מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"ארגז העלייה" – נערכים לחיים החדשים בארץ ישראל

אביבה והנכד רועי במפגשים בבית הספר
אביבה כילדה צעירה בארץ הולדתה - רומניה
סיפור העלייה של סבתא מרומניה לארץ ישראל

נולדתי בשנת 1947, במדיאש שברומניה, בת בכורה להורי אירנה ואלברט דוידוביץ. בשנת 1950, נולדה אחותי מרגלית.

בית הספר

עיר הולדתי היתה בנויה לפי דוגמה של עיירות בגרמניה: במרכז היתה ממוקמת הכנסייה, מוקפת בנייני מגורים של הכמורה, שהפכו לימים לבית ספר, כיתות לימוד, מעבדות, ספריות ואולם הופעות. למדתי בגימנסיה הגרמנית על שם שטפן לודוויג רוט. בכיתות א' – ד' למדנו את כל המקצועות בשפה הגרמנית. בכיתה ה' התחלנו ללמוד אנגלית ורוסית. בכיתה ז' נוספה השפה הלטינית. בתיכון למדנו ברומנית את המקצועות: היסטוריה, אזרחות, וספרות רומנית. למדתי במגמה ראלית כשהמקצוע האהוב עלי היה כימיה ולכן המשכתי את לימודי הכימיה גם באוניברסיטת תל-אביב לאחר העלייה לארץ.

     הגימנסיה הגרמנית על שם שטפן לודוויג רוט

 

בשכבת הגיל שלי למדו שלושה תלמידים יהודים נוספים. היחס אלינו לא היה שונה מהיחס שניתן לתלמידים הנוצרים. הורי למדו גם כן באותו בית ספר והיו לנו אפילו מורים משותפים. בבית הספר שמו דגש על פעילות גופנית ובמיוחד על טיולים רגליים עם תרמיל על הגב ברחבי רומניה, לשם הכרת המדינה. אהבתי לטיולים נשארה עד היום ואני מטיילת בארץ ובחו"ל.

הבית בו התגוררתי, כפי שצולם בטיול השורשים שערכתי בשנות ה- 90 

 

העלייה לארץ

אחרי מלחמת העולם השנייה, הפכה רומניה להיות ארץ קומוניסטית ולא אפשרו לאזרחים לעזוב את הארץ, לא לטיולים ולא לשם הגירה לארצות אחרות כגון יהודים לישראל, גרמנים לגרמניה, הונגרים להונגריה. מאחר והוריי היו פעילים ציונים הם הגישו בקשות רבות לקבלת אישור עליה לארץ ישראל. בבית עמד ארגז עץ גדול, "ארגז העלייה", ובו מאוכסנים כל הדברים שנחשבו חשובים לחיים החדשים: ספרים, תמונות, מזכרות, כלי בית שעברו בירושה מדור לדור, פמוטים, תשמישי קדושה ועוד. בשנת 1966, אחרי דחיית הרבה בקשות לקבלת אישור לעלייה לארץ, הגיע האישור המיוחל. סיימתי גן ילדים, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון ובגרויות ברומניה. כשסוף סוף התחלנו להתארגן לנסיעה היינו צריכים למסור את הבית לשלטונות וקיבלנו רשימה מעודכנת של הדברים שמותר לקחת: מצרכים בסיסים להתחלת חיים חדשים, בגדים, כלי בית וכו'. אסור היה לקחת תמונות, ספרים, דברי ערך, מזכרות וחפצים תוצרת חוץ. לכל נפש היה מותר לקחת מטען שמשקלו עד 70 ק"ג. בינואר 1967 יצאנו לדרך.

נסענו ברכבת עד בוקרשט, עברנו ביקורת גבולות ועלינו למטוס לאיטליה. הגענו לנפולי ושם שהינו 10 ימים במרכז קליטה אליו הגיעו שליחים מארץ ישראל שערכו לנו היכרות ראשונית עם הארץ באמצעות הרצאות, סרטונים ומופעי תרבות.

לאחר 10 ימים עלינו על האנייה "מולדת". שטנו בים סוער במשך שבועיים וכולם סבלו ממחלת ים. הגענו ב- 29 בינואר 1967 לנמל חיפה. זה היה יום גשום במיוחד, והכרמל, ששמענו רבות על יופיו, נראה אפור ומאוד עצוב. למחרת זרחה השמש והחיים כבר נראו אחרת. עם הגיענו לארץ עברנו לגור ברמת-הנשיא בבת ים. כעבור זמן קצר התחלתי ללמוד עברית באולפן. במהלך תקופה זו פרצה מלחמת ששת הימים, דבר שמאוד הקל על קליטתי בארץ כי בארץ בזמנים קשים "כל ישראל חברים".

 

החיים בארץ

בזמן לימודי באוניברסיטה, נישאתי, בשנת 1971, לחברי יהודה ולאחר כשנה עברנו לגור בחולון ברחוב אריה בן אליעזר 10 קומה ג'. בבית זה גרנו 36 שנים. בחולון נולדו שני ילדנו: ליאורה הבכורה, בשנת 1973 במלחמת יום כיפור, ורוני הצעיר בשנת 1976. אחרי סיום הלימודים עבדתי כמורה לכימיה בתיכון. לאחר מספר שנים עברתי לעבוד בתחום החינוך הבלתי פורמלי, התקדמתי לעבוד כמנהלת מתנ"ס וסיימתי את שנות העבודה כראש תחום אזרחים ותיקים בעירית חולון. את רוב החופשות המשפחתיות בילינו עם הילדים בקרוואן ששכן דרך קבע בכפר נופש של הקיבוץ מעגן על שפת הכינרת. ילדינו גדלו, התבגרו, למדו והקימו משפחות משלהם.

עם משפחתי (יהודה, אני, אימי, דודתי ואחותי) בבית בו גרנו ברמת הנשיא עם עלייתנו לארץ

 

לליאורה נולדו 3 ילדים ימית, יערה ויואב. לרוני נולדו גם כן שלושה ילדים אופק, רועי ואופיר. בשנת 2008, עברנו לגור בראשל"צ, כך הפכנו להיות שכנים של רוני ויפית וחלק פעיל מחיי היומיום של הנכדים.

 

סיפורה של – סבתא אביבה

קישור לספר הדיגיטלי:

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

ארגז עלייה
ארגז בו היו מאוכסנים הדברים שנחשבו חשובים לחיים החדשים בארץ ישראל: ספרים, תמונות, מזכרות, כלי בית שעברו בירושה מדור לדור, פמוטים, תשמישי קדושה ועוד.

ציטוטים

”"לרצות להסיר מעל דרכך את כל המכשולים, פירושו להשתמט מחלק חשוב של החיים" “