מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ארבעה דורות

אני וסבתא בתכנית
סבתא שלי
משפחתי ב 100 השנים האחרונות

סבתא גוטה, אמא של אבא שלי, הייתה הסבתא האהובה עליי והיא גרה בדירה באותו בית בו גרתי עם הורי ואחי.

אנחנו גרנו בקומת הקרקע וסבתא גרה בדירה מעלינו, בכל בוקר, עוד לפני שהלכתי לבי"ס, הייתי עולה אליה לדירתה והיא תמיד הייתה מרכלת איתי בחיבוק ומכינה לי מיץ תפוזים ועוגיות שאפתה והיינו משוחחות עד שהגיע הזמן להגיע לבית הספר.

סבתא גרה לבד בדירה. כשהייתי בת שנתיים סבא יהושע נפטר ומאז היא נשארה לבדה. סבתא הייתה אישה פעילה מאוד. היא הייתה הגיזברית (ממונה על הכספים) של ויצ"ו – ראשי תיבות באנגלית של Women`s International Zionist Organization – ארגון נשים יהודיות בישראל ובעולם שעדיין בפעילות אינטנסיבית גם היום. הארגון הזה נוסד בשנת 1920 בבריטניה ע"י קבוצת נשים יהודיות, והכוונה הייתה שחברות הארגון יכשירו את הנשים בארץ ישראל לתרום בתחומים כמו חינוך, כלכלת הבית, בריאות וכדומה. הרעיון היה לאחד את הנשים לשיתוף פעולה למען הגשמת הרעיון הציוני. לאחר הקמת המדינה, בשנת 1949, הועבר המשרד הראשי של ויצ"ו מלונדון לתל אביב, ומאז ועד היום תרומת נשות הארגון רבה וחשובה.

אני זוכרת את סבתי הולכת מדי יום למשרדי ויצ"ו ועסוקה בפגישות ובעשייה מרובה. בין הפרויקטים שעזרה להקים, הייתה פגייה – הפגייה הראשונה בארץ ואחת מחוויות הילדות המרגשות שחוויתי הייתה להצטרף אל סבתא לביקור בפגייה שהייתה בשדרות דוד המלך ולראות את התינוקות הקטנטנים באינקובטורים ולעקוב אחרי התפתחותם.

בשעות אחה"צ של ימי חורף הייתי יושבת לצידה ובעודה סורגת סוודרים לכל נכדיה סיפרה לי את סיפור עלייתה לארץ. סבתא גוטה וסבא יהושע נולדו בפולין,  גדלו שם ושם חיו את ימי נערותם. בשנת 1923, בהיותה בחורה צעירה, החליטה סבתי לעלות לא"י עם תנועת השומר הצעיר,  מתוך אדיאלים ציוניים – להפריח את השממה ולעזור לבסס ישוב יהודי בארץ.

היא הכירה את סבי בפולין, אבל הוא החליט להישאר בפולין ולסיים את לימודי הארכיטקטורה ואז להצטרף אליה פה בארץ. סבתא הגיעה לארץ והתמקמה בקיבוץ גן שמואל השוכן לא רחוק מחדרה ונוסד בשנת 1913.

כשסבתא הגיעה לקיבוץ הוא מנה כ-40 חברים. סביבו היו ביצות רבות שגרמו לקדחת וסיכנו את הישוב. לכן, עיקר עיסוקם היה לצד נטיעת פרדסים, לייבש את הביצות כדי למנוע מהתפשטות הקדחת. לשם כך, נטעו עצי אקליפטוס רבים במחשבה שהעצים האלה ייבשו את הביצות בזכות צריכת המים הגבוהה שלהם. חברי הקיבוץ חיו בתנאים קשים מאוד, ועבדו מבוקר עד לילה כדי לבסס את הקיבוץ ולהכשירו לקליטת עולים נוספים מרחבי אירופה. לאחר כשנה בגן שמואל, חזרה סבתא לפולין ונישאה לסבא יהושע. הם עברו לדנציג, שהייתה עיר חופשית בין פולין  לפרוסיה (בשלטון גרמני) לתקופה קצרה. היום, היא נקראת גדנסק והיא בשטחה של פולין.

בשנת 1925 נולד אבי, נחום. בהגיעו לגיל שנתיים, נפרדו סבא וסבתא מקרובי המשפחה והחברים ויחד עם הוריו של סבא יהושע, החליטו לעלות לא"י ולהשתקע בה.

הוריה של סבתא גוטה החליטו להישאר בפולין. אבא שלה היה תלמיד חכם שהעביר את כל חייו בלימודי תורה ואמה עבדה כדי לפרנס את משפחתה והייתה סוחרת סוכר, שייבאה סוכר לפולין מליטא. סבתא נפרדה מהוריה ועלתה עם בעלה, הוריו ובנה. בהגיעם, שמו פניהם לירושלים והתגוררו בה. לאבא שלי נולדה אחות, דודתי איה, שהייתי קשורה אליה מאוד. סבא עבד כאדריכל והצליח מאוד. הוא עבד במשרדו של האדריכל היהודי האנגלי צ'ייקין עד שקיבל הצעת עבודה בתל אביב – לבנות את בניין בנק לאומי ברחוב הרצל פינת יהודה הלוי ולכן החליטו הוא וסבתא לעבור לתל אביב. באותם ימים, גולדה מאיר גרה בתל אביב ברחוב גרוזנברג, וכששמעה על כך שסבי וסבתי מחפשים דירה בתל אביב היא הציעה להם להתחלף בדירות, וכך היה: גולדה מאיר עברה לדירה בירושלים וסבי וסבתי עברו לגור בדירתה בתל אביב. בינתיים, הבינו סבי וסבתי שהאנטישמיות באירופה גוברת והחליטו לשכנע את בני המשפחה שנותרו בפולין לעזוב הכל ולעלות לא"י.

התקופה היא תקופת המנדט הבריטי ששלט בא"י (משנת 1917 ועד הקמת המדינה ב1948). זו הייתה תקופה של עיצוב והתארגנות הישוב היהודי – הוקמה כנסת ישראל, הרבנות הראשית, הסוכנות היהודית, ההסתדרות, קופות חולים וההגנה, שהיוותה בסיס להקמת צה"ל לאחר קום המדינה.

בתקופת המנדט הבריטי היה צורך לקבל אישור מיוחד כדי לעלות ארצה – אישור שנקרא סרטיפיקט. אישור זה חולק לפי מכסות שנקבעו במשא ומתן בין הבריטים לבין ההנהלה הציונית, כדי לא לפגוע בפרנסת הערבים כתוצאה מעלייה בלתי מוגבלת של יהודים לארץ.

בגלל שסבא וסבתא דאגו לגורל בני משפחותיהם בפולין, החליט סבא לסדר סרטיפיקטים לבני משפחתו והחל מצעד עלייה לארץ של בני המשפחה. מי שהתנגד לעזוב ונותר בפולין נספה בשואה מספר שנים מאוחר יותר. בינתיים, עברו סבי וסבתי עם שני ילדיהם (אבי ודודתי) לדירה אחרת בתל אביב ברחוב יעבץ 27 והבית עדיין עומד על תילו. זה היה הבית היחידי בן שלוש קומות שהיה ברחוב שבשכונת ברנר. שאר הבתים היו בעלי קומה אחת וחלקם היו צריפים עשויים פח. הבית עמד במרחק של 200 מ' משוק הכרמל שהיה שוק ערבי ומדי פעם נשמעו יריות. מכיוון שהבית היה גבוה יחסית, "ההגנה" מקמה על גג הבית מכונת ירייה למקרה חירום.

באותם ימים אבי שהיה לנער, הצטרף לשורות ההגנה. זה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה היהודית בא"י בתקופת המנדט הבריטי ואפשר היה להצטרף מגיל 17 והפעילות הייתה להגן על היישוב היהודי מפני הערבים שהיו פה. אבי סיפר לי כי בשבתות היו עורכים תרגילים לחברי ההגנה באזור שרונה של היום, שהייתה מושבה גרמנית (טמפלרים שבאו כדי לגור בארץ הקודש). חברי ההגנה היו עושים תרגילי סדר, מפרקים ומרכיבים נשק,  כשהכל נעשה בסתר ורחוק מעיניהם של החיילים הבריטים. בני העשרה היוו את "חייל הקשר". תפקידם היה להעביר פתקים בין מפקדי ההגנה. אבי סיפר לי שהוא וחבריו לא יכלו להתאפק והיו פותחים את הפתקים וקוראים את הכתוב בהם כדי לדעת על התוכניות הסודיות של חברי ההגנה.

פעם אחת, כשפתח את אחד הפתקים ששלח אחד מחברי ההגנה, גילה שהוא רצה לקבוע ללכת לסרט עם חבר והוא החליט לא לעביר אותו הלאה. אבי סיפר שאותו חבר הגנה לא יכול היה להרשות לעצמו לכעוס עליו כי אז היה נחשף סודו.

בנוסף לפעילויות האלה, היו להם גם אימונים שנקראו "ק.פ.פ" – קרב פנים אל פנים שנערך על ידי שימוש במקלות.

מדי פעם, כשהיו התפרעויות של ערבים ביישוב, היו האנגלים מטילים עוצר וכולם היו צריכים להישאר בביתם כדי למנוע אסון. לפעמים העוצר היה נמשך מספר שעות ולפעמים מספר ימים. כולם היו צריכים להסתגר בבתים והיה איסור מוחלט לצאת. לחיילים הבריטים היה כינוי – " הכלניות " בגלל שחבשו ברטים אדומים.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, הצבא האיטלקי שלח מטוסים להפציץ את האנגלים בארץ וחברי ההגנה עזרו לבריטים בגיוס, במודיעין ובשיגור צנחנים לאירופה שהייתה כבושה בידי הגרמנים, ואיטליה הייתה בת בריתה של גרמניה. היישוב היהודי בארץ התגייס כולו למען המאמץ המלחמתי של בריטניה שלחמה בנאצים. בעידוד ההגנה, התגייסו 30,000 גברים ונשים מבני היישוב היהודי לצבא הבריטי, בניהם גם אמי שהצטרפה לשורות חיל האוויר הבריטי.

סבתא גוטה מונתה בתקופה זו למפקדת המשמר האזרחי ושלטה בו ביד רמה. בימים אלה של 1936 הקימו הבריטים את "משטרת הישובים העבריים" שנועדה להגן על הישובים העבריים מפני התקפות הערבים. הם כונו "נוטרים" והיו כפופים ל"הגנה". הם נהגו לחבוש כובעים אוסטרליים רחבי שוליים עם כפל בצד שמאל כדי שהדבר יאפשר להם לשאת רובה על כתף שמאל בצעידות ארוכות. הנוטרים תרמו רבות למצב הביטחוני של הישוב. כדי להעביר נשק לישובים שהיו זקוקים להגנה, התנדבו נשים לשאת נשק על גופן מתחת לבגדים וכך להבריח תחמושת לישובים שהיו בסכנה.

ב 1948, עם עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוקם צה"ל והבריטים עזבו את הארץ. אבי, שהגיע לארץ בהיותו בן שנתיים, ואמי, שהייתה התינוקת הראשונה שנולדה בכרכור (ליד פרדס חנה), גדלו בארץ והיו ל"צברים" בכל רמ"ח אבריהם. הם השתייכו לדור שהקים את המדינה ותרם רבות לצביונה.

לא כך הם פני הדברים לגבי דור הסבים והסבתות שבאו מפולין כשהם דוברים שפה אחרת ורגילים למנהגים אחרים. אני זוכרת בילדותי את המפגשים השבועיים בכל שבת אחה"צ, כשכל בני המשפחה היו מתאספים אצל דודתו שלאבי – דודה סלוניה ודוד אדג'ו, שהיו בין בני המשפחה שעלו לארץ באמצעות הסרטיפיקטים שסידר להם סבי בשנות ה- 30. היו שם דוד מוניק ודודה ציפורה, דוד איז'ק ודודה אנקה, דוד לולק ודודה רושקה והחשובה מכולם- סבתא גדולה היא סבתא בלומה, אמו של סבא יהושע, של מוניק, סלוניה ואיז'ק.

בכל שבת אחה"צ ללא יוצא מן הכלל היו באים כל בני המשפחה, ואנחנו הילדים היינו נמלטים מצביטות החיבה בלחיים ומתרוצצים ביניהם ומשועשעים מהשמות המצחיקים ומהשפה המשונה שדיברו ביניהם (פולנית) ומתיישבים אל השולחן שנפתח לאורכו של הסלון ושותים תה עם חלב בכוסות זכוכית דקיקות לצד עוגיות חמאה נימוחות בפה שנאפו ע"י דודה סלוניה והונחו בקפידה בצלחות חרסינה מעודנות אותן הציבה על מפת תחרה לבנה, והיינו מקנחים את הפה במפיות בד רקומות. ולצד המנהגים שהובאו מאירופה והמנטליות השונה, גדלנו כילדים ישראלים במדינה חדשה שהולכת וצומחת וגדלה לנגד עיניהם המשתאות של המבוגרים ובאופן הכי טבעי עבורנו, שנולדנו פה במדינה משלנו.

המצגת שלנו עם הסיפור המלא של סבתא מיקי

סרטון היוטיוב שהעלנו

הזוית האישית

סבתא מיקי:  עלמוש נכדתי האהובה, אני רוצה לברך אותך עם סיום החוויה המשותפת שעברנו יחד בשבועות האחרונים. היה לי לעונג לצאת יחד איתך למסע בזמן אל השורשים של משפחתנו.

לפני שהחלו המפגשים הייתי בטוחה שאני מכירה אותך על כל צדדיך ואין דבר שיוכל להתחדש לי ולשמחתי הרבה, ובזמן שבילינו יחד נחשפו צדדים נוספים באישיותך. צפיתי בך באופן שבו את מתנהלת בסביבה שלא הייתה לי מוכרת עד כה – במסגרת ביה"ס, לצד חברותיך, מול המחשב, ומה שחימם את ליבי במיוחד – האופן שבו פרסת עליי את חסותך, חיכית לי בכל פעם ליד שער בית הספר ולקחת אותי לכיתה. בסבלנות ובעדינות לימדת אותי כיצד לעבוד על המחשב, ובעבודה משותפת התקדמנו תוך כדי שיחות, העלאת זיכרונות ששיתפתי אותך בהם, והכל בקלילות ועם הרבה שמחה ולא פעם התיאורים שלי  העלו בך חיוך מהול בגיחוך… שהרי לפעמים נגלים פערים בין מה שהיה פעם לבין מה שקורה היום.

עלמוש נכדתי היקרה, אני מאחלת לך שתחצי את הקו המבדיל בין ילדות לנערות, בבטחה, בגב זקוף ובגאווה. צמחת ובגרת לנגד עיני, מהרגע בו נוכחתי בלידתך והחזקתי אותך בידי דקות ספורות לאחר שיצאת לאוויר העולם, דרך תקופת הינקות בה היית התינוקת היפה ביותר שראיתי מימיי, ועד שאמרת את המילים הראשונות ולאורך כל ילדותך.

גם סבא וגם אני – שנינו זכינו לנכדה בכורה שמעריפה עלינו אהבה, חוכמה וכישרון והאהבה שלנו אלייך יש לה התחלה איך אין לה סוף. אנחנו בטוחים שמנערה כ"כ מיוחדת תהפכי בהמשך חייך לאישה מרשימה ויפיפייה.

באהבה רבה

מילון

ויצו
ויצו (WIZO – ראשי תיבות באנגלית של ארגון נשים ציוני בינלאומי, Women's International Zionist Organization) הוא ארגון נשים יהודיות בישראל ובעולם. ויצו נוסד ב-11 ביולי 1920 על ידי קבוצת נשים יהודיות במנצ'סטר, בריטניה: ורה ויצמן, רבקה זיו ואדית' אדגר. הרקע להקמתה היה שילוב של שני תהליכים: התעוררות התנועה הציונית בעקבות הצהרת בלפור, והתעוררות הפעילות הפוליטית-חברתית של נשים בבריטניה, ובאירופה, שצוין על ידי הצלחת מאבק הסופרג'יסטיות והענקת זכות בחירה לנשים בבריטניה בשנת 1920 ויקיפדיה

ציטוטים

”עברתי חוויה מעניינת תוך כדי העלאת זכרונות מעברי, אירועים שחלקם נמחקו מזכרוני והתעוררו מחדש. מעניין “