מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אף פעם לא מאוחר ללמוד!

אני וליהי בעבודה על המחשב
אשתי טובי ביום החתונה
חלוצים ביסוד המעלה

שמי נחום סלומון, נולדתי בתאריך 25.3.1939 בבית חולים הסקוטי בטבריה להוריי, יצחק ורחל סלומון. סבי וסבתי עלו ארצה מרומניה והיו מבין החלוצים של ראש פינה. הוריי נולדו ביסוד המעלה. יסוד המעלה נוסדה בשנת 1886. באותם ימים אוכלוסייה מועטה ביותר יישבה את האזור.

תקופת הילדות שלי

המשפחה הייתה בת שבע נפשות: זוג הורים וחמישה ילדים. אחי היה נהג משאית, אמי נהגה לעבוד בענפי המשק השונים בעבודה מפרכת. באזור היה מספר מצומצם של משפחות, לא היו מספיק ילדים ויכולת לארגן תשתית חברתית ולא הייתה לילדים שגרת לימודים מסודרת. רוב שעות היממה היינו מסתובבים ומשחקים, בעיקר בשדות ובטבע. לפעמים היינו נוסעים ל"עיר הגדולה", לקריית שמונה ולחצור, כדי לחפש חברה ומקומות בילוי.

נכנסתי לגן הילדים בגיל שנתיים וחצי, עליתי לכיתה א' וסיימתי את בית ספר העממי. אהבתי את המורה בכיתות א' ב', שמה היה: מנוחה לובובסקי, ואני זוכר אותה עד היום. בגיל שלוש עשרה וחצי נאלצתי לעזוב את לימודיי, עקב קשיים משפחתיים. כפו עליי לעבוד במשק במקום ללמוד, עזרתי בעבודות המשק הקשות שדרשו אחזקה בכל שעות היממה: חליבת פרות, מטעים, פרדסים. אחזקת המשק הייתה תובענית ודרשה ידיים עובדות. לצערי, לא יכולתי להמשיך ללמוד והדבר הציק לי מאוד במשך שנים רבות.

אויבים טבעיים במשק

מול הדלת של מטבח הבית הייתה שוקת של תרנגולות. אמי אסרה עליי לפתוח את הדלת ולצאת לחצר, דבר זה רק הגביר אצלי את הקסם לעשות זאת, מרוב סקרנות. לאחר שעשיתי צעד או שניים לעבר החצר, התרנגול היה כבר מולי. הדבר היחידי שהספקתי לעשות הוא להסתובב, זה בדיוק מה שהוא רצה… לתקוע את המקור שלו בישבן  שלי. אמא שמעה את הזעקה ומיד חילצה אותי מידיי "הטורף הנורא".

הסכנה הבאה: הייתה לנו פרה ג'ינג'ית נמוכה שלא היו לה קרניים, רק זיזים באורך של 2 סנטימטר. פחדתי ממנה יותר מאשר התרנגול הנוראי. אמא אסרה עליי לצאת לחצר כשהם הולכים לחלוב. ערב אחד, הפרות חזרו מהעדר ויצאתי לקבל את פניהם. אמי ואחי הגדול נכנסו לרפת לסידורים, עמדתי בצד החצר, הייתי בן כשנתיים. הפרות חזרו מן המרעה ואני עמדתי בצד ובהיתי בהן. הפרה הג'ינג'ית זיהתה אותי מיד, באה מאחוריי מבלי שארגיש הרימה אותי ויצאה במסע ניצחון מסביב לחצר. את צרחות הבהלה שלי אפשר היה לשמוע עד להרים שמסביב לעמק, פחדתי שזה הסוף שלי! אחי שמעון הגיע בריצה מהרפת, הפרה ראתה אותו ונעמדה, אחי תפס אותה ואותי, שלח הביתה.

בסוף מלחמת העולם השנייה, לא היה יצוא של סחורות בגלל תלאות המלחמה. אנחנו גידלנו למחייתנו: חיטה, שעורה, תירס, ודורה. לכל אחד היו מספר חלקות אדמה, שהברון (רוטשילד) נתן לאנשי המושבות אשר נקלעו למשבר כבד.

הנסיעה לטבריה לאחות היולדת

אחותנו הבכורה, רינה, ילדה בת בשנת 1951. אחותי דבורה הייתה אז בת 14 ואני הייתי בן 10. התקופה הייתה לאחר מלחמת השחרור, המדינה הייתה הרוסה בחלקה. דרכים חסומות וחלקן לא סלולות, לא היה שירות אוטובוסים סדיר וגם תנועת מכוניות אחרות הייתה נדירה. ירדנו ליציאה מהעיר והמתנו שעות, אף אחד לא הגיע. לבסוף הגיע טנדר גדול עמוס בחומרים לבניית לול לתרנגולות, העצים היו מונחים למטה והפחים היו מונחים מעל הקרשים. אחותי עלתה ראשונה ומצאה מקום לשבת בין הקרשים. עליתי אחריה ולא מצאתי מקום, היה שם גלגל רזרבי החזקתי את הגלגל בכל כוחי. האוטו יצא לדרך מטבריה. התחלנו לנסוע בדרך עקלקלה ומפותלת עד לעלייה הראשונה, במקום בו ניצבות המשאבות למוביל הארצי. לאחר מרחק לא גדול התחילו העליות הקשות והסיבובים החדים, עוד עליה ועוד סיבוב – עד שהגענו ליד מושב אליפלט וקיבוץ עמיעד יצאה נשמתנו. נגמרו העליות והסיבובים, הנהג ראה שלפניו דרך ישרה ללא עליות קשות, שמח מאוד והתחיל לנסוע מהר במיוחד, הוא נסע עד לפני חפירות חצור בקיבוץ איילת השחר. הוא הגיע לסיבוב רחב מסוכן מאוד מעל  ואדי ווג'ס. הנהג עמוס בעצים ועליהם הפחים נכנס לסיבוב במהירות רבה, המכונית פנתה ימינה ואני יושב על הגלגל הרזרבי מנסה לאחוז בכוחות אחרונים… מעוצמת הפנייה איבדתי אחיזה בגלגל והמשכתי לעוף ישר לכיוון הוואדי.

בגליל העליון המזרחי היה מספר קטן של ישובים יהודים. הישוב היהודי והעולים סבלו מאוד מתנאים קשיים. המלריה קצרה בהם, הייתה זו מכה קשה ביותר. הודות לתרומותיו של הברון רוטשילד תושבי הישוב היהודי הצליחו לשרוד. מצבם של התושבים הערבים היה עוד יותר קשה ולעתים נזקקו לפת לחם. התנאים הקשים לימדו את התושבים להסתפק במועט, והתכונה הזו עוברת גם לדורות שנולדו וגדלים בתנאים כלכליים טובים יותר.

הרצון ללמוד חלחל בי כל הזמן עוד מתקופת ילדותי בה לא הצלחתי לממש את הרצון ללמוד. כשבגרתי, הגשתי בגרויות באופן עצמאי והתקבלתי לאוניברסיטת תל אביב למסלול דו חוגי לכלכלה וחשבונאות. סיימתי תואר ראשון בכלכלה ובראיית חשבון . בגיל 40 למדתי תואר ראשון. הרגשתי תחושת ניצחון! בצבא, הייתי בצנחנים ואחר כך הייתי בביטחון שדה. במילואים הייתי נהג.

ייצוא אשכוליות מארץ ישראל לבנת- ג'בל (דרום לבנון) 

במהלך מלחמת העולם השנייה נחסמו דרכי השיט מהים התיכון לבריטניה. כל הייבוא והייצוא לבריטניה שבת. לפרי הדר, שהיה בשיא תפוקה, לא היה שום דורש והפרי נרקב על העצים. הקונים שבאו מדרום לבנון היו רצויים מאוד והם קנו קצת פרי. יום אחד אימא העירה אותי: "קום מהר, בא קונה לאשכוליות". רצתי לפרדס הסמוך לחצר, העשב היה מלא טל מהלילה, כל השטח תחת העצים של הפרדס היה מלא באשכוליות צהובות שהפילה הרוח המזרחית שנשבה במהלך הלילה. השיירה באה מולי: הסוחר על החמור שלו ושש הפועלות, כל אחת על אתון והכלב מתרוצץ סביב סביב. הפועלות שחררו את הרסן והאתונות רעו בשטח. הפועלות ישבו להן בפינה אני הלכתי למשא ומתן של אבא והסוחר. אבא אמר ארבע אשכוליות בגרוש .הסוחר הציע 5 אשכוליות בגרוש.

עד מהרה הם סיכמו הסוחר אמר לפועלות "יאללה אלשורול". הפועלות קמו וניגשו בהתלהבות לעבודה. לאחר זמן קצר הן מילאו את השקים שהביאו העמיסו וקשרו אותם יפה יפה. מישהו אמר ״עשן אל בית?״ כלומר- ׳בשביל הבית׳. הפועלות עטו על האשכוליות ומילאו את השקים שלהן במהירות. בשנת 1962 התחתנתי פעם ראשונה ונולדה לנו בת בשם תמר. לאחר מכן נישאתי שוב לטובי פוטל.

חתונתי עם טובי
בחתונתנו אני וטובי סלומון, עם אמה של טובי, יפה פוטל ודודה אלברט פוטל
יום החתונה
אשתי טובי סלומון גננת

לי ולטובי נולדו שני ילדים: ניצן ורותם

אני וטובי עם הילדים
אני ובני רותם
אני ובתי ניצן בחצר הבית של יפה פוטל חמותי
יום ההולדת של ניצן עם חברים לכיתה
מדליקים יחד עם הנכדים נרות חנוכה
עם הנכדות המקסימות
מבלים יחד
הולדת הנכדים

 

היום אני גר בנתניה, אני אוהב את החיים במרכז. אני מצליח לממש את אהבתי ללימודים, אוהב ללמוד, ולומד אנגלית אצל שלוש מורות שונות. אני מבקר את המשפחה והנכדים היקרים שלי ונהנה מכל רגע בחברתם, אני מספר להם בדיחות ומזכיר להם תמיד כי חשוב ללמוד בכל פעם משהו חדש, בכל עת ואף פעם לא מאוחר ללמוד!

הזוית האישית

סבא נחום: התכנית הקשר הרב דורי היא תכנית מוצלחת מאוד וקולעת אל עין המטרה. הדבר שמיד ברגע הראשון התרחש היה הקשר הישיר בין הסבים והתלמידים, הזדמנות פז זו לא מזדמנת ולו פעם אחת במהלך השוטף של החיים. תענוג רציף. העלאת הנושאים נעשית בגובה העניים הן של התלמידים והן של הסבים כך שהם מתבקשים להביא חומרים מהבית, דברים שיש להם. האווירה בסדנא שמשרה סגנית המנהלת בסבלנות ובטוב טעם מאפשרת לתלמידים והסבים ולהפיק מהם את המיטב בצורה נינוחה ונעימה.

הנכדה ליהי: אני ממש אוהבת את התכנית כיף לי לעבוד ביחד עם סבא שלי, ואני אוהבת אותו המון. שמעתי המון על המשפחה שלי והופתעתי לטובה. היה לי זמן איכות ואני רוצה לבלות אתו עוד הרבה מאוד שנים ביחד.

מילון

שרקיייה
רוח קדים שמגיעה מכיוון מזרח.

ציטוטים

”התנאים הקשים לימדו אותם להסתפק במועט“