מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אקסודוס או העלייה שלי עם סבתי

אני וסבא יוסי בקשר הרב דורי
סבא יוסי בגיל 8
מתוך הספר " בחזקת שלושה" הקיבוץ המאוחד

זה היה בשנת 1949, עוד לא עברה שנה לעצמאות המדינה ואני בדרך לארץ ישראל עם סבתי. האחים שלי, שאז היינו שבעה, אני השביעי והקטן באחים באותו זמן, כולם היו כבר בארץ, הגיעו והצטרפו לקיבוצים. הסיבה שאני יוצא לדרך לארץ ישראל רק עם סבתי הייתה בגלל שאמי הייתה בהריון עם אחותי הקטנה ואבי היה פעיל במחתרת הציונית ושניהם לא יכלו לעזוב את עיראק.

 סבי יוסי אלפי

באותה שנה העליה הייתה בלתי לגלית (לא חוקית). לעזוב את עיראק ולעלות לארץ היה מעשה אסור על פי החוק של ממשלת עיראק. הייתי בן שלוש שנים ולסבתי היה קשה מאוד, גם בגלל שהייתה לבדה וגם בגלל שהיה קשה לטפל בי ובמיוחד לאור הפחד הגדול שלא להיתפס על ידי המשטרה העיראקית.

עלינו לטנדר (משאית קטנה) שהביאה אותנו, כשלושים איש, אל שפת הים הערבי ומשם עלינו על סירה קטנה שהעבירה אותנו אל הצד השני, מהעיר בצרה שבעיראק בגדה אחת אל הגדה השנייה – אל העיר עבדאן שבה מדינת פרס, שהיום נקראת אירן.

בעבדאן גרנו אצל אנשים מהמשפחה למשך זמן מה ואז נפרדנו ויצאנו לדרך לכיוון עיר הבירה של פרס – טהרן. המרחק מעבדאן לטהרן הוא למעלה מ-1000 קילומטרים. לקח לנו הרבה זמן להגיע, בהליכה ברגל, רכיבה על עגלות עם חמורים וסוסים, משאיות וקטעים מסוימים ברכבת.

כשהגענו לטהרן, עייפים מהדרך, שוכנו בבית הקברות היהודי "ביהשטייה". המקום היה בתוך צריף גדול. שהיינו במקום מספר שבועות ולאחר מכן עברנו לעיר קרובה בה היה שדה תעופה, עליו חיכה מטוס קטן. עלינו למטוס כמה עשרות אנשים וכשעתיים אחרי ההמראה נחתנו ב"לידה איירפורט" שהיום ידוע כנמל התעופה בן גוריון. בשדה התעופה לוד באותה שנה לא היו מבנים ואולמות כמו היום והיינו צריכים לחכות בישיבה בשדה הפתוח על האדמה שכוסתה בבד "ברזנט" בד עבה ששימש גם לבניית האוהלים.

הסיפור שלי, שנכתב בספר: "בחזקת שלושה" שיצא לאור/ הקיבוץ המאוחד. אקסודוס או: העלייה שלי עם סבתא.

"אני תר בחרדה אחר זיכרון ילדותי הראשון. מתחת לשכבת הזיכרון הראשונה אני מוצא שכבת זיכרון נוספת, שהסתתרה בין קפלי הזמן שלשו את חיי. זיכרונות ילדות ראשונים הם מעין מיקרוקוסמוס של זהות.

אדם נולד במקום מסוים. העיר בצרה, שבעיראק, למשל. אני לא זוכר את המקום. זוכר רק תמונות אפופות ערפל של חלום. הנה סוכה הולכת ונבנית על גג של בית מגורים חד-קומתי, אבא עומד על שרפרף בתחתונים לבנים וגופייה. אני מגיש לו רימון כבד. הוא תולה אותו.

והנה מישהו מנסה לרכוב על אופניים. או סמטה שאנשים נרגשים רצים בה הלוך ושוב, מעבירים מפה לאוזן: "באו מהמשטרה, צריכים להגיד לדניאל", הלא הוא אחי המתחבא במחסן מפני המשטרה. אכן, הסי.אי.די. רודפים אז את צעירי התנועה הציונית שפעלו בבצרה.

בעודי תר כך אחרי תמונתו מן הימים ההם צף זיכרון ילדות ראשון שכמו נגאל מזמן שדוּד

פיסת בד כותנה לבן מונחת קרוב לעיני, מתחככת באפי. שתי רגליים ניצבות למראשותי, מתחככות באוזני. מה אני עושה בתוך הבד הלבן הזה? מה עושות שתי הרגליים הבלות המתחככות באוזני? מתברר כי אלה הרגליים של סבתי, והבד הלבן המתחכך הוא בד שמלתה ואני בתוכה, בין רגליה. אבל מה אני עושה בתוך שמלתה?

מסתבר שאני כבר בעיצומה של העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל, ושמלתה של סבתי היא המחבוא שבחרה בעבורי. אני אז פעוט בן שלוש וחצי, אולי מעט יותר. העיניים הפקוחות של ילד מתחת לשמלה ראו את העלייה הציונית בקלוז-אפ…

לא מפחד המוסלמים העיראקים הסתירה אותי סבתי, גם לא בגלל השלטונות שהגבירו את פעילותם נגד צעירי המחתרת היהודית, אלא מפני הפעילים הציונים. בכך עשתה מעשה שלא יעשה.

פעילי התנועה הציונית העבירו עולים בלתי לגאליים מבצרה שבדרום עיראק, דרך גבול פרס, ומשם העלו אותם מטוסי הסוכנות לישראל. חברי התנועה ומנהיגיה היו צעירים בני שבע-עשרה, אולי קצת יותר, כש'הזקן' שבפעילי התנועה בעיראק היה בשנות העשרים הראשונות שלו. הודעות התנועה למי שלקחו חלק בטרנספורטים המסוכנים היו ברורות וחד-משמעיות. במשלוח הזה, הודיעו למשפחות, אפשר להעלות ילדים מגיל עשר. אנשים התאמצו מאוד כדי שילדיהם יימסרו לידי אנשי התנועה, ואלה העבירו אותם לטנדרים ולקומנדקרים, או לכל כלי רכב אחר שעמד לרשותם. את הדרך אל הגבול עשו בלילה, כשכל אחד לוקח אתו מעט מאוד חפצים אישיים, שנעטפו בצרור בד שנקרא בקצ'ה.

סבתי, שהיתה צריכה להיפרד מילדי המשפחה האחרים, אחי ואחיותי המבוגרים ממני, החליטה שהיא  לא תיפרד מאף אחד מהם אלא תהיה המלווה! ומשום אהבתה הרבה אלי, תגניב גם אותי לאותו טרנספורט, שעבר באותו לילה בגניבה את הגבול בין עיראק לפרס. "אלוהים לא ירשה לי לעזוב את המקום הארור הזה בלי שאקח אתי את הילד שלי", חשבה סבתי.

במשפחתי המורחבת "הילד שלי" יכול היה להיות של אמי ואבי, ובאותה טבעיות יכול  להיות של דודי או דודתי, או סבתי מצד אמי. הילד במשפחה היה הילד של כולם, בין אם לאהבה ובין אם לסטירת לחי מצלצלת על מעשה שלא יעשה.

"תנו לי את הילד ואני אשמור עליו כמו את העיניים שלי", אומרת סבתא לאבא. אבא נותן מבט באמא, חוזר ומישיר מבט אל התינוק, אלי, ושניהם עושים חשבון ארוך ברגע קצר אחד ומחליטים שהילד אכן ייצא עם סבתא בטרנספורט הזה. בפעם האחרונה שבה יצא משלוח היתה אמי בהיריון. על פי מניין ילדיה וחישוב הזמן שעבר מאז אותו משלוח, כנראה שאני הייתי אז ברחמה. בכלל, אמי חיה בשלושה מצבים קבועים –  היריון, לידה, אחרי לידה.

כשיצאה אמי בטרנספורט הקודם, לפני כך וכך שנים, והיא בדרכה לחצות את הגבול באופן בלתי לגאלי, התהפך האוטובוס בדרך והיו חייבים להחזיר את כל 'המשלוח', על נוסעיו. עד היום קשה לה להיכנס לאוטובוס.

"הפעם ייצא הילד עם הסבתא!"

לטרנספורט הזה אסור היה להביא ילדים מתחת לגיל עשר בגלל הסכנה שארבה לנוסעים ולמארגנים. היה ברור לכל שאין להביא פעוטות, וסבתא שלי עשתה מעשה שהיה מנוגד באופן מוחלט להוראות התנועה ומארגניה. לכן החביאה אותי מתחת לשמלתה, ממש כמו שתושבים ישראלים החוזרים היום ארצה מחביאים וידאו, או כל מכשיר 'דיוטי פרי' אחר.

אני לא זוכר את היותי מתחת לשמלתה של סבתי כחוויה קשה. דווקא התמונה הבאה שאזכור היא הקשה: אני שוכב על קרקעית הפח הקרה של טנדר הסגור בברזנט חום. אני רואה חבילות מבד, כנראה צרורות – בקצ'ות – של העולים בטרנספורט, שנדחפו אל תוך פני הילד שלי. עיני נאטמות אז בבד גס, אפי ופי נחסמים בריח של אבק דחוס, אני לא מצליח לנשום, וצורח. החבילות והצרורות מתרבים ומכבידים על ראשי, עכשיו הם מכסים על כל גופי ומעיקים מאוד. תודה לאל שלא הניחו עלי מזוודות. אלה היו מסכנות עוד יותר את הטרנספורט.

אסור היה ליהודים לעזוב את עיראק. המעקב אחריהם היה קפדני. על מנת שלא ייחשדו כעוזבים הם יצאו רק עם הבקצ'ות, כך שאם ייתפסו יאמרו שבסך הכול התכוונו לנסוע למקום קדוש, כזה או אחר, לכבוד 'עיד אל זיארה', שהוא חג השבועות, אבל בתרגומו המילולי אומר 'חג הטיול' או 'חג הביקורים', בו נוהגים יהודים להשתטח על קברות צדיקים בעיראק.

"מה עשית? מה הבאת את הדבר הזה? תראי איך שהוא צורח ככה? את רוצה שעכשיו כולנו ניתפס ויתלו אותנו?" מלמלו היושבים בטנדר, בטון שיכול היה  להקפיא דמו של דג בקוטב הצפוני.

אבל אני בוכה. אני רעב. אני מותש. לא נוח לי. הדישדשא שלגופי – שהיא הג'לביה בשפת העיראקים המקומיים – רטובה. הבכי הצווחני שלי מקפיא את נוסעי הטרנספר, והם מבקשים את נפשם למות.

סבתא לא מוותרת. אומרת שהיא תשתיק את הילד. חולצת שד בָּלֶה ודוחפת אל תוך הלוע המלעלע שלי את הפטמה הצמיגית ומנסה לגרום לי למצוץ. אני לא מתרצה למאמציה וממשיך לבכות. המארגנים גמרו אומר שכך לא ניתן יהיה להגיע אל הגבול והגיעו לכלל החלטה חד משמעית – יש להשתיק את הצרה הזאת, ויהי מה: יופסק הבכי! ייאטם התינוק! והדרך הנכונה לכך תהיה להשתמש בצרורות שאִתם יצאו. הם יונחו עלי עד שאפסיק לבכות או אפסיק…

אני זוכר רגע של כאילו תרדמה. כנראה שאיבדתי את ההכרה. איש צעיר מושך אותי מתוך הצרורות, מושיב אותי על ברכיו ומחבק אותי. זה היה שוקרי, הבן של הדודה רבקה. כשהתעוררתי מן העילפון נעטפתי בזרועותיו, נרדמתי, ושקט בא אל העולם. אבל בהמשך שוב החזירו אותי הרעב, החום, אי הנוחות והדישדשא הרטובה אל הצרחות, ואותו שוקרי שהוציא אותי מתוך ערימת  הצרורות, הניח אותי שוב על רצפתו הקרה של הטנדר וכיסה אותי בבקצ'ות הכבדות. אני מקיא. אני נחנק.

הטנדר מגיע אל הגבול. הלחץ הכבד של המארגנים על הנוסעים הופך לטעון ואכזרי. הם נשלפים מתוך הטנדר ורצים עם הבקצ'ות על כתפיהם. במעבר הגבול היה עליהם לעבור ליד שומרי הגבול העיראקים, אולי לשחד אותם, ואני מוצא שוב זמן טוב לבכות. רק בגלל תינוק שכזה ייתפס הטרנספורט כולו, ומה יהיה עליהם?

כשמגיעה סבתי אל נקודת המעבר היא פונה אל המבריח, העומד ליד אחד מפעילי התנועה הציונית – נער צעיר שפלומת שפם שחרחר מבצבצת מעל שפתו העליונה. מבטו תקיף, כאילו היה בן ארבעים.

"איפה הילד?" לוחשת סבתי בחשיכה, לחישתה חדה כתער.

"סבתא, אין זמן, תרוצי, הסירה מחכה …"

"איפה הילד???" קוטעת סבתי את הצעיר המעז לדבר אליה כאילו היתה בתו.

"הילד מת. את רוצה שכולנו נמות?"

"מת?! ירחם השם. איך מת?"

"נחנק מהבקצ'ות. עכשיו תרוצי מהר…"

"אבל הגופה. לפחות את הגופה ניקח אתנו לארץ ישראל".

"יצאת מדעתך, זקנה?"

הכעס הרב על סבתי איחד את המארגנים עם הנוסעים. הם עשו חזית אחת בחושך וצעקו בלחישות שהיו יכולות להעיר את אחרון הנרדמים בארמונות עיראק. היא נשבעה להם שאני בן עשר ויש להם טעות אם הם חושבים שאני תינוק. היא חזרה ונשבעה להם בנביאים ובעזרא הסופר שהם פשוט לא מבינים בתינוקות והילד הזה הוא בן עשר. "מה לעשות שהוא קטן? הוא גמד. גם האמא והאבא שלו גמדים".

"אז יותר טוב שימות", צעקה בלחש אטום צעירה מבין נוסעי הטרנספורט, "הוא הרי יסבול יותר אם יחיה בעולם הזה כגמד!"

"מה זאת אומרת שימות?" צרחה סבתא בקול, "לא תעבירו אותי בלי הילד ואפילו שאני אמות יחד אתכם". הצרחה שיצאה מגרונה היבש והזכירה את צווחתן של המקוננות בימי האבל, שהיו נשכרות בפרוטות וגורמות  לדמעות בשווי של מאות ואלפים.

התוכנית הציונית, על לוח הזמנים שנקבע לה בדקדקנות, נעצרה. סבתי רצה בחשיכה אל הטנדר שנעזב מאחור. היא ואחותי חזרו אלי ומצאו אותי  ישן שנת ישרים, חולם חלומות ציוניים ללא מפריע. סוף סוף נמצא לי קצת שקט מן המאבק הציוני על הזהות היהודית החדשה. בעודי ישן המשיכו סבתי ואחותי לרוץ עם הקבוצה, כשהכול עדיין כועסים עליה ומאשימים אותה בחוסר אחריות ציבורית מינימלית.

אלף חמש מאות קילומטרים מעבדאן לטהרן. משאיות, רכבת, שלושה ימים של נסיעה ללא זיכרונות, עד לפתחו של בית הטהרה במרכז בית הקברות היהודי בטהרן. בית הטהרה הפך והיה  קסרקטין צבאי לכל דבר. מיטות ניצבו אל הקירות ובין שתי השורות הפריד מעבר ארוך. המראה הזה חוזר אלי חמש-עשרה שנים לאחר שעליתי, כשהתגייסתי לצבא והגעתי לבקו"ם. שוב חוויתי את אותו את פיק ברכיים שקיבלתי בכניסה לבית הטהרה – שהיה צריף ארוך, כמו הצריפים הארוכים של הבקו"ם. רק כעבור שישים שנות עלייה ישאל אותי אחי: "אתה זוכר את הצריף הארוך והמיטות המסודרות בשני הצדדים. המון מיטות ומעבר ארוך ביניהן?"

"מה?! זה היה באמת?" שאלתי בלשון יבשה.

"מה זאת אומרת באמת? אתם הגעתם שבוע אחרינו.  אנחנו היינו כבר בבית הקברות הזה לפניכם. בצריף הגדול ישנו רק שלושה נערים. שמחתי לראות אתכם. אתה ישנת במיטה לידי. מה, אתה לא זוכר את זה?!"

"לא, לא זוכר. הייתי בטוח שזה היה חלום".

חבוק בידיה הדקיקות של סבתי, פני מוצמדים לחזה כשכפתורי שמלתה עדיין פרופים, המשכנו אל  המטוס שהגיע מאי שם וטסנו לארץ.

התמונה הזאת חזרה בילדותי פעמים רבות, ובכל פעם ששאלתי את סבתא מה קרה אז בדיוק, היתה משיבה בחיוך חמצמץ: "היית שובב גדול". מה כבר יכול לעשות ילד בן שלוש, אולי ארבע, העומד להיחנק מחבילות וצרורות של עולים בלתי-לגאליים.

הגענו לארץ ישראל. נקלטנו כמו שתילים שאדמת נטיעתם נוּערה משורשיהם. כולם ידעו שהתינוק הזה הוא בן עשר. רק גמד. מסכן.

הכל יכול היה להיות בסדר, אלמלא, קיבלתי שבע שנים לאחר מכן צו גיוס לצה"ל, ואני בסך הכל בן עשר…

סבא אלפי בן עשר

בתמונה: סבא יוסי מחופש לחייל השנה היא 1951 כשהאבא של סבא יוסי מנחם, הגיע מעיראק לארץ אחרי סבא יוסי. זו השנה שהמשפחה שלו התאחדה בישראל בכפר סבא.

הזוית האישית

לירי אלפי-ניסן: סבי עוסק בתחום התרבות והתיאטרון מתוך הכרותי עם סיפורו ועם עבודתו, אני חושבת שסבא שלי "פורץ דרך". לסבא קוראים "אבי התיאטרון הקהילתי", כי סבא בחר דרך אחרת שהיא ללכת למקומות הכי קשים ומהם לבנות תיאטרון. הוא גם הקים את פסטיבל מספרי סיפורים.

קישור לאתר של סבא יוסי: פסטיבל מספרי סיפורים תאטרון העם בישראל

הסיפור "בחזקת שלושה": בחזקת שלושה הוא ספרו העשרים וחמישה של יוסי אלפי, סופר ומשורר, שהוא גם איש רב פעלים בשדה התרבות בארץ. הוא כתב סדרות טלוויזיה לילדים, כתב וביים מחזות לתיאטרונים שונים, ייסד את פסטיבל מספרי הסיפורים, ופעיל כל העת בעולם התרבות והתקשורת, בתחומים רבים ומגוונים".

סבא יוסי: זאת זכות גדולה עבורי, אחרי שכתבתי כל כך הרבה וסיפרתי כל כך הרבה סיפורים, לשבת יחד עם נכדתי האהובה לירי ולספר לה את סיפורי….

 אני וסבא בתכנית הקשר הרב דורי

 

מילון

יוסי אלפי
יוסי אלפי (נולד ב-5 באוגוסט 1945) הוא איש תיאטרון, סופר, מורה, מספר סיפורים, ואיש תקשורת ישראלי. אלפי, הנחשב לאבי התיאטרון הקהילתי, הוא המייסד והמנהל האמנותי של פסטיבל מספרי סיפורים. בנוסף, הוא הרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב וייסד את תיאטרון גבעתיים. ויקיפדיה

ציטוטים

”חבל שלא נולדתי בארץ...“