מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ארץ בה נולדתי

בפעילות התכנית
.סבתא אלה מספרת
תלושי מזון כזכרונות ילדות

שמי אלה אגרט ואני סבתא של אביגיל בויום. נולדתי בשנת 1943.

תקופת הצנע

משפחתי ואני הגענו לארץ בשנת 1949, שנה אחרי קום המדינה. זו הייתה מדינה צעירה, לא מאורגנת, עם הרבה בעיות והגיעו הרבה עולים חדשים מאירופה לאחר השואה ולא היה מספיק אוכל. המשפחות קיבלו פנקסי מזון לפי גודל המשפחה, יכולנו לקנות רק בפנקס הזה, או אם היה לנו קצת כסף יכולנו לקנות גם "בשוק השחור". אנשים שהיה להם כסף היו הולכים לשם, היה בשוק ירקות ובשר, לדוגמה: אם בתלושים תרנגול היה עולה שתי לירות אז "בשוק השחור" זה היה עולה ארבעים לירות.

אבא שלי היה מהנדס מכונות ועבד בעבודה מסודרת שהכניסה למשפחה משכורת מסודרת כל חודש, זה נתן לנו אפשרות לקנות לפעמים יותר ביצים ואז אימא יכלה לאפות עוגה ועוגיות. הגענו מאירופה, הבאנו משם פסנתר, כי לפני שהגענו לארץ – כבר מגיל 4 – אהבתי לנגן. הגעתי לארץ בגיל 6 ישר לכיתה א', לא ידעתי אף מילה בעברית. דודה של אימא שלי שגרה בתל אביב בשדרות רוטשילד הציעה לנו לבוא לגור אצלה עד שיסתדר. אימא שלי דיברה עם בת דודתי שתרשום אותי לכיתה א' לבית ספר שבו היא הולכת אליו, בת דודתי רשמה אותי לכיתה א' בבית הספר שלה, ובהתחלה היא הייתה באה לקחת אותי מהבית של דודתי אל בית הספר. יום אחד בת דודתי חלתה ולא הגיעה לקחת אותי לבית הספר ונאלצתי ללכת לבד בלי לדעת את השפה. לא יכולתי לשאול היכן בית הספר וגם לא ידעתי את שמות הרחובות, זו הייתה חוויה קשה בשביל ילדה בגיל 6 . בבית הספר בכיתה החליטה המורה שהשם שלי 'הלנה' לא מתאים לארץ ישראל, והודיעה לי שהיא משנה לי את השם לאלה. בהתחלה קצת נעלבתי ולא הבנתי מה היא רוצה ממני, השם שלי הוא הלנה ולא אלה, אבל לא יכולתי להגיד לה כיוון שלא ידעתי איך להגיד לה את זה בעברית. בת דודתי הייתה מדברת עם המורה שלי והייתה אומרת לי על הטיולים וכל מיני פעילויות שהיו בכיתה.

אחותי ואני לא הרגשנו כל כך את החיסרון באוכל. אימא תמיד הכינה לנו אוכל והיא השתדלה שהוא יהיה טעים. לא ידענו שכדי לקנות ביצים או בשר צריך היה לקנות אותם בתלושים. ההקצבה התבצעה בתלושים כי לא היה מספיק אוכל לכולם, ועל מנת לחלק באופן שווה חילקו למשפחות תלושים לפי מספר האנשים שהיו בכל משפחה. אנחנו הילדים לא היינו מודעים למציאות הלא פשוטה בה נמצאו ההורים שלנו. אני זוכרת שכל הזמן אהבתי לצייר, לנגן ולחלום. לא רציתי לשמוע שלהורים שלי יש קשיים ובעיות.

אני מקווה שהנכדים שלי ידעו להעריך את מה שההורים נותנים להם על מנת שיוכלו להמשיך ולהתארגן במציאות היומיומית באופן הטוב ביותר, ויוכלו לתרום מכישוריהם לחברה ולסביבה.

הזוית האישית

אלה: תכנית הקשר הרב דורי נתנה לי את האפשרות לבלות זמן משמעותי עם נכדתי הקטנה ולספר לה בפעם המי יודע כמה את הסיפור שלי. כאשר הדברים נכתבים ולא רק מדוברים יש לכך משמעות רחבה יותר. הבילוי המשותף שלנו אפשר לי להתמודד עם הזיכרונות ולנכדתי אפשר המפגש לגעת בעבר שלי. עבר בו נאלצתי בגיל שש לעבור לארץ חדשה עם שפה חדשה ועם סביבה בלתי מוכרת. אני מוכרחה להודות שהעבודה המשותפת שלי קרבה אותי לעולמות שלה ואני מקווה שאולי הסיפורים שלי יוכלו לקרב אותה אלי ולהתמודדות שלי…

במסגרת העבודה בתכנית 

מילון

תקופת הצנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (ביטוי הבא לתאר תקופת צמצום במזון). מדיניות זו באה לידי ביטוי בעיקר בהגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אם בתלושים תרנגול היה עולה 2 לירות אז בשוק השחור הוא היה עולה 40 לירות“