקיאו מהטלטלה, לא היה מה לאכול באוניה, אך הרצון להגיע לארץ ישראל היה חזק מאוד.
המחנה דמה למחנה באושוויץ, עם אותם גדרות וביתנים, החולי היה רב ולא היו מספיק רופאים. לא היה נוח ונעים להימצא במחנה המעפילים, מה שהיה מאוד מעיב והיקשה מאוד על כל העולים החדשים שהגיעו, כשהבטיחו להם ארץ חדשה, טובה ונוחה.
החיים הטיבו עם אמי, כשנישאה לאבי, בפעם הראשונה, היה לה בית עם שלושה ילדים, הימים עברו עליה עם הרבה בכי וזיכרונות געגועים לאימא שלה שנספתה בשואה. הרבה פעמים כשחזרתי מבית הספר, מצאתי אותה בוכה וכששאלתי למה היא תמיד אמרה שהיא מצוננת. היא הייתה מאוד סגורה ומופנמת שמרה בתוכה את הזיכרונות והמראות הקשים. אנחנו כילדים, עזרנו לה מאוד בלי מילים ראינו את המצוקה שלה ואת הכאב הגדול שנצרה בתוכה, לא יכולנו לשכנע אותה, לספר לנו את מה שעברה, הכאב היה כל כך גדול, שלא רצתה לספר ולהכאיב לנו.
  
   
       עדנה עם אמה ואביה 
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  
               
 
 
 
 
   
   אני כילדה בכורה הייתי מאוד רגישה אליה ועזרתי לה מאוד. לקחתי    על עצמי את התפקיד של ההורה במשפחה, עזרתי לה לטפל באחיי    הקטנים ובטיפול בבית, לא הבנתי מדוע ילדה כה קטנה צריכה    לשאת כה הרבה על כתפיה בהיפוך תפקידים.
 
   התמונות חומות, תמונות ישנות, תמונות אילמות, תמונות מספרות    כמה כוח קיומי יש לנו גם כילדים וגם כמבוגרים להישאר חזקים   אופטימיים ולהפוך את הבכי לצחוק. אנחנו הרגשנו דור של נפילים,    בעלי אידאולוגיה חזקה ומושרשת לצאת ולהילחם על ארץ ישראל. 
  
 
 
 
 
 
 
 
 
עדנה ואחיה התאומים 
 
 
עדנה בתורנות מטבח בצבא  
 
 
המלחמות בארץ לעולם לא פסקו, אני זוכרת בהיותי בת חמש את מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת כיפור, מלחמת לבנון וכל המבצעים שממשיכים עד היום הזה. אבי לימד אותי לא לפחד מערבים, צריך לכבד אותם וללמוד לחיות איתם, אני כשהייתי צברית ציונית רציתי להיות ילדה ארץ ישראלית, שזופה, בריאה, דוברת עברית רהוטה ומלאת שמחת חיים. העצב בבית לא התאים לי ידעתי להיות שמחה גם ברגעים עצובים.
 
במהלך השנים והמלחמות הרבות בארץ איבדתי הרבה חברים צעירים, אבי נלחם במלחמת השחרור, במלחמת קדש ובמלחמת יום כיפור. אני זוכרת שבמלחמות אלה הייתה האפלה, לא הרשו לנו להדליק אור, היינו צריכים לכסות את כל החלונות בבד שחור ולכל המכוניות צבענו את הפנסים בצבע שחור, כל זה עשינו כדי שהערבים במלחמה לא יראו אותנו ולא יזהו אותנו באמצעות החשכה, עטפנו את החלונות בסלוטייפ כדי שלא ניפצע אם יתפוצצו כשהערבים יפציצו.
 
אמי הגיעה ברכבות מסלוניקי לאושוויץ, לאחר שכינסו את כל היוונים היהודים שחיו בסלוניקי, העלו אותם על רכבות לאושוויץ. כשהיגיעה למחנה הייתה איתה אימא שלה ואחותה, העמידו אותם בשורה ארוכה בדרך למשרפות, אימא שלה שהייתה אישה מאוד חכמה, הבינה לאן לוקחים אותם. אחותה של אמי הייתה בקבוצה אחרת, סבתא שלי אמרה לאמי אל תבואי איתי, רוצי אחרי אחותך, שהייתה גדולה ממנה ודחפה אותה בכוח, כי אמי לא רצתה להתנתק מאימה. סבתי נספתה במשרפות באותו זמן וכך אמי ניצלה.
 
בכניסה למחנה ההשמדה

בכניסה למחנה ההשמדה
 
 
המלחמות הרבות, לא הוסיפו לאמי ניצולת השואה, הפחדים ממלחמות יצרו בה שוב זיכרונות וחרדות למרות, שלא סיפרה במשך השנים. עשיתי עבודת תחקיר, מה באמת עבר עליה שם. היה לה מספר על היד, שעד היום אני לא יודעת מה מספרו, לא היה לי האומץ להסתכל על היד ולזכור אותו.
היא תמיד הייתה עצובה, לעולם לא הרגישה מספיק עליזה הייתה מופנמת ושקטה, היא הייתה אישה מאוד יפה, כולם אהבו אותה מאוד. ברגעים הקשים שהייתה במחנה התאהב בה קצין גרמני. הוא כל כך אהב אותה, שהיה מגניב לה אוכל, מה שעזר לה לשרוד במצב הקשה, אחותה שהייתה אייתה במחנה נהנתה גם היא מהאוכל, שאמי קיבלה מהקצין.
במחנה, היו צריכים עובדות בעלות ידיים ואצבעות קטנות, את העובדות האלה שלחו למפעל למטוסים שנקרא טלפונקן. מפעל גדול שצרך הרבה עובדים לבניית מטוסים ונשק. שקיים עד היום הזה. במחנה, העמידו כחמש מאות נשים וביקשו מהם להושיט ידיים קדימה, מתוכם בחרו כחמישים נשים עם אצבעות קטנות ודקות, כדי שיוכלו במפעל להבריג חלקים מאוד קטנים של מטוסים.
זה היה המזל של אמי, היא נבחרה בין חמישים הנשים, שנבחרו לעבוד במפעל, כי שם קיבלו לפחות צלחת מרק. המחנה היה צפוף, לא היו להם בגדים חמים, ישנו במיטות קומתיים, מיטות עץ ללא מזרונים גם שמיכות בקושי היו. הקור היה חזק מנשוא, הרעב והקור הכריעו את רוב האנשים, רק החזקים שרדו.
הסיפור המרגש היה, כשפגשתי אישה  בלוויה של דודתי, היה לה מספר על היד שעוקב אחרי המספר של אמי. אותה אישה התרגשה מאוד, רצתה לדבר עם אמי, אך אמי ברחה ולא רצתה לדבר איתה, כנראה לא רצתה להיזכר בכאב. אותה אישה, סיפרה שלה אין ילדים כי מנגלה עשה עליה ניסויים ולכן לא יהיו לה ילדים.
האישה הייתה פולניה, יהודייה וסיפרה לי ולאחותי שבביתן שבו גרו, היו הרבה יווניות שלמרות הקושי השתדלו תמיד, להיות שמחות ובערבים היווניות נהגו לשיר. הפולניות שלא ידעו לשיר מילה ביוונית, למדו לשיר ביוונית וכל ערב היו מצטרפות לשירה, מה שעזר גם להן, לעבור את התקופה הקשה. אותה אישה, שרה את השירים ביוונית ששרו באותה תקופה. אני מאוד התרגשתי מהסיפור והבנתי שגם בזמנים קשים השירה והמוזיקה יכולים לנצח.
מהסיפורים המעטים שאמי סיפרה לנו, הבנו כבר בתור ילדים, שחייה היו קשים. לא ידענו איך לעזור לה ועשינו כמיטב יכולתנו. היא חלתה במחלה קשה, כתוצאה מחייה הקשים במחנה. אבי שהיה איש אמיץ ניסה לעזור לה מאוד, הוא היה רגיש אליה ועזר לה מאוד בחיי היום יום ובגידול שלושה ילדים קטנים.
בהיותי בת שנתיים וחצי נולדו לי שני אחים תאומים, מה שהקשה עליה יותר. בגלל שלא היה מי שיעזור לה, לא אחיות ולא הורים, נאלצה להתמודד בעצמה, בגידול הבית והמשפחה מה שהלחיץ אותה מאוד וגרם לה להרגיש לא טוב.
 
מדברי תם נכדה של עדנה: העבודה לימדה אותי, שלמרות החיים הקשים של סבתא ושל אימה, היא נשארה חזקה. למדתי מהדברים, שאבא שלה לימד אותה, שלא תמיד קל לחיות בארץ ישראל. אבל האהבה הגדולה שלנו לארץ ישראל, מחזקת אותנו ונותנת לנו הרבה כוח להחזיק מעמד. עד היום, לא הכרתי את כל הסיפורים האלה, הפרויקט עזר לי להבין את החיים הקשים שהיו עד להגעת כל העולים לארץ ישראל.
 
 
תשע"ו – 2016

מילון

גוגואים
גלעיני פרי המשמש המשמשים למשחקי ילדים.

האחד במאי
חג הפועלים והוא נחוג עד ימינו במדינות רבות. הוא נחוג לזכר שביתות עקובות מדם ב-1 במאי 1886, בהן ארגוני פועלים דרשו יום עבודה בן 8 שעות.

ציטוטים

”לא תמיד קל לחיות כאן, אבל תמיד נשרוד ונחיה פה לעד!“