מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא אסתר כהן נזכרת בשלג של 1950

סבתא אסתר וענבר
סבתא אסתר בצעירותה
משטר הצנע בארץ, השלג של 1950, ועוד זכרונות

שמי אסתר כהן. לפני נישואי שם משפחתי היה ליפקה. נולדתי בפברואר בשנת 1950, בעיר רחובות בישראל. בחורף של שנת 1950 ירד שלג ברחובות ובתל אביב. זה היה אירוע נדיר מאוד, ובאותו שבוע נולדתי. אמי רצתה לקרוא לי שלגיה, אבל נתנו לי את השם אסתר, על שם אימא של אבי שנספתה בשואה.

אני הייתי הבת שנולדה אחרי שני בנים. לאחי הבכור קוראים זליג, על שם אח של אמי שנרצח ע"י ערבים בהתפרעויות שאירעו בנס ציונה כמה שנים לפני שנולד. לאחי השני קוראים שמואל, על שם אבא של אבי שנספה בשואה. אבי עלה לישראל מפולין עם תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר" לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. כל משפחתו נשארה בפולין וכולם נספו בשואה. אמי הייתה בת 12 כשעלתה עם משפחתה לישראל, בשנת 1931. הם התיישבו בנס ציונה, ואחרי הרצח עברו לרחובות.

סבתא עם משפחתה בילדותה

נולדתי כשמדינת ישראל הייתה בת שנה וחצי. במדינה היה משטר צנע והחיים היו צנועים מאוד. במשפחה שלנו היינו חמישה פלוס סבתא, אמה של אמי. גרנו בבית קטן, שהיו בו חדר אחד להורים, חדר שני לסבתי ושני ילדים, ועוד ילד ישן על מיטה מתקפלת ב'הול',  בכניסה לבית. כל בוקר היו מקפלים את המיטה בכדי שלא תפריע למעבר. במטבח הקטן היה מקרר, שבעצם היה ארון שהכניסו לתוכו קרח. אבי היה נוסע כל כמה ימים למפעל לקרח, והיה מביא בלוקים של קרח. אותם היו מכניסים ל"מקרר", וככה שמרו על המזון שלא יתקלקל. ברחוב היה עובר כל בוקר החלבן, עם עגלה שרתומה לחמור, והיה מוכר בקבוקי חלב לבתים. בחצר המשותפת עם השכנים היה לול קטן עם תרנגולות, שאת הביצים שהטילו היינו אוכלים. ליד הלול גידלו קצת ירקות. את שאר האוכל קנינו עם תלושים שכל משפחה הייתה מקבלת. אי אפשר היה לקנות באופן חופשי כי הייתה הקצבה שהגבילה את כמות המצרכים. למרות זאת, לא היינו רעבים אף פעם, ולא הרגשנו שחסר לנו משהו. שיחקנו הרבה עם חברים בחוץ.

כשהייתי בת 5, עברנו לגור בבית מרווח יותר עם חצר גדולה. הרחוב הקטן היה מוקף פרדסים. בגינה אבי נטע עצי פרי רבים: הדרים מסוגים שונים, אבוקדו, שזיפים, אפרסק, ענבים, חבוש, אגסים ותפוחים. בבית היה סלון וסבתי קיבלה חדר משלה. מכונת כביסה לא הייתה. פעם בכמה שבועות היו עושים יום כביסה. הייתה מגיעה אישה תימניה. בחצר היה מקום מיוחד שבו היו מדליקים אש ועליה היו שמים גיגית גדולה שבה היו מרתיחים את המים עם הבגדים. אח"כ היא הייתה מסבנת ושוטפת אותם, ובסוף היו תולים אותם לייבוש על חבלים שהיו מתוחים מעל הדשא. כשהבגדים היו יבשים הייתי עוזרת לסבתי ואמי לקפל אותם. אני זוכרת שהייתה שיטה מיוחדת למתוח את הסדינים בכדי שלא יהיו מקומטים.

כשהגעתי לגיל 6, נכנסתי לבי"ס שקראו לו "בית חינוך לילדי עובדים". בביה"ס הזה למדנו אחי ואני 8 שנים. אימא שלי הייתה מורה בביה"ס, ובכתות הגבוהות היא לימדה גם את הכיתה שלי לשון, ספרות ותנ"ך. לא אהבתי להיות הבת של המורה. בבית הספר לא היו מספיק חדרי לימוד לכל הכיתות, ולכן למדנו בשתי משמרות. היו ילדים שלמדו בשעות הבקר והיו שלמדו בשעות אחה"צ. בביה"ס היסודי לא הייתה לנו תלבושת אחידה. הילדים לבשו בגדים מאוד פשוטים. לא היו לנו הרבה בגדים. אני קיבלתי חלק מהבגדים שלי מאחי. בכדי שהמכנסיים יתאימו לי, אמי הייתה מוציאה את החנות. כשהנעליים שלי היו לוחצות לי, היו חותכים את החלק הקדמי, וכך הייתי יכולה לנעול אותן שנה נוספת. אני זוכרת שהיו לי נעליים חומות גבוהות עם שרוכים שהיו מכוערות מאוד ולא אהבתי אותן, אבל לא קיבלתי אחרות. לפעמים היינו מקבלים חבילות מארה"ב, מקרובי משפחה של אמי, שעברו מרוסיה לניו יורק לפני המלחמה. בחבילות היו תיקים משומשים ובגדים יד שנייה. אני זוכרת את הריח המיוחד של הבגדים מאמריקה ואת ההתרגשות לקראתם. את התיקים היו נותנים לי למשחק. פעם או פעמיים בשנה, היו מזמינים תופרת הביתה, והיא הייתה מתקנת את הבגדים מאמריקה שיתאימו לאמי, ותופרת לי שמלות.

הזוית האישית

הנכדה ענבר: נהניתי מאד להכין את הסיפור עם סבתא. זו הייתה הפעם הראשונה שאני שומעת את הסיפור הזה ובזכות כך אני מכירה את סבתא ואת הילדות שלה טוב יותר.

מילון

משטר צנע
בשנת 1949 לאוצר המדינה לא היו מקורות מימון לייבוא חומרי גלם ומוצרי מזון, והייצור העצמי בחקלאות לא הספיק לצריכה. כדי להקטין את התלוּת בייבוא ולדאוג לצרכים הבסיסיים של כל האוכלוסייה, החליטה הממשלה להפעיל מדיניות של קיצוב במוצרי מזון וצריכה בסיסית.

ציטוטים

”למרות ההקצבה, לא היינו רעבים אף פעם ולא הרגשנו שחסר לנו משהו“