מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אפרוחים במרפסת המטבח

פנינה בילדותה עם האפרוח
עם אחי הצעיר דוד בעגלת הילדים שלנו, 1960
סיפורי ילדות בתל אביב הקטנה

אפרוחים במרפסת המטבח

פעמון הדלת לא פסק מלצלצל. מחוגי השעון הראו על השעה אחת בלילה ואבי שישן לבדו במיטה, קפץ בבהלה ורץ לפתוח את הדלת. נהג מונית שעמד בפתח הדלת שאל את אבי לשמו ואמר כי מכיוון שלרוב האנשים אין טלפון בבית, שלחו אותו להביא את אבי במונית, מיד וללא דיחוי, לבית החולים.

נולדתי בלילה קר וגשום, בסוף שנות החמישים, בבית חולים הקריה שבתל אביב. ושם גם נולדה אהבתי לעיר הזאת. בת שלושה ימים הייתי כשלקחו אותי הורי מבית החולים לביתנו ברחוב דיזנגוף. הבית עמד באמצע העלייה מרחוב קינג' ג'ורג לתיאטרון הבימה. בבית זה ביליתי את החלק הראשון של ילדותי.

אמי רחל (רוזה) גזונדהייט ז"ל ואני בביתנו ברחוב דיזנגוף, נובמבר 1956

רחוב דיזנגוף היה מאז ומתמיד רחוב רועש. מכוניות עברו בו כל שעות היום והלילה ואוטובוס מס' 5 עצר ברעש גדול בתחנה מול ביתנו. הרחוב גם היה חשוך במקצת בשל עצי הפיקוס הגדולים שהצלו עליו מהשמש היוקדת ולמרות הכל אהבתי אותו מאד.

הבית ברחוב דיזנגוף 25, קומה ראשונה על עמודים מצד ימין. 

כמובן בזמנו לא היו סורגים ולא היו מכוניות מתחת לבית…

המשפחה שלנו מנתה חמישה אנשים. את אימא ואת אבא, אותי ואת אחי הקטן וכן את סבתא שהייתה אימא של אימא. כולנו גרנו ביחד בדירה בת שלושה חדרים שבה סלון ושני חדרי שינה. מסדרון צר וחשוך הוביל  מדלת הכניסה לבית עד לחדר האמבטיה, לחדר השירותים ולמטבח קטן שסימן את סוף המסדרון. היו בדירה גם שתי מרפסות. אחת קטנה שיצאה מהמטבח ופנתה לחצר אחורית וגבלה בחצר של הבית ממול. ומרפסת שניה גדולה יותר שפנתה לרחוב דיזנגוף הסואן.

הורי אליעזר ורחל  ז"ל, ביום נישואיהם, ל"ג בעומר, 1954

מכל חדרי הבית אהבתי במיוחד את המטבח. היה בו תמיד ריח מגרה של אוכל. במטבח היה שולחן עץ קטן עליו הייתה פרושה שעוונית פרחונית שאפשר היה לנקותה במטלית לחה. בארון האוויר אכסנו את הירקות והפירות כדי שלא יתקלקלו, והיה מקרר קטן שבארגז העליון שלו הניחו בלוק קרח שפיזר קור בכל המקרר וכך נשמרו מוצרי החלב.

"ילדים – בואו. האוכל על השולחן" – הייתה אמי קוראת לנו קצת אחרי שאחי ואני חזרנו מגן הילדים ומבית הספר. נכנסנו למטבח, שם על השולחן עם השעוונית  חיכתה לנו ארוחת הצהריים שאמי הכינה באותו יום. שניצל עם פירה ובצל מטוגן, או קציצות בשר ומקרוני (ספגטי) ברוטב עגבניות ובחורף היה גם מרק עוף חם שחתיכות עוף ו"לוקשלך" (אטריות דקיקות) צפו בו ובתוכו פיזרנו שקדי מרק.

לאחר הארוחה רצנו לסלון לשמוע ברדיו את הסיפור בהמשכים ששודר בשעה שתיים בצהריים ורק לאחר מכן היינו מכינים את שיעורי הבית שלנו. בין השעות שתיים וארבע היה שקט בבית וברחוב. כולם נחו את מנוחת הצהריים. ובשעה ארבע אחר הצהריים היינו יוצאים לשחק בחצר עם החברים.

בחדר של סבתא הייתה מיטת יחיד, ארון בגדים חום ושולחן גדול שסביבו אכלה המשפחה את ארוחותיה בימי שישי ובשבת. על השולחן הייתה פלטת זכוכית ומתחתיה היו תמונות בשחור לבן של בני המשפחה. רוב התמונות היו מזמנים רחוקים, מארצות רחוקות. חלק מהאנשים שהיו בתמונות כבר לא היו בין החיים. בחדר של ההורים הייתה מיטה זוגית גדולה, ארון בגדים ושתי מיטות ילדים צמודות לקיר. ישנו בחדר ההורים עד שמלאו לי תשע שנים ולאחי שבע שנים, כשסבתנו האהובה נפטרה, והורינו סידרו את החדר שהתפנה והפכו אותו לחדר שלנו, הילדים.

 עם אחי הצעיר דוד בעגלת הילדים שלנו, 1960

והיה הסלון. שם בילתה המשפחה את רוב שעות אחר הצהריים והערב, בישיבה על הספה הגדולה ליד שולחן הקפה והמזנון המפואר שנבנה במיוחד על ידי נגר. קראנו ספרים ועיתונים, שיחקנו במשחקי קופסה ושמענו  תכניות במקלט הרדיו הישן. ההורים היו מקשיבים בו לחדשות ובערב היו מקשיבים לתוכנית בשם "חיפוש קרובים".

"ש…ש….ש……" אמרו ההורים. "עכשיו  שיהיה שקט עד שהתוכנית תיגמר". בתוכנית הקריא הקריין רשימות של שמות אנשים שחיפשו את יקיריהם ושקיוו שניצלו מהמלחמה הגדולה (מלחמת העולם השנייה) שקראנו לה "השואה". בזמן הקראת השמות, ההורים הקשיבו רוב קשב כי קיוו לשמוע שמישהו מבני משפחותיהם ניצל ומחפש אותם. אנחנו הילדים, היינו שקטים מאד. לא דיברנו ולא שאלנו שאלות.

בסלון גם היינו מארחים את קרובי המשפחה שבאו לבקר בשבתות ובחגים. ובעיקר בחג חנוכה, שבו נולדתי. המשפחה הדודים ובני הדודים היו מתכנסים סביב לשולחן בסלון, אוכלים לביבות וסופגניות, ומשחקים במשחקים. המבוגרים שיחקו במשחקי קלפים ואנחנו הילדים שיחקנו עם הסביבונים.

בערך בתקופת חג החנוכה, כשהחורף עמד בפתח, עברה בכביש ליד ביתנו  עגלה אדומה רתומה לסוס ועליה מיכל מלא נפט. "דינג דונג. דינג דונג" נשמע פעמון מצלצל בקול רם והאנשים היו מגיעים מכל עבר עם פחים קטנים בידיהם. כולם קנו נפט כדי לתדלק את תנורי הנפט בבתיהם שיחממו אותם בימי החורף הקרים. התנור הדיף חום נעים אך גם הדיף ריח נפט שלא היה נעים ולא היה בריא לנשום אותו, ולכן היו צריכים לפתוח קצת את החלונות לכמה דקות, כדי לאוורר את החדרים מהגזים הרעילים.

וכשהחורף חלף ועבר והקיץ הגיע נשמעו קולות אחרים:

"קרח. קרח קר. קרח קר כקרח". פילחו קריאות העגלון את שעות הבוקר בימות הקיץ החמים. הילדים היו רצים לעגלת הקרח שעצרה בצד הכביש וחיכו למבוגרים שיבואו לקנות בלוקים של קרח כדי לשים אותם בארגז הקרח שבמקרר. בזמן ש"איש הקרח" היה חוצב בסכין גדולה בבלוקים היו רסיסים של קרח עפים באוויר והילדים תפסו אותם וליקקו בהנאה גדולה.

מאד אהבתי את תל אביב על בתיה הישנים ורחובותיה הצפופים, וגם את השדרות שחוצות את העיר מכיוון מזרח למערב ומכיוון צפון לדרום. הכי אהבתי את שדרת קרן קיימת שהיום נקראת שדרות בן גוריון ויורדת מכיכר רבין שהיה פעם כיכר מלכי ישראל עד לשפת הים במערב, קרוב לכיכר אתרים. אהבתי לעבור ליד הקיוסקים שבמשך השנים הפכו לבתי קפה קטנים מודרניים, לשבת בצל העצים ולהסתכל באנשים ובילדים שעברו בשדרה.

אני זוכרת קיצים בשבת בבוקר, כשהייתי ילדה קטנה והלכתי עם אבי ואחי לשפת הים. היינו קמים בסביבות שבע בבוקר ויורדים בדיזנגוף עד לכיכר, משם פנינו ימינה והמשכנו ללכת עד לרחוב גורדון. בגורדון פנינו שמאלה וצעדנו ישר עד לשפת הים.

עם אבי בחג פורים שדרות קרן קיימת, היום שדרות בן גוריון

כשהגענו לשפת הים נכנסנו מיד למים הקרים ונהנינו לשחות ולקפוץ בין הגלים. "ילדים בואו לאכול" קרא לנו אבינו. אחי ואני יצאנו מהים ואבי עטף אותנו במגבות גדולות והגיש לנו פרוסות עבות של לחם לבן עם גבינה צהובה, בתוספת ביצה קשה ועגבנייה אדומה, ולקינוח חתיכות אבטיח קר ומתוק. ארוחה שהייתה לנו כמעדן.

אמי הייתה מחכה לשובנו מהים על הספסל בשדרת קרן קיימת (היום שדרות בן גוריון) ביחד עם הדוד שלנו. כשהגענו לקצה השדרה, מול גן החיות שהיה שם לפני שעבר לספארי ברמת גן, פתח הדוד במיוחד בשבילנו את הקיוסק שלו, ונתן לנו קרטיב לימון וגזוז חמוץ מתוק. אחי ואני ליקקנו לאט את הקרטיבים שלנו. "נראה מי יסיים אחרון" אמרנו ביחד. למי הכיף יימשך זמן ארוך יותר. אחד מאתנו סיים ראשון ולשני נשאר רק עוד ביס אחד. והנה הוכרז המנצח. ללא מילים. רק במבטים העורגים לביס אחרון מתוק עד שגם הוא נעלם. תם ונשלם.

אחר כך היינו עולים לבית הדוד, בפינה של רח' שלמה המלך ורח' הדסה שם ישבנו במרפסת שצפתה על גן החיות לכיוון הכלובים של הצבים הענקיים ובריכת הפלמינגו והתכבדנו בפירות העונה חתוכים ומסודרים בקערה גדולה מקריסטל שהדודה הגישה לשולחן.

לפעמים היינו גם מפצחים גרעינים שחורים ולבנים ומסתכלים על הילדים הדתיים שהיו חוזרים מבית הכנסת עם הוריהם, הולכים בקבוצות ומשוחחים בדרכם הביתה מתפילת הבוקר.

לקריאת הסיפור המלא בקובץ המצורף למטה.

קישור לקובץ הסיפור המלא שלסיפורי זכרונות מילדות בתל אביב: "אפרוחים במרפסת המטבח"

הזוית האישית

סיפוריה של פנינה הרשליקוביץ.

 מצגת התמונות 

מילון

תל אביב
תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו - קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934. ויקיפדיה

ציטוטים

”נולדתי בלילה קר וגשום, בסוף שנות החמישים, בבית חולים הקריה שבתל אביב. ושם גם נולדה אהבתי לעיר הזאת...“