מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ארבע פעמים ניצלתי ממוות

אחי וארבעת אחיותי הקטנות הלכו לתאי הגזים

המשפחה

הדור הנוכחי לא יודע מה זה לחיות בתוך משפחה אוהבת. היום הנוער לא יודע מה זה לחיות במשפחה מאוחדת, במשפחה שהילדים מקבלים כל כך הרבה אהבה. כך אני מרגישה היום, ואני מרחמת היום על הנוער.

אני רואה למשל בבני ברק, ואני רואה כאן, שהמשפחה מפוזרת. אני לא יודעת, לי זה כואב, ואני חושבת שלו אני הייתי בגיל שאני עזבתי את הבית ולקחו אותי לאושוויץ, והייתי בסך הכל בת 14, אני רק חושבת שעד גיל 14, איזה אהבה אני קיבלתי. אני לא רואה את זה היום.

נכון שאנחנו חיים בעולם אחר. לעומת זאת, היום הנוער- על מה ולמה הוא הגיע למצב כזה? מפני שהטכנולוגיה דורשת כל כך הרבה מהנוער. מי שרוצה להתקדם ולחיות חייב ללכת בכיוון הזה. כנראה שאי אפשר לקבל את שני הדברים במציאות.

לעומת זאת, אני רואה בבני ברק (שם יש הרבה ילדים), שהיום החיים דורשים כל כך הרבה, שהם כל הזמן בלחץ להשיג, ואין גבול למקסימום. כמה שיש, רוצים עוד יותר. את זה דורש העולם, וזה עצוב. היום אני כבר יכולה להבחין מה היה ומה יש, ומה יהיה. כשמתים שום דבר לא לוקחים, אבל כשחיים צריכים ליהנות מהחיים. ודבר אחר ראיתי בעולם הזה, שלא נהנים דווקא ממה שמשיגים. כמה שיותר משיגים, בן אדם פחות מרוצה מהחיים, מפני שהוא עוד לא השיג מה שהוא רוצה. אני רואה שאף פעם הוא לא יכול להשיג להיות מרוצה. זה לא עצוב? לעומת זאת, גם אי אפשר להישאר מאחור. צריכים למצוא את האיזון. אבל אני לא יודעת אם יש איזון.

לנו לא היה כסף. הפרנסה הייתה קשה. למרות שהייתה לנו חנות טקסטיל, לפרנס כך עשרה ילדים זה קשה. אני לא רואה את זה היום, ובגיל 84 אני עוד חושבת על זה – אני מתכוונת לתשומת הלב של ההורים כלפי הילדים. זה נשאר כל כך עמוק שזה מלווה אותי כל החיים. כשהייתי צעירה והייתי עסוקה לגדל ילדים ופרנסה, אז לא היה לי זמן לחשוב, כך מסתבר יש לי עכשיו (צוחקת). היום כשיש לי יותר זמן, הכל חוזר: האבא חוזר הביתה כל ערב, והולך ומחפש תחת המיטות, בודק את הנעליים של הילדים, למי חסר, למי הנעליים קרועות, מה צריך לתקן. את המחשבות האלה היום אתה לא רואה. אותי זה מלווה היום, וסימן שזה נתן לי סיפוק בחיים.

לפני מלחמת העולם השנייה

כשלקחו אותנו לא כל כך צעירה הייתי, כבר בת 14 הייתי. אמנם לא גמרתי כיתה ח', אבל הייתי שובבה, היום אני רואה את זה, בפרספטקיבה (נקודת מבט) לאחור, שלא כל כך עניינה אותי המלחמה, כי אמרתי לך שנשארנו 3 אחיות. האמצעית הייתה יד ימינה של אמא שלי, והיא ידעה הכל. הגדולה לא כל כך ואני עוד פחות. אני זוכרת את התקופה כשמלחמת העולם השנייה כבר החלה. היה ניתן להרגיש את המצב.

אני מאוד קשורה לתקופה של לפני המלחמה, בעיקר בגלל המשפחה שלי, והיום אני יודעת את זה. זו הייתה אחדות כזו, אצלנו בבית, והכל זכור לי. אני רואה את אמא שלי כאישיות, ומדברת עליה כל כך הרבה שאני חושבת שזה אפילו לא נורמלי. אף אחת מבין האחיות לא מזכירה כה הרבה את אמי כמו שאני מזכירה. היא באמת הייתה אישיות, ומאוד אהבתי את הבית שלי ואת המשפחה שלי. אנחנו היינו עשרה ילדים, וזה היה כל כך יפה, חיים יפים. לא היינו עשירים, בכלל לא. אך לא היה חסר לנו שום דבר. נכון שלא רצינו שום דבר, לא כמו היום, אבל כל דבר קטן שקיבלנו, שמחנו. כל פרט קטן שהוריי עשו למענינו, שמחנו. למשל, אבא. אבא הקדיש כה הרבה זמן לבנות. כל כך הרבה זמן… הוא לימד אותנו להתפלל, כלומר, עברית. הוא סיפר לנו בכל שבוע את פרשת השבוע. בכל שבת אחר הצהריים אבא לקח אותנו והקדיש רק לנו. אנחנו דיברנו יידיש בבית, ובבית הספר דיברנו הונגרית וצ'כית. התחלתי בצ'כית, ולאחר מכן, כשנכנסו ההונגרים, דיברנו הונגרית. אמא דיברה גרמנית, זה גם מהבית, אז גם את זה ידעתי. בסה"כ דיברנו 4 שפות, אני עדיין  זוכרת את בית הספר הצ'כי.

גרנו במרכז העיר, ברחוב ראשי. אך העיר הייתה מאוד ירוקה. בסביבתנו היו המון פירות. כשנסעת הכל היה ירוק. ליהודים היו אדמות משלהם, שם הם גידלו ענבים. כל יום ראשון, הייתה לי חברה עשירה שהלכנו איתה לשטחים של אביה, מלא ירוק וירק. עיר מאוד יפה. היינו הולכים וקוטפים פירות. אכלנו והלכנו להר, קטפנו ענבים אצל האבא של החברה.

כשלקחו אותנו, היו המון יהודים בגולה, אז אני אמרתי – מזל שהיהודים האלה היו שם ואותם לא לקחו. ככה זה כשהעם נודד, מזל שלא כולם היו במקום אחד. טוב שאנחנו מפוזרים בכל העולם מפני שאת היהודים תמיד ישנאו, אבל תמיד הם ישרדו – כמו שהיטלר לא הצליח להשמיד את הזן היהודי, אף אחד לא יצליח. היהודי הוא תמיד מפוזר.

כאשר ההונגרים נכנסו כל יהודי היה חייב לקחת שותף גוי לחנות כדי לשמור עליה. גרנו ברחוב ראשי. מולנו הייתה חנות הטקסטיל שלנו. בבית, בעירנו, תחת שלטון ההונגרים, הם היו אלה שעשו לנו בעיות, לא הגרמנים. בשלב מסוים הוכנסנו לגטו, ריכזו את היהודים מכל מונקאץ' לשכונות מסוימות. אנחנו נשארנו בדירה, כי האזור שלנו היה בגטו. אלינו באו בני משפחה מאזורים אחרים שהיו צריכים לעזוב את דירותיהם. אלה עדיין ההונגרים. הם לא קיבלו פקודות מהגרמנים, איפה שהממשלה לא רצתה, היא לא עשתה. אז לא ידעתי את כל זה, אבל היום זה ידוע.

בעסק הייתה לנו גויה שותפה. בכל יום שישי הבאתי לה "גפילטע פיש" וחלב. דרך אגב, הגויה השותפה, בשבת אחת כאשר כבר היינו קרובים ללכת לגטו, ישבנו ואכלנו ארוחת צהריים והיא נכנסה ופנתה לאמי ואמרה כך: "גברת אסתר, אני מבקשת, תני לי את רחל אליי, אני אשמור עליה עד שאתם תעברו את התקופה הזאת".

ואני זוכרת את התגובה של אמי. היא הייתה לבנה כמו סיד, היא לא ענתה, היו שקט ודממה מסביב לשולחן. היא קמה ואמרה: "אני מאוד מצטערת, אני את ילדיי לא אפקיר. לאן שאנחנו נלך, גם היא תלך". הגויה חזרה על כך שוב ואמי סירבה. היא גם אמרה לאמא – "אין לך מה לפחד, כי היא נראית כמו גרמניה, איש לא יידע בכלל שהיא יהודייה". הייתי בלונדינית, גבוהה, עיניים כחולות, מי היה אומר שאני יהודיה? בכלל לא. אך אמי לא רצתה.

שואלים אותי בהרצאות מה היום אני אומרת על זה שאמא שלי לא רצתה לתת אותי. אני מצדיקה אותה. איש לא ידע מה הולך להתרחש, ולשלוח ילדה קטנה מהבית, היא לא רצתה. מאוד קשה לאמא לוותר על ילד. למרות שיש עשרה ילדים, הם כולם כמו אצבע אחת. זה היה מוצדק. היו חיים יפים.

למדתי בבית ספר ממלכתי, לא יהודי. היו בתי ספר של יהודים בלבד שלימדו עברית, אבל זה לא היה ממשלתי, זה היה פרטי. אך הוריי לא רצו שאלמד שם, כי הם היו אנטי ציונים. הייתי שובבה והשתוללתי הרבה. מעניין שלא היו לי חברים וחברות גויים, רק יהודים. זה אולי מין אינסטינקט שמושך באופן טבעי, שכל אחד הולך עם המין שלו. אני חושבת שהדורות שנולדו כאן ולא מכירים ולא יודעים מה זה שאין לעם מדינה, הם לא יכולים לתפוס את זה, אי אפשר לתפוס שזה לגמרי חיים אחרים, מאוד קשה. אני מבינה אותם אבל לא כל אחד מבין.

מלחמת העולם השנייה – תקופת השואה

אני הייתי האחות החמישית. תחתיי היו עוד בן אחד וארבע אחיות קטנות שהלכו לתאי הגזים. מעליי היה אח שפגשתי במקרה באושוויץ, כשפתאום שמעתי שמישהו קורא: "רוחי", וכך קורא לי רק מישהו מהבית. אני מסתכלת לצד השני של הכביש, שם היה מחנה נוסף, ואני רואה שם ילדים קטנים בלבוש פסים ואני מזהה את האח שלי משה – בלונד! והוא שואל: "איפה אמא, איפה אמא שלנו?" אז מה אני יכולתי להגיד לו: "אני לא יודעת איפה אמא שלי". אני באמת לא ידעתי עוד אז מה גורלם, אז עוד לא ידעתי ששרפו אותם, כשדיברתי איתו. הוא היה בן 12, גם אותו שרפו. את הילדים האלה שהיו במחנה הזה, כל הילדים האלה היו מיועדים למשרפות.

איך שאני ניצלתי זה נס. שלוש פעמים ניצלתי ממוות.

בפעם הראשונה ניצלתי ממוות איך שהגעתי לאושוויץ. הגענו לאושוויץ ממונקאץ'. היינו ברכבת בקרון של חיות, פרות… חלון סגור עם חלון קטן מסורג, והקרון היה מלא. שלחו את כל המשפחה ביחד. מהבית הלכנו לבית חרושת של לבנים, ומשם שלחו את הטרנספורט. היום אני יודעת ששלחו אותנו לאושוויץ, אז לא ידענו לאן אנחנו הולכים. אנחנו ברכבת, נוסעים כולם, האווירה הייתה מאוד קשה. פתאום הרכבת עוצרת ופותחים את הדלת. ומי פותח את הדלת? אס אס.

עד שלא הגעתי לכאן, לא ראיתי אס אס. לכל אורך הדרך (הונגריה), לא ראיתי אף אס אס. שם ראיתי פעם ראשונה, אס. אס. פותח את הדלת ומתחיל לצעוק: "RAUS, RAUS, החוצה, החוצה". אנחנו יורדים ותכף ראינו יהודים פליטים מפולין שהיו שם כבר מ-1942, והם אמרו תתחלקו לנשים וגברים בנפרד, וכך ירדנו מהרכבת. שתי אחיות הלכו קדימה, שהיו אחריי בסדר הלידה, ולפניי יורדת אמי עם 4 האחיות הקטנות. אני לא חושבת הרבה, ניגשת לאמא שלי ואומרת: "אמא, תני לי שתי אחיות, את תלכי עם 2 ואני אלך עם 2". וכך הלכנו על המסלול. ופתאום, חוזרת אחותי והיא אומרת – רחל, תתני לאמא את שתי האחיות, אנחנו נלך שלושתנו, ואמא תלך עם הארבע. אני אומרת – "אני לא מוסרת כי זה יהיה מאוד קשה לאמא", אבל בכל זאת השתכנעתי.

שם ניצלתי פעם ראשונה ממוות. לו הייתי לוקחת את שתי האחיות הקטנות, הייתי הולכת למשרפות. הייתי גבוהה, 1.68 מ', בלונדינית, כבר הייתי נראית כאילו אחיותיי הם הילדים שלי, וישר מנגלה היה מוביל אותי שמאלה. מי שהלך שמאלה, ימינה, זו הייתה הדרכה שלו – "אתה ימינה, את שמאלה" וזו פעם ראשונה.

בפעם השנייה היינו בציילאגר.

הגענו לאושוויץ, ונשלחו למקלחות. הייתי בת 14 ושם גילחו אותנו. פתאום אני רואה את עצמי מגולחת, עירומה. הרגשתי חוסר אונים! לא ידעתי אם להתבייש, לבכות. עשינו מקלחת, אנחנו יוצאות עירומות, מגולחות, ואני לא מוצאת אף אחת, אני לא זיהיתי אף אחת. אבל אף אחת לא זיהתה אף אחת אחרת, כי היינו קודם שונות ופתאום כולן דומות, ונשארתי לבד. אני נכנסתי לחרדה: "מה אני אעשה לבד?" לא ידעתי מה לעשות. אבל היום כשאני משחזרת את זה, אני לא יודעת איך זה שלא התחלתי לצרוח ולבכות. לא בכיתי. מה שכן עשיתי, צעקתי: "מאיה, פירחה, מאיה, פירחה" (אחיותיה). הן שמעו את צעקותיי ונפגשנו. היינו יחד, וכשהלכנו קיבלנו שמלה וזוג נעלי עץ מידה 41. אנחנו יוצאות החוצה, יש קור כלבים. מהר חתכתי חתיכה מהשמלה, קודם כל כיסיתי את הראש. בדרך דיברתי עם מאיה, שאיך שנגיע למחנה (לא ידענו עדיין לאן), וכשנגיע לבלוק, נבקש מהבלוקר טסטר (שהייתה יהודיה מסלובקיה), והם היו הממונים עלינו, עבודה.

הגענו לבלוק 14, לציירלאגר. איך שהגענו קיבלנו כבר מקום. 3 קומות, מיטות מעץ, ובכל דרגש היו 3 נשים. אנחנו היינו שלושתנו בקומה השלישית. כשהגענו אמרנו לבלוקר טסטר שאנו רוצות לעבוד, והיא נתנה לנו. אנחנו עבדנו ב"הוף קומנדר" – אנחנו היינו 12 נשים שניקו את כל המחנה. לא יצאנו מהמחנה, לי אין מספר על היד. לא יצאנו מהמחנה, בתוך המחנה אנחנו ניקינו וניקינו גם מאחורי המטבח, בכל מקום. לעבודה הזו היו יתרונות רבים – אנחנו יצאנו לעבוד, ולא היינו צריכות להיות נוכחות כשהיה סגר.

כאשר היה סגר, זה אומר שיש סלקציה שבוחרת מי הולך למות ומי ממשיך לחיות. לנו הייתה זכות להיות בחוץ ואנחנו התחבאנו באמבטיה. בכל פעם שהייתה סלקציה, התחבאנו באמבטיה. יום אחד, הייתה סלקציה והיינו באמבטיה כל היום. אמרנו: אוי, כבר בין ערביים, בטח עוד מעט גומרים את הסלקציה. עוד לא סיימתי את המשפט ומישהו פותח את הדלת – איש אס.אס. איך שהוא פותח את הדלת, רצנו לדלת האחורית, כי לחדר האמבטיה היו 2 דלתות. איך שהתחלנו לרוץ הוא ירה. הוא ירה, עצרנו. עצרנו והוא אסף אותנו, עשה סלקציה ולקח אותי שמאלה. את שתי אחיותיי ימינה, ואני ראיתי שלוקחים אותן לבלוק 13, ואותי לקחו לשער למשרפה. הגעתי לשער, שם שומרת עלינו אס. אסית, אישה. חיכינו עד ששאר אנשי האס. אס. יבואו מהמחנה. ופתאום, אנחנו שומעים שאחד מהם אומר בגרמנית, לאישה: "בואי תעזרי לנו, מצאנו עוד פליטים". והיא הלכה. נשארנו בלי שמירה! אני קיפלתי את רגליי, מאחורי הבלוקים, רצתי עד בלוק 13. רצתי לבד, אף אחד לא ברח, אני לבד ברחתי. בבלוק 13 החזקתי את הידית והתחלתי לצרוח – "מאיה, פירחה, מאיה, פירחה". הן שמעו את צעקותיי, באו לדלת והכניסו אותי פנימה.

באושוויץ היה לנו מזל שעבדנו בחוץ, כי מאחורי המטבח, החלון היה פתוח והם זרקו קליפות של פירות וירקות, ואנחנו אכלנו אותן, זה הציל אותנו. שם גם כן עבדו פליטים, ולפעמים זרקו לנו תפוח אדמה שלם, זה גם הציל אותנו. באושוויץ הציל אותי עוד משהו. אמרתי לך שהיינו בחוץ כשהיה סגר. בצהריים כשהלכו לקחת את האוכל, הוא היה בכד גדול אותו החזיקו 4 נשים. אני יצאתי מהאמבטיה, ראיתי שהן מתקרבות עם הכד. הורדתי את נעלי העץ, פתחתי את המכסה ושתיתי מרק. כל יום. אחר כך בבלוק קיבלתי גם את המנה שלי, אז זה הציל אותי. אחר כך, בהוכוויילר, כבר היה לי אוכל בשפע. לשלושתנו היה שם טוב. זה הציל אותנו.

אחי הקטן הלך למשרפות, אח יותר גדול ממני – שמענו שהוא נפטר מרעב. השלישי הגדול, זה סיפור מאוד עצוב – הוא היה בן 18. כשהביאו אותנו לאושוויץ, הלכנו ימינה. כשהלכנו לאמבטיה, אני רואה מרחוק גבעה. אנחנו התקרבנו לגבעה ומה אני רואה? מה הגבעה הזו? אנשים זרוקים כמו זבל, ומה שראו זה רק את הראשים. ואני מסתכלת על הגבעה, על הפסגה, ואני רואה שם את אחי הגדול, את ראשו. והוא מסתכל עם העיניים, גדולות, מלא דמעות, והוא אומר לי, הוא מדבר אליי בשפת עיניים – "רחל, תעזרי לי". אמרתי לו: "אני לא יכולה לעזור". גם לא יכולתי לדבר, הייתי מוכרחה ללכת הלאה ולעזוב אותו שם. זאת תמונה שרק בקבר תעזוב אותי. הוא היה חולה שחפת, שם היו זרוקים זקנים וחולים שאין להם כבר "תועלת". זרקו כמו זבל, אנשים חיות.

ואני עוד היום פה, ורוצה את זה, ורוצה את זה, ואני עוד רוצה דברים. מה זה בן אדם? כמה בן אדם יכול לעבור בחיים? זה לא נתפס. בעוד 50 או מאה שנה, זה הרי נכנס להיסטוריה. מדברים וכותבים הרבה על השואה. בעוד 50 או מאה שנה לא יאמינו לזה, גם אני לא הייתי מאמינה לזה. לו לא הייתי עוברת על בשרי, לא הייתי מאמינה שאדם יכול לעבור את זה. ואני עברתי את זה בגיל 14. בגלל זה, היום אני מאמינה בכל ההיסטוריה היהודית שבעבר לא האמנתי בה.

 כשבפרשת השבוע, מישהו רצה בשר ונפל מהשמים מן. אני אמרתי בעבר: "למי מספרים את הסיפורים הללו, מה, נולדתי עכשיו?" היום אני מאמינה, אני לא יודעת איך זה היה אז, באילו מידות ובאיזה צורה, אך אני מאמינה. קרה שם משהו. גם עם ים סוף, שלפתע נפרץ ונתן ליהודים לעבור והרג את המצרים. אפשר להאמין לזה? אני מאמינה.

על ההיסטוריה הזו, יגידו שאדם חולני כתב אותה. לכן אני גם נותנת הרצאות לצעירים, ואני אומרת להם בסוף – אתם צריכים להיות העדים ולהגיד שזה לא חלום. אתה תגיד שאתה דיברת עם אישה שהיא עברה את זה על בשרה, שלא יגידו שזה חלום רע. ולכן אני ממשיכה לבוא להרצאות.

נתתי במשך 10 שנים הרצאות. בסביבות שנות ה-70. הרציתי מבית ספר עממי, עד הצבא – הלכתי לשטחים ולמחנות שונים. אחרי 10 שנים, הרגשתי שכל פעם מחדש עברתי את זה. אז לקחתי עוד ועוד כדור הרגעה, ושאני צריכה קצת לנוח ולא לחשוב על זה. עשיתי הפסקה גדולה. פתאום, התחלתי להרגיש שאני חייבת להוציא, אני חייבת, חייבת, שידעו! אז קודם כל, כאן בגיל-עד לפני שנה, בהיכל התרבות, הראו את הריאיון שהענקתי ליד ושם ביום השואה. עכשיו הדמעות יוצאות לי, כל המשפחה הייתה שם, וכל האולם היה מלא. מאז, יש לי שוב את ה"פוש" (דחף) למסור, למסור, ולא לשתוק. כי עם השתיקה, אני לוקחת את זה לקבר ואיש לא יידע שום דבר, וזה אני לא רוצה שיקרה. זה הכל.

הפעם השלישית שניצלתי – אחרי אושוויץ, שהם היינו שבעה חודשים, הגענו למחנה עבודה. כאן המזל שיחק לי. הגענו למחנה, ירדנו מהרכבת, זו הייתה שעת ערב והיינו הולכים ביער. זה עבר כל כך לאט, שאני מרגישה שאולי גם עכשיו אנחנו עוד הולכים. היינו בטוחים שעל יד כל עץ, יורים בנו. היינו אלף נשים. בסופו של דבר הגענו למחנה. הם עשו מסדר. זה לא היה אס אס, אלא ורמאכט. איש יותר מבוגר.

ההבדל בין אס-אס לוורמאכט היה שהאס אס היו הרבה יותר "רציונאליים", יותר קיצוניים ואגרסיביים. הוורמאכט היה פחות, יותר גמיש ויותר אנושי. שם היה לנו ורמאכט – בעל ואישה. והוא (הבעל) סופר את הנשים, ושואל את אחותי הגדולה, שהיא חיה היום ברעננה, מה שמך? היא אומרת "מאיה". הוא אומר "מאיה, מחר בבוקר תביאי לי בחורה אליי למשרד", ואת זה הוא אמר לעוד שתי נשים. שתיהן הביאו עוד ילדות צעירות ממני. הגענו 3 בנות, והוא בחר בי, ואני קיבלתי תפקיד בתור שליחה. אני עבדתי אצל האס. אסים בחדר, עם עשרה אנשי אס. אס. צעירים, זוג הוורמאכט, ועוד אישה אס. אסית.

במחנה עבדו עבודות פרך – חפרו בחורף, בקור כלבים, שלג, חפרו לגרמנים את המקלט. על כל מאה איש היה איש אס. אס. אחד. לי הוא נתן את תפקיד השליחה. אחותי מאיה הייתה אחות בבית חולים שדה. ביקשנו שייתנו תפקיד במחנה העבודה לאחות השלישית, והיא עבדה במטבח. אני הגעתי למצב בו מאוד אהבו אותי. כל כך אהבו אותי שם, שקיבלתי כזה פינוק שאין לך מושג. כמה שאני אספר, זה יהיה אפס לעומת איך שאני שם קיבלתי את הטיפול. שם אני "יצאתי לחופשי". שם הכרתי את היער הגדול הזה, כמה מחנות יש שם. כשהלכתי אליהם (לשאר המחנות), הבאתי להם את המכתבים, את המסרים מהמשרד שלנו ושם נודע לי שהממונה על כל המחנות כאן, קוראים לה מאיה.

מאחר והוורמאכט הכיר את השם מאיה, זה היה לו בראש והוא בחר בה, זה סתם מזל. שם היינו שלושה חודשים. יום אחד, אני חוזרת הביתה מהשליחות ועל השולחן – מפה לבנה, ערוך כל כך יפה, כיסאות מסודרים, לא ידעתי מה יש פה. לא היה לי מושג. ראיתי שהאס. אס. חוזרים הביתה מהעבודה ומתיישבים, מניחים משהו על השולחן. האישה אומרת לי – "רחל, לך יש היום יום הולדת, את היום בת 15, כולם הביאו לך מתנות" (אנשי האס. אס.). אני פרצתי בבכי ואמרתי – "אני לא רוצה שום דבר, אין לי הורים, אין לי משפחה, אני לא רוצה כלום". בכיתי ונכנסתי לחדר השינה של הזקנים. היא בכל זאת הגיעה אליי והצליחה להוציא אותי מהחדר ולהושיב אותי לשולחן, והם כולם נתנו לי את המתנות ושרו לי יום הולדת.

צעדת המוות 

יום אחד אומרים לנו – מחר אנחנו עוזבים את המחנה. כבר ידענו שאם אנחנו עוזבים את המחנה זה יהיה לצעדת המוות. השחרור מתקרב. כשהשחרור התקרב הם הרחיקו את הפליטים, כדי שלא יישאר זכר. כדי שמי שמשחרר לא יידע מה היה לפני. אנחנו יצאנו, זה היה ב-16 לינואר, 1945, יצאנו אלף איש ברגל, ארבעה ימים, שלושה לילות, ללא אוכל וללא שתייה. ביום השלישי הביאו לנו משהו, אבל לא כל אחד היה יכול לאכול. מי שלא יכול היה להמשיך, ירו בו והשאירו אותו בשולי הכביש. אני הלכתי כל הזמן עם שתי אחיותיי. באיזשהו שלב, התעלפתי. פתאום אני מרגישה שמישהו מחזיק אותי, וזה היה האופרשפירר הזקן (הוורמכט). הוא ראה שנפלתי. עוד לפני שהאס. אס. הצליח להפעיל את הרובה ולהרוג אותי, הוא הרים אותי ולקח אותי על העגלה שלהם, שיש בה את כל הציוד, ונתנו לי לאכול וטיפלו בי, ואז המשכתי – בפעם השלישית ניצלתי במזל.

אנחנו הגענו לגרוסהוסן, פולין אחרי 4 ימים, 400 איש. 600 איש נורו והושארו בשולי הדרך. זוהי למעשה הפעם הרביעית בה ניצלתי ממוות. שם היינו רק כמה ימים, זה היה מחנה מעבר, וכשאנחנו יוצאים, היה קצת גשום, אבל אני שומעת מאיזשהו מקום שמישהו קורא "רוזו", "רוזו", אני יודעת שהקצין הזה קרא לי כך. אז חיפשתי איפה הוא וראיתי אותו שם על הגבעה, עומד עם מטפחת, מנפנף וצועק לי: "רוזו, תשמרו על עצמכם, אתם עומדים בפני שחרור, אנא שמרו, אתם לפני שחרור", ומנגב את הדמעות, וכך נפרדנו מהקצין שכל כך הרבה נתן לי שם אצלו במשרד. שם בעצם התאוששתי מאושוויץ, כשהייתי שם 6 חודשים, או שבעה.

בטרנספורט שלנו היו הרבה ילדים יותר צעירים ממני. אני הייתי בת 15, אבל היו שם גם בני 10. הזקנים, איפה שיכלו עזרו לצעירים. הם תמיד ביקשו ממני לקחת את האוכל שנשאר ולחלק לצעירות. שם כולנו התאוששנו, אנחנו במיוחד כי לא יצאנו לעבוד. האס. אסית הייתה כלבה, אך אליי כולם היו נחמדים. הייתי ילדה יפה והייתי נראית כמו גרמניה, היית אומר מאה אחוז שאני גרמניה, בלונדינית עם עיניים כחולות, ורזה וגבוהה. מזל. המזל שיחק לי שם.

איפה שהיה מאוד לא טוב, זה היה ברגן בלזן. שם אנשים מתו כמו זבובים מרעב. אני אספר לך עוד סצנה אחת, וזה מאוד עצוב, כי אתה לא תאמין לזה. אנחנו היינו בבלוק, ישנו על הרצפה והייתה לנו שמיכה. עכשיו, אנחנו היינו מאוד רעבים, מאוד, כי לא נתנו לנו לא לחיות ולא למות. לא היה מספיק אוכל. אחותי קיבלה טיפוס בטן, ופחדתי, כל הזמן פחדתי שהיא תמות לנו כאן. הלכתי לחפש עבודה. מצאתי עבודה בניקוי בית שימוש אצל אישה שזו הייתה עבודתה. קיבלתי כשכר צלחת מרק, אז תפסתי את העבודה הזו. הבאתי כל פעם את המרק לאחותי, וכך הצלתי אותה ממוות. היא הצליחה להישאר בחיים. בשלב מאוחר יותר, יותר ויותר אנשים מתו. לנו כבר לא היה רגש לאנשים מתים, כי כל יום כשקמנו, הסתכלנו מי מת על ידינו, ומי שמת לקחנו החוצה וזרקנו. אחר כך, כשכבר הייתה גבעה של גופות, היינו צריכים לחפור בור, זרקנו את הגופות אל תוך הבור וכיסינו בחול. וזה לא חשוב, אלה היו אחות, אמא, בת, יום יום מישהו נפטר. אנחנו, 3 האחיות היינו כל הדרך ביחד, וזה מזל. אדם שחי 150 שנה, לא היה ליד גופות כמו שאני ופירחה היינו. זה היה ברגן בלזן.

השחרור

יום אחד אני יוצאת כשהיה גשום בלילה לשירותים מאחורי הבלוק ואני שומעת רעש. אני שומעת ירי, אני לא יודעת האם זה הגרמנים או שאנחנו מתקרבים לשחרור. אמרתי זאת לאחיותיי, והלכנו לישון. לאחר כמה ימים, שמענו שהרעש מתקרב. אני בינתיים איזה שבוע או שבועיים עבדתי בשירותים ואחותי כבר הבריאה. יום אחד, אנחנו מתעוררים ושומעים רעש על הגג. שלושתנו יושבות על הרצפה וחושבות שזה הסוף שלנו, אין מה לעשות, אבל אני יצאתי להסתכל מה הרעש הזה, ואני רואה המולה, אנשים שמחים, בוכים, קשה לתאר מה אני ראיתי שם. אני ראיתי שפורצים גדר, הייתה גדר תיל בין מחנה ומחנה. פורצים אותה, באים, נכנסים ונפגשים. תשמע, קשה לדבר על זה עכשיו. את התמונה הזו לראות, אף פעם לא יבינו את זה ולא יאמינו לכמה שזה היה מרגש. אי אפשר להבין, ואי אפשר להאמין שזה היה. בגיל 15, כמה גופות אני ראיתי בחיי, שם. כבר לא היה נוגע לי בכלל, כבר היינו בלי רגש. וקשה להאמין, מפני שבן אדם, כל אדם בחיים נורמליים, יש לו רגש. אנחנו היינו בלי רגשות, לא היה לנו כבר רגש. באופן טבעי היינו צריכים להתרחק כדי לא להישבר, כל אחד צריך לשמור על עצמו שלא יישבר, שיזכה לשחרור, אבל הצלחנו. זכינו לשחרור ואחר כך ראינו גברים יהודים, פליטים, שבאים להציע לנו אוכל, כי הם פרצו למחסני הגרמנים. האנשים אכלו, היו רעבים. אתה יודע איך זה שזבובים מתים על הדבר הזה? ככה אנשים מתו! כי הגוף לא היה מסוגל לעכל, וגם, הם הביאו אוכל שהאס אסים השתמשו בו כדי לסמם כלבים, והם הביאו את זה ואנשים אכלו כי היו רעבים. למזלנו, החלטנו שאנחנו לא מקבלים שום דבר, כי הכריזו ברמקולים בכמה שפות- ביקשו מאיתנו שלא לאכול שום דבר חוץ ממה שהם יחלקו, והם חילקו באופן הדרגתי לפי המצב שלנו. קיבלנו דייסות, אוכל קל ולא בכמויות גדולות. אנחנו עם העיניים הכל אכלנו, אך הקיבה לא הייתה מסוגלת לעכל את זה. כך זה היה במשך 3 שבועות, אולי יותר. לאחר מכן בחרו את מי לשלוח לאן, מי זקוק למה, את מי לשלוח להבראה. פעם חמישית שנשארנו בחיים, כי כבר לא היינו בני אדם. אני, עם הגובה שלי, 28 קילוגרם.

היום, כשאני עומדת, דבר אחד מחזיק אותי. אני הולכת לישון וקמה בבוקר עם גאווה, ואני מתהלכת עם גאווה, שהיטלר לא הצליח להגשים את חלומותיו- להשמיד את העם היהודי הזה. לא רק שהוא לא הצליח, אם הוא היה רואה מה יש לעם היהודי, ומה העם היהודי השיג בכל העולם, בטח היה מתהפך בקברו.

כשאני מספרת על זה לנוער, יושבים על הרצפה עם פה פעור ומקשיבים. אז ידעתי שהיה לי כדאי לבוא להרצות. אחר כך היו להם שאלות, הם כבר מבינים. זה היה מאוד חשוב להם. אמרתי להם: "אתם חייבים למסור הלאה, זה קרה, זה אמת, אתם דיברתם עם אישה שמה שהיא סיפרה, היא עברה". והם אמרו שהם יעבירו את זה הלאה. ואני מרוצה. עד היום הזה יש בי תקווה שאני אמצא מישהו בין האחים שעדיין חי, ושהוא התחתן אי שם בעולם והקים משפחה, ובאיזשהו יום אני אשמע בטלוויזיה שמחפשים משפחה. אני לא יודעת למה, זה מלווה אותי.

לאחר השחרור, החלטנו שאנחנו נוסעים לפראג. כי ידענו שיש לנו שם משפחה. לא ידענו מה קרה איתם, אבל לא רציתי לחזור לעירי בשום פנים ואופן. בפראג עזרו גם מהצלב האדום לפליטים.

וכאן יש לי סיפור לספר: נסענו ברכבת, נסענו הרבה זמן, מפני שכל גרמניה הייתה מפוצצת אדמה. היינו צריכים לנסוע כדי למצוא פסים לרכבת, לא היו פסים, אז נסענו הלוך וחזור, הלוך וחזור. ואיפה שעצרנו התנפלו ילדים גרמנים קטנים לבקש אוכל. כשראיתי את הילדים לא יכולתי לא לתת אוכל. הילדים ידעו שבתחנות, שם עוצרות הרכבות, נותנים אוכל. תראו איך היהודים נתנו אוכל לגרמנים, למרות שעברנו מה שעברנו.

העיקר, הגענו לפראג והיינו באיזשהו מוסד שהצלב האדום סידר לנו, והוא עזר לנו לחפש את המשפחה ומצאנו. זה היה הדוד, אח של אימי עם משפחתו. היינו שלושתנו שם. הם גם כן עברו הרבה – הם היו במחבואים שונים, עברו מיער ליער כל המלחמה, אך הצליחו לשרוד.

יום אחד הגיע לבית קצין בריטי שמחפש את אסתרייכר (שם המשפחה שלי). הוא אומר שהוא נולד בארץ ישראל ואבא שלו ביקש שיחפש את המשפחה שלו. הוא שאל אם זה אנחנו. אמרתי "כן", וכך הוא מצא אותנו.

הוא היה קצין בריטי, והאבא שלח לו מברק שצריכה להיות לו משפחה בצ’כוסלובקיה ושמם אסתרייכר, אלה הילדים של אחותו (אחות האב של הקצין). והוא הלך לחפש. והוא צבר, נולד כאן.

מאוחר יותר  היינו בברשוב, והיה מישהו בשם קליין, היה פליט, וכשנגמרה המלחמה היה פעיל למען הפליטים, בנה פנימיות לבנות שחזרו מהמחנה. שלושתנו הגענו לברשוב, שם גם הייתה לנו משפחה, והקליין הזה בנה את הפנימייה. אחותי הגדולה הכירה אותו, וכך אני גם הכרתי אותו והוא הכניס אותי לפנימייה. הקליין הזה קיבל את הסרטיפיקט הראשון מישראל לישראל, הוא הראשון בצ’כוסלובקיה שהגיע לארץ ישראל. בינתיים, הוא התאהב בי, והוא כותב לי לברגן בלזן (חזרתי לשם מברשוב, הייתי שם במוסד דתי, כי הייתי דתיה, יחד עם אחיותיי) – הוא ביקש את ידי. החזרתי מכתב שכן וחיכיתי בברגן בלזן. בינתיים קיבלנו מכתב מאמריקה, מדוד מצד אבא, אח של אבא שלי, שהוא חי הרבה שנים באמריקה, והוא שלח שלושה ניירות להגיע לאמריקה, ויזה. אני פתחתי את המכתב, ראיתי מה שכתוב שם ואמרתי לאחיותיי: "אתן עושות מה שאתן רוצות, אני לא הולכת בין גויים עוד פעם. אתן תעשו מה שאתן רוצות", אך אף אחת לא רצתה ללכת. לאחר מכן כל אחת הגיעה למקום אחר. אחותי הגדולה התחתנה ראשונה, אנחנו נשארנו בברגן בלזן וקיבלתי את הסרטיפיקט לצ’כוסלובקיה, והוא חזר מישראל לקבל אותי והתחתנו בפרשוב. אחר כך עברנו לישראל.

בישראל תחילה הייתה לי תקופה קשה מאוד, כי המחנה רדף אותי אולי שנתיים. יצאתי לרחוב עם חבר של בעלי, אנחנו מטיילים בבן יהודה (שם גרתי) והוא שואל: רחל, מה את מסתכלת כל הזמן לרחוב? מה, אתה לא שומע? קוראים שם- זה יהודי, זאת יהודיה. זה רדף אותי לכל אורך הדרך. אחר כך זה עבר וכבר הייתה לי משפחה והיה לנו בית דפוס שבעלי הביא מצ’כוסלובקיה.

אני גאה שהיטלר לא הצליח להשמיד אותי, ולו היה רואה מה אני הצלחתי פה להקים, לבנות מדינה יהודית ולהקים משפחה, אני חושבת שהוא היה חוזר לקבר. היום אני רואה מה יהודי מסוגל לעשות, מה שאף עם בעולם לא מסוגל. אתה מכיר עם אחד שתוך 65 שנה, ובתנאים שאנו חיים פה, בנה את עצמו בצורה כזו? אך מדינה בעולם, אפילו אמריקה לא הצליחה כל כך מהר לבנות. ותמיד היינו  תחת מלחמה.

אני יכולה להגיד שאנחנו בנינו, כאלה שחזרנו מהשואה, אנחנו עבדנו קשה. עליתי ב-1947. היו כאן עוד אנגלים, ואת כל המלחמות עברנו פה. אבל יש עבור מה להילחם, כדי שיהיה לנו בית לעתיד. פה זו המדינה שלי, יש לי זכויות, אני יכולה להיות חופשיה.

היום אני לא מאמינה שגם ליהודים יש מדינה, ואיזו מדינה מפותחת. אין לנו מה להתבייש ביחס לכל העולם, עם הטוב ועם הרע. בכל יום העצמאות ראינו אני ובעלי את חידון התנ"ך, חוויה יותר גדולה מזה אין. קודם כל הטקס בעצמו, מכל העולם באים להשתתף. עד היום הזה זולגות לי הדמעות- שמכל העולם, יש אצלנו משתתפים בחידון התנ"ך, בנות ובנים. אני עדיין לא תופסת. אני לא למדתי תנ"ך. תמיד אמרנו, חבל שההורים לא זכו לראות שהחייל הזה יהודי, שהשוטר הזה הוא יהודי. הנכדים והנינים לא תופסים את זה. ולמה שיתפסו? היום זו המדינה שלהם וזה מאוד מוצדק. כשהם חושבים ככה זה טוב, שהם יודעים שיש להם מדינה. גם לצבר צריך להיות מובן מאליו שזוהי המדינה שלו. למרות שאנחנו מרגישים סכנה מתמדת ואנחנו יודעים שגם בעתיד זה יהיה, כפי שזה היה בעבר, אנחנו נישאר פה. אחותי תמיד אומרת לי בסוף שיחה: "זה יישאר לעולם ועד שלנו".

העשרה

יהדות צ'כיה

 

תשע"ה   2015

מילון

יהדות צ'כיה
יהדות צ'כיה הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות במרכז אירופה ומיקומה היה באזור צ'כיה של היום (בעבר צ'כוסלובקיה).

ציטוטים

”דיברנו יידיש בבית, ובבית הספר דיברנו הונגרית וצ'כית. “

”איך שאני ניצלתי זה נס. שלוש פעמים ניצלתי ממוות.“

”אני לא רוצה שום דבר, אין לי הורים, אין לי משפחה, אני לא רוצה כלום “