מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אסיר ציון ירגה יגאל אייסה נכלא בכלא יחד עם משפחתו

אסיר ציון ירגה (יגאל) אייסה נכלא בכלא יחד עם משפחתו

כשירגה (יגאל) אייסה היה בן חמש, הוא נכלא עם משפחתו בכלא בסודן למשך חמש שנים. הוא מספר שאין לו הרבה זכרונות מאתיופיה אבל מה שהיה בכלא הסודאני, בגילאי 5-10, הוא "זוכר כל פרט". משפחתו, יחד עם עוד משפחות מהכפר, יצאו במסע מפרך של חודשיים מאתיופיה לסודן כדי לעלות משם לארץ. הם הגיעו לסודן בתקופה אחרי מבצע משה, לאחר שסודאן "ננזפה" בפני מדינות מוסלמיות בעולם בגלל שהם "הרשו" ליהודים לעלות ארצה. ירגה נחשף לעינויים וחקירות רבים מצד הסודאנים כלפי קרוביו ומשפחתו שנכלאו איתו. כאן מובא מבט של ילד שהיה בכלא לזמן רב מאד בגלל שהוא יהודי ורצה לעלות לארץ. חוויה זו השפיעה על כל מהלך חייו אחר כך.

עדותו של ירגה – יגאל שעלה עם הוריו בגיל חמש לארץ

"שמי ירגה, אתם יכולים לקרוא לי גם יגאל, אייסה, בן 30. היום נשוי פלוס 3. נולדתי באזור גונדר. הרצון לעלות ארצה מגיע  מההורים שלי, הכמיהה שלהם לעלות לארץ, עוברת במשפחות אלפי שנים. אז לא קראו לזה ארץ ישראל אלא ירושלים, זה היה השם של המדינה. לעלות  לארץ זה היה חלום, גם בשבילי.

המסע לארץ ישראל

זה היה בשנת 1984. כל הכפר התחיל לצאת למסע. הדרך היחידה שהייתה זה לעבור דרך סודאן והמסע נמשך חודשיים. זה מסע שהיה אמור להימשך 3 שבועות. זה היה ראש השנה בבוקר כשאנחנו כבר היינו אז במחנה של הצלב האדום.הגיעו בפתאומיות, כנראה היה להם מודיעין, הגיעו שם טנקים, חיילים והעמיסו את כל הקבוצה. הכוונה שלהם לא הייתה להכניס אותנו לכלא. הכוונה שלהם הייתה להרוג את כולם.

מה הסיבה בעצם שהכניסו אתכם לכלא?

כמה חודשים לפנינו היה "מבצע משה". במבצע הזה עלו, כמו שאתם יודעים, אלפי אנשים מאתיופיה דרך סודאן, על אדמת סודאן זה התפרסם בכל העולם וזה כנראה הביך את ממשלת סודאן שהקומנדו הימי והצבא הישראלי נחת על אדמת סודאן וככה העלה יהודים, הם התביישו בזה. ראו בזה בושה, התפרסם בכל העולם, בכל התקשורת. זה דבר שידוע. ואז כנראה הממשלה שם נתנה הוראה את כל היהודים לתפוס, כל מי שיהודי לתפוס ולהרוג. והמזל שלנו זה באמת שאנחנו היינו רשומים שם בצלב האדום אז לא יכלו להרוג אותנו. גם אנשי הצלב האדום אמרו, הלכו שם, אמרו, שמע, אתם לקחת 54 אנשים, אתם אחראים להם, שלא יקרה להם שום דבר וזה.

סיפרו להם, אל תגידו שאתם יהודים בכלל, שבאתם לפה לסודאן להתפרנס, לא להזכיר בכלל ארץ ישראל, לא ירושלים, שום דבר. באנו להתפרנס בסודאן, זו הסיבה היחידה. לקחו אנשים לחקירות. הנס הוא שבאמת אנשים לא נשברו, אף אחד לא, אף אחד לא… לא גילה שהוא יהודי שמנסה לעלות דרך סודאן לארץ. אף אחד.

כמה זמן שהיתם בכלא?

הייתי בכלא חמש שנים,משנת 1985 עד שנת 1990, עד סוף 1990. היינו 54 אנשים, וכל משפחה, שאני עם סבתא שלי היינו 8, קיבלנו תא לבד. היחס 3 שנים היה ממש נוקשה שאנשים, באמת, אפילו להתפנות, ללכת להתפנות, יש שביל שצריך ללכת עליו וחייל עומד מאחורה, מכוון שם, זה… זה לא כמו פה מחסנית בחוץ, מחסנית ב"הכנס". אם מישהו מנסה לברוח, הוא נותן לו כדור. אני לא צריך להוכיח לאף אחד אבל כדי שאנשים ידעו באמת מה עברנו, גם רשום תאריכים פה למעלה. שם ניסו ללמד איתנו שנוכל להכיר את השפה. מעמידים אותך ליד לוח, המורה, תקראי לו מורה, אני לא קורא לו מורה, כי מה שלמדתי שם למדתי בפחד. גם אחרי שיצאתי שכחתי הכל. פה נגיד יש משפט באנגלית ומילה, מה זה אומר, איך אתה קורא את זה כאילו וזה התרגום שלו. זה מתמטיקה. לומדים, מה זה… ילדים, משכיבים אותם, נותנים להם מלקות כזה… בטוסיק, היינו קטנים. ברגליים, בידיים, אתה עומד בשמש יחף על אדמה בוערת. סודאן זו מדינה מאוד חמה. לא כמו פה, פה זה… פה בחוץ זה כמו יש מזגן. לגדולים שנתנו להם עינויים, עד עכשיו כואב להם הגב, חלק יש להם נכות בגלל כל מה שעברו.

מה היה האירוע הכי טראומתי שעברת בכלא?

יש הרבה. אני לא…יש דברים כאילו שאני לא רוצה לדבר עליהם. זה יישאר איתי, ככה יותר נוח לי. ויש דברים, טראומה למשל, היה אחד, נקרא לו… בשבילי באמת, הוא המודל, המנהיג. קוראים לו אדיסו (רובל), גם מקריית גת, הוא היה איתנו בכלא 3 שנים. הוא הצליח להימלט. אני לא אגיד לברוח, להימלט עם 6 אנשים. בהתחלה תפסו אותו בפעם הראשונה והוא לא ויתר.

אבל אני זוכר שכשהוא ניסה לברוח תפסו אותו, איזה עינויים עבר, איזה צעקות… ולמען יראו וישמעו שמו אותו באמצע… באמצע המגרש תקראי לזה, כאילו, שטח והביאו לו מכות שם במלקות, בברזלים. מכל הבא ליד, כל מה שיש להם נתנו לו. כשראיתי שהביאו אותו, נתנו אותו לאנשים, כי הוא לא היה יכול ללכת כבר אחרי כל המכות, תפסו אותו מאצלנו אנשים, תפסו אותו, ניסו לגעת לו בגוף, איך הגוף שלו היה רועד, איזה צלקות. לראות את הפנים שלו ואחרי זה… לראות רק את זה זה מספיק. זה היה אחד והשני זה שמו לאחי הגדול, חייל אחד שם עליו אקדח בראש, ממש רצה לירות בו. ולראות את זה, ברוך השם, בסוף זה לא קרה, לא ירה בו, כי אבא שלי הלך, קפץ עליו, ואבא שלי קיבל מזה מכות בגלל האירוע הזה. יש לו נכות בגלל זה עד עכשיו, אגב אבל כל פעם שאני רואה את אחי שהוא איתי פה בארץ, הוא שוטר במשטרת ישראל.

כשאני נזכר בקטע הזה, כשאני רואה את אחי אני תמיד נזכר בקטע הזה. זה בשבילי, אני רק אומר, מה היה קורה אילולא היה… לא היה כדבר. זה מאוד לא קל. יש הרבה דברים, את יודעת, שאם אני אספר את כולם, כל קטע קטן זה סיוט בשביל מישהו. היית מאוד קטן כשכל זה קרה,

איך אתה זוכר את הכל?

כל מה שאתה עובר בגיל קטן, כל דבר קשה, טראומתי שאתה עובר, אתה תזכור. בשבילי ללכת בדרך חודשיים וכל פעם לשאול את ההורים, נו, מתי נגיע? מתי נגיע? מתי נגיע? זה בשבילי טראומה. ללכת לישון ביום, ובלילה, ללכת בלילה וברגע שאתה שומע רעש, כולם לעצור ולקפוא במקום, זה גם טראומה. כל הכלא שעברתי זה טראומה. גם הטיסה לאדיס זה גם  טראומה. עד שלא הגעתי פה לארץ, כל מה שעברתי זה טראומה בשבילי. הכול אני זוכר.

היה רגע אחד של זיכרון חיובי בכלא, כשאמרו לנו אחרי ארבע שנים שאנחנו יוצאים. עלינו למשאית, עוד פעם לאותה משאית. אני זוכר כמה שמחה, כמה אושר היה. אחרי כמה שעות, שעה-שעתיים במשאית, לא זזה. פתאום אמרו, אתם יורדים, לא הולכים. אני זוכר את השמחה כשעליתי ואת האכזבה שירדתי…

אנחנו לא יודעים מה הסיבה ששחררו אותנו אבל היה המון לחץ, בטוח מצד ממשלת ישראל. כי כמו שאמרתי לכם, אדיסו הזה, הוא הגיע לארץ אחרי שהוא הצליח להימלט בפעם השנייה, הגיע לארץ, סיפר את כל הסיפור, ובארץ, דרך כל מיני מדינות עשו את הלחץ והאו"ם עשה את הלחץ וממשלת ישראל, וממשלת סודן – לא הייתה לה ברירה. טוב, אמרו, אתם חוזרים לאתיופיה. חיכינו שם 9 חודשים באדיס. תור רגיל כמו כולם. אחרי 9 חודשים עלינו פה לארץ. באדיס אתה לא מאמין כבר אחרי כל מה שעברת, כשאומרים לך, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, והגיע היום שאתה טס. אתה רק רוצה שהמטוס ינחת, שיראו לך איפה זה ירושלים. תשמעי, זה אושר שאי אפשר לתאר. ההתרגשות שלנו זה בכלל, זה היה חלום כאילו…

תשמעי, אנחנו…לאבא שלי וכמו לאבא שלי, אלפי משפחות שהגיעו מאתיופיה לארץ  לא היה חסר להם כסף. מה שהיה חסר לו זה האמונה הזאת להגיע לארץ אבותיו, פה, להתיישב בארץ, להושיב את הילדים שלו. זה החלום היחיד, זה רצה להגשים. בשביל להגשים את זה עזב הכול ועבר את מה שעבר.

כיצד השהות בכלא השפיעה עליך כבן אדם?

זה חישל אותי בהמון דברים. מה שעברתי, אני לא רוצה שאף יהודי יעבור. ואם עבר, הוא חי באיזו מדינה, אני רוצה לעזור לו. זה אחד הדברים שעודד אותי ללכת ליחידות מובחרות והגעתי ליחידה. אבל בשבילי, עם כל העול שאני משאיר פה לאשתי עם 3 ילדים קטנים, צבא אני לא מוכן לוותר, היא גם יודעת את זה. מה אתה חושב על גלעד שליט כשבוי? תראי, את שאלת שאלה עכשיו, באמת, שאלת שאלה שיש לי צמרמורת רק להגיד גלעד שליט.

תשמעי, זה דבר שכל יום אני רק… מי שאני רואה שמישהו מדבר, "גלעד שליט, לא לשחרר אותו…" אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה גם לא מעניין אותי שמאל, ימין ודברים כאלה. אבל חייל שנמצא בשבי, יהודי שנמצא בשבי, יודעים שהוא חי ולא מוציאים אותו, לא משנה איך, זה ממש, זה קורע לב. במיוחד מי שעבר את זה הוא מרגיש את זה עוד יותר פנימה.

התלמידים – צוות התיעוד מתעדים את סיפורו של ירגה

צוות התלמידים נופר בוארון, ענבל דוויט, אתי שימשילשוילי

לסיפורו המלא של יגאל, ירגה אייסה

סיפורו של אסיר ציון ירגה (יגאל) אייסה בהפקת חניכי פרויקט 'אברה', באר שבע 2011: תכנית חברתית המפגישה אסירי ציון ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה עם בני נוער במטרה לשפוך אור על תולדות עלייתם ארצה. התוכנית מאפשרת לאסירי ציון לספר את סיפורם ומעניקה לנוער את הזכות ליטול חלק בהפקת סרטים אודות פעילותם. בימוי ועריכה: דוד גברו.

הזוית האישית

יגאל, ירגה: אני רוצה שתעבירו את זה, זו הבקשה היחידה שיש לי, אם אפשר. טוב, אני לא יכול לספר לאלפי אנשים, אני יכול לספר לך ולבודדים. הסיפור, יעזור לזה, אם יפיצו אותו. חשוב שאיזה ארגון ייקח את זה על עצמו להוציא ספר תיעוד, יפיץ את הסיפורים. זה יעזור מאוד. אחד הדברים הקשים, זה שאתה חי את הסיפור עוד פעם. מה שאתה מנסה לשכוח, פתאום אתה כותב אותו, אתה עוד פעם עובר את זה. זו אחת התכונות שלנו, שאם אנחנו נפגעים ממשהו או קורה לנו משהו אנחנו נסגרים לא מספרים. פה, אני יודע שפה בארץ כדי להוציא את הקיטור, אתה צריך לספר את זה ולשתף את האנשים.

התלמידים: הגענו מבאר שבע לתעד את הסיפור של יגאל שהוא אסיר ציון. הוא היה בכלא מגיל 5 עד גיל 10. חשוב לנו להעביר את הסיפור שלו כי לא הרבה יודעים מה זה אסירי ציון ובמיוחד שחלקם באים מאתיופיה. סיפורים שרוב העדה מחליטה לשמור בתוך המשפחות ולא לספר אותם ואנחנו בעצם פרויקט שבא בעצם לפרסם את כל הסיפורים ולהאיר אותם, "אברה" מלשון "להאיר". זה סיפור שמאוד חשוב לאנשים לדעת מה אנשים עברו בשביל להגיע לארץ ישראל, אולי ככה הם יעריכו קצת יותר את ארץ ישראל ואת האנשים שנמצאים פה.

התלמידה: אני מעריכה אותו ומעריצה אותו כבן אדם. זה מרגש אותי לשמוע אותו מספר את הסיפור שלו. זה בן אדם שאנחנו אפילו לא הכרנו אותו והוא נחשף עם כל המידע שיש לו בפנים. היו מלא פעמים שהייתה לי ממש צמרמורות בגוף כשהוא דיבר על כל מיני מקרים ספציפיים. זה הכרה למושגים שאף פעם לא הכרתי. לרצות להגיע לנקודה מסוימת בשביל להיקשר אליה עוד יותר וזה גורם לי להעריך יותר את הסביבה שלי, את המדינה שלי, ולשמוח שאני פה, לשמוח שאני לא עברתי את זה, שאני פה ספציפית ואני צריכה להעביר את כל הסיפורים הלאה.

אנחנו רוצים להודות, שלושתנו, ליגאל שאירח אותנו בחום ואהבה ונפתח אלינו ודיבר איתנו על הכל וסמך עלינו. אנחנו רוצים להודות לו מאוד מאוד. תודה רבה, יגאל.

מילון

גונדר
גונדר (באמהרית: ጎንደር) היא עיר השוכנת במחוז צפון גונדר שבמדינת אמהרה בצפון אתיופיה. גונדר נמצאת כ-30 ק"מ צפונית לאגם טאנה על גדות נהר אנגאראב התחתון ודרומית-מערבית להרי סימן. העיר הייתה בעבר הבירה הקיסרית של האימפריה האתיופית ובירת מחוז בגמדר ההיסטורי, שנקראת לעתים קרובות "מחוז גונדר".

ציטוטים

”הכמיהה שלהם לעלות לארץ, עוברת במשפחות אלפי שנים“