מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אני חי בדאגה גדולה מאד לעתידה של המדינה

סבא דוביק נוּן (65) ועמית בר (11) נכדו. נון: "זה שם מדורות, לא יודעים מאיפה המקור", דוביק. סבא דוביק הוא אבא של סיגל, אמא של עמית.
 מצטלמים: ליד בית סבא וסבתא (דוביק וחנה) שגרים בשכונת גבעת רם בקרית אתא.
הבית של סבא: צמוד קרקע עם דשא, פיקוס ומרפסת שצופה לבית של עמית.
הבית של עמית: שכונת גבעת טל הסמוכה, שכונה חדשה שכל רחובותיה קרויים על שם ציירים ופסלים מפורסמים (פיקאסו, מונה, ג'קומטי). דירת המשפחה ממוקמת בקומה השניה, אבל גם לה יש חצר, כי הבית בנוי על מדרון. עמית בכור לאחות ואח – נועה וליאור.
 
עיסוקי דוביק: גימלאי של רפא"ל (רשות פיתוח אמצעי לחימה), שם עבד 30 שנה כטכנאי-מכונות וקניין-רכש. לקראת הפרישה ("בשביל הנשמה והכיף"), השתלם בקורס "מלווי קבוצות לחו"ל" ויצא עם ישראלים לארצות כמו טורקיה וספרד. בהמשך ("הישראלים הגיעו לי עד כאן"), עבר לעבוד במשרד נסיעות בחיפה והיום הוא מארגן נסיעות קבוצתיות של גימלאים ועובדי מפעלים.
עיסוקי עמית: תלמיד כתה ו' 2 בשכונה, אחר הצהריים משחק כדורגל בקבוצת הילדים של "נשר", אותה מנהל ומאמן איל ברקוביץ ("מתנהג איתנו מאד יפה"). עמית שרואה את עתידו ככדורגלן, משחק כבלם אחורי ומצטיין במשחק הראש. מספר שבשבת יש להם משחק נגד הרצליה "ואם מנצחים עולים למקום הרביעי". כך או כך, דוביק יהיה איתו כרגיל.
 

מזכרת מטיול לרומא

מזכרת מטיול לרומא
קשרי סבא נכד: "קודם כל הוא הנכד הבכור", דוביק, "וזה אומר שהיתה לו הבלעדיות בשנים הראשונות". חוץ מזה, מכיוון שאבא של עמית, איל, קצין בקבע ומרבה להעדר מהבית, דוביק "תמיד פנוי להובלה". לפיכך השנים מרבים להיפגש, לתאם נסיעות ("סמסים ופייסבוק") ולא אחת אוכלים גם ביחד.
מאכל אהוב: עמית אוהב את הטשולנט של דוביק, על פי מתכון של סבתא גולדה עליה השלום, אמו של דוביק. "אני משדרג באוסו-בוקו (נתח בשר) וקיגל עם קמח, ביצה ופילפל שחור", דוביק.קורות דוביק: יליד דצמבר 1948, כפר אתא, בן להורים ניצולי שואה. אמו ילידת טרנסילבניה ניצלת מחנה מאוטהאוזן, אביו, יליד פולין, ניצול מחנה אשוויץ. אחרי המלחמה, מספר, הוריו נפגשו במחנה פליטים בבארי שבאיטליה, נישאו, עלו לארץ והגיעו לקריית אתא, שם גר כבר הסבא, משנות השלושים ועסק בחקלאות.
 
זכרונות קריית אתא: "כדי ללדת אותי", מספר דוביק, "אמא נסעה לבית חולים 'מולדה' בחיפה, שלא קיים היום, במשאית של דוד שלי שהובילה בדרך-כלל פרות". הם גרו אז בצריף "עם תרנגולות וקצ'קעס" (אווזים) וברחוב עגלונים מכרו קרח למקררים ונפט לפתיליות, כי עוד לא בישלו על גז. יסודי למד בבית הספר "גורדון" המקומי, תיכון ב"תורה ומלאכה" המקצועי-דתי ("חבשתי 3 שנים כיפה") שם למד מסגרות מכנית. לפני הגיוס עשה שנה בטכניון ("הכנה לטכנאים") ושירת בצה"ל במספנות חיל הים שבנמל חיפה. במהלך שירותו הצבאי התחתן עם חנה, לה הוא נשוי 42 שנה, ולשניהם נולדו סיגל ודורון.
 

מזכרת מבית הוריו של דוביק, שנות ה-70

מזכרת מבית הוריו של דוביק, שנות ה-70
מדינת ישראל: "תמיד אני זוכר שסבא בגיל של המדינה", אומר עמית. דוביק: "אני חי בדאגה גדולה מאד לעתידה. הדאגה שלי יותר חברתית מבטחונית. אני דואג שאחרי כל מה שההורים שלנו עשו כאן, בעוד עשרים שנה, לא יהיה כלום". עמית: "מה אתה כזה כבד, סבא".
 
איחולים: "מאז הבחירות אני קצת יותר אופטימי", דוביק, "יש לי תקווה שהרבה דברים ישתנו לטובה עקב עליית צעירים, חדשים ונקיים לשלטון
 
__
התיעוד נעשה כחלק ממיזם "דור 3 – שלושה דורות של ישראלים: לכבוד שנת העצמאות ה-65 למדינת ישראל", במסגרת תכנית הקשר הרב דורי–"מזקנים אתבונן". צלמת: רלי אברהמי. כתב: אבנר אברהמי

מילון

רפא"ל
רשות פיתוח אמצעי לחימה. תחילתה כיחידה של משרד הבטחון שעסקה בעיקר במחקר ובפיתוח של אמצעי לחימה, ובמהלך השנים החלה להתמקד גם בייצור, עבור השוק הישראלי והשוק הבינלאומי. מפעלי החברה נבנו באזור הגליל, במטרה לתרום לפיתוחו

ציטוטים

”אני חי בדאגה גדולה מאד לעתידה של המדינה. מה אתה כזה כבד סבא?“