מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אני הסבתא שלא היתה לי

עמית וסבתו מתעדים סיפור
מירי בילדותה
אמי גיבורת שואה

השואה בהולנד-אמי גיבורת שואה

סבתא קרולינה שלאוזר

בתאריך 10.5.1940 פלשו הגרמנים להולנד. הצבא ההולנדי נכנע ב 14.5.1940, מלכת הולנד ברחה לאנגליה עם משפחתה ועם חברי הממשלה.  במשך כל תקופת המלחמה הייתה להולנד ממשלה גולה חסרת השפעה. הנאצים הטילו את מרותם על המשטרה ההולנדית. גם חברי מפלגת ה אן.אס.ב. ההולנדית שיתפו פעולה עם הנאצים. הצטרפו לגרמנים חברי אס אס הולנדים, כולם חברו יחד להסגרת וחיסול היהודים בהולנד.

אמא אליזבט אלישבע שלאוזר

אמי אליזבט שלאוזר בת 17 וסבתי קרולינה שלאוזר לבית נח, אלמנה בת 57 כשפרצה המלחמה. הן גרו בעיר אנסכדיי בהולנד. אמי הייתה תלמידה בהכשרה הציונית כדי לעלות לארץ. היהודים באזור זה התארגנו על מנת להתנגד לגרמנים וחיבלו בציוד שלהם, בשדה התעופה ובכבלים טלפוניים.  היהודים הוזהרו אך חיבלו שוב ושוב בכבלים של המפקדה הנאצית. ב 13-14.9.1941 נלקחו מבתיהם 105 גברים, 66 מתוכם מהעיר אנסכדיי, ביניהם בן למשפחת נח. הם נאסרו באולם הספורט העירוני ויומיים לאחר מכן נשלחו למחנה ההשמדה מאוטהאוזן, כולם נרצחו. השמועה פשטה בין היהודים והם התחילו לחפש  עזרה להסתתר. המועצה היהודית עזרה לחלק מהיהודים, לאמי ולסבתי לא עזרו.

בתחילת שנת 1942 הגרמנים ציוו על כל היהודים אזרחי הולנד, לעבר לגטו באמסטרדם. היהודים בעלי אזרחות זרה נצטוו להתייצב במחנות הריכוז ווסטרבורק ופוכט בהולנד. אמי בת 19 וסבתי בת 59 נשלחו לגטו באמסטרדם. החיים בגטו היו מאד קשים, הוגבלה תנועת יהודים ברחובות מסוימים והיה אסור להיכנס לפארקים, לבתי קפה, לתאטרון. הם פוטרו מעבודתם ורכושם נלקח. היה רעב ומחסור.  הגטו נסגר בגדרות ונאלצו לענוד טלאי צהוב שיזהה אותם כיהודים.  באמסטרדם שכנה הלשכה הראשית של הנאצים להגירת יהודים- שילוחם למחנות השמדה.  הניהול הופקד בידי קצין נאצי ידוע לשימצה, פרדיננד אוס דר פונטן. אמי אליזבט וסבתי קרולינה הושמו ע"י הגרמנים בבית בגטו ברחוב REITZSTRAAT ביחד עם גבר יהודי שברח מגרמניה, שמו ורנר ארנסט מנדס. ורנר ואליזבט התאהבו. ורנר הצליח מדי פעם לחמוק מהגטו לעבודות גינון ובתמורה קיבל מעט אוכל שהסתיר והביא לאמי ולסבתי הביתה.  אמי החליטה להסתתר בעזרת מסמכים מזויפים וזהות בדויה שהמחתרת השיגה עבורה, הרבה בזכות היותה בוגרת ההכשרה הציונית.

באחד ממקומות המסתור עבדה אמי בבית היתומים היהודי ברוטרדם. סוף שבוע אחד כשהיה תורה לעבוד, פנתה אליה אחת המטפלות אם היא מוכנה לצאת לחופש והמטפלת תעבוד במקומה כי נחוץ לה חופש בסופי שבוע הבא. התאריך היה 26.2.1943 יום שישי. בתאריך זה בוצעה פשיטה (רזיה) של הנאצים על בית היתומים, בית החולים ובית החולים למוגבלים ולקשישים. 200 חולים וילדים ו-61 אנשי צוות נשלחו לסוביבור ב 2.3.1943, בתאריך 5.3.1943 כולם נרצחו בתאי הגזים. ביום ראשון חזרה אמי מאמסטרדם לרוטרדם ומצאה את בית היתומים ריק מאדם,  שמעה שכולם נלקחו למחנה. אמי ניצלה בנס.

אמי לא הצליחה להשיג לאמה מסמכים מזויפים כדי להסתתר. כך קרה שהגרמנים דפקו על דלת ביתם, הם באו לקחת את סבתי שאמרה לאמי, אל תדאגי, מה כבר יכולים לעשות עם אש הזדקנה כמוני (בת 60), מקסימום יתנו לי לקלף תפוחי אדמה. לפני לכתה אמרה לאמי, תדעי לך, שהיית ילדה טובה. היא נשלחה למחנה סוביבור ונרצחה בתאי הגזים בתאריך 20.4.1943, יהי זכרה ברוך. שלושה חודשים לאחר מכן נולד נכדה הבכור אתגר. באחת מפעולות ההצלה שוורנר עשה, הלשינו עליו והוא נתפס על ידי הגרמנים. אמי ששלטה היטב בשפה הגרמנית ועם מסמכים מזויפים ושם בדוי, נכנסה למחנה, למשרדו של הקצין הנאצי אוס דר פונטן. בגרמנית שוטפת כעסה וגידפה שהיהודים שיקרו והלשינו עליו. וורנר שוחרר מהמחנה, כשהם היו מחוץ למחנה, אמר לה וורנר בגרמנית, השתגעת! את יהודייה ונכנסת למחנה! איך העזת?! יש לי בהחלט אמא גיבורה.

אתגר נולד במשקל 1.5 ק"ג, מכיוון שהיה קטן הועבר לאשפוז בבית החולים באמסטרדם. המחתרת הזהירה את וורנר אביו שהגרמנים עומדים לרוקן את בית החולים בתאריך 13.8.1943 ולשלוח את כולם, הצוות והחולים המאושפזים למחנה ריכוז. ב – 12.8.1943 נכנס וורנר לבית החולים עם סל אוכל, לקח את בנו, הכניס אותו לסל, כיסה אותו באוכל ויצא ברגל את בית החולים.  בכך הציל את בנו, אתגר אחי.  באותו היום וורנר נתן לשתי אחיות יהודיות שעבדו בבית החולים, פתק עם כתובת להסתתר בה. הוא רצה להציל אותן ואמר להן שביום למחרת הגרמנים מרוקנים את בית החולים ושולחים את כולם למחנה. אמר להן לעלות למשאית אך לקפוץ ממנה. בשעה 08.00 בבוקר ב 13.8.1943 נעצרו משאיות גדולות מול בית החולים, הנאצים נכנסו פנימה בצעקות ורוקנו את בית החולים. אחת האחיות שקפצה מהמשאית, נתפשה עם הפתק על ידי הנאצים, בחקירתה היא מסרה להם את שמו של פעיל המחתרת, וורנר שנתן לה את הפתק. הגסטאפו חיכה לו מאחורי דלת ביתו בלילה כשחזר.  הוא נשלח למחנה אושוויץ שם נרצח בתאי הגזים, יהי זכרו ברוך.

כדי להציל את בנה, נאלצה אמי למסור אותו למחתרת, זוג סטודנטים פעילי מחתרת לקחו אותו למשפחה מאמצת בדרום הולנד.  במשך שנתיים הסתתרה אמי ב 21 כתובות מסתור בעזרת המחתרת ההולנדית, בפחד נוראי שלא יזהו אותה ויסגירו אותה.

במסתור בדרום הולנד, בעיר ברונסם בה הסתתרה, חוותה את השחרור.  אצל משפחת ויסר – וואן זוואדן,  שהאב, האם, הבן והבנות כולם פעילי מחתרת. בנובמבר 1944 הגיעו חיילים אמריקאים לעיר ושיחררו אותה מהכיבוש הנאצי. היהודים יצאו בזה אחר זה ממסתור. אמי ואיש המחתרת דירק ויסר שבביתם הסתתרה, נסעו לקחת את התינוק אתגר מהמשפחה המאמצת. דירק ואליזבט נישאו, גידלו את אתגר, נולדה אחותי קרלה ואחר כך אני נולדתי.  הם לא חיו באושר והתגרשו.  בהחלט הורים גיבורי שואה.

ילדות

אני מירי סופרו (ויסר, לביא) נולדתי ברוטרדם בהולנד. הייתה לי ילדות נהדרת, נולדתי ב"ארץ הילדים" כך אני מכנה את הולנד.  צורכי הילדים הם בראש סדר העדיפויות של הממסד. לבית הספר יצאנו רק עם כריך. הספרים והמחברות נשארו בבית הספר. לא היו שיעורי בית. החגים זכורים לי כחגיגה מתמשכת כיוון שחווינו את החגים היהודים והנוצרים. הייתי התלמידה היהודייה היחידה בכיתה. בפסח הקהילה היהודית הזמינה מצות לכל היהודים.  הן היו עגולות ופיתחנו שיטת אכילה – כרסום למניעת פירורים. חגגנו את החגים בבית הכנסת ברוטרדם. בחנוכה ערכו לנו מסיבה עם מתנות וסופגניות. אחר כך חגגנו גם בבית, שולחן עמוס ממתקים ומתנות.  בפורים חילקו בבית הכנסת ממתקים והייתה מסיבת תחפושות. חגגנו גם את ראש השנה היהודי, חגגנו גם את ראש השנה האזרחי. בחצות של 31 לדצמבר אמי הייתה מעירה אותנו, מלבישה אותנו כמה שכבות, מעיל, כפפות, כובע ומגפיים ויוצאים אתה החוצה לשלג, מרעישים עם כפות על סירים או מכים בשני מכסים זה בזה.  מי שהיה ילד טוב במהלך השנה, קיבל מתנה בבוקר, כמובן שכולנו קיבלנו.

גם בחג הזה היה מנהג להכין סופגניות עגולות קטנות. כל אחד קיבל אות משוקולד לפי האות הראשונה של שמו. היה לנו חדר צעצועים בבית עם משחקי קופסה, סוס נדנדה, בית בובות, תיאטרון בובות, משחק הרכבת רהיטים מעץ, כלי אוכל קטנים ו- 36 בובות, חיות מפרווה,  חנות מכולת עם מאזניים, קופה, ומצרכי מזון קטנים, בגדים לבובות בכל הגדלים. בהולנד יש הרבה גני שעשועים ופארקים לילדים, עם דמויות מספרי האגדות ושל גמדים. יש לונה פארק נייד וקרונות ארוכים של ממתקים בשלל צבעים, קרונות של צעצועים ועם הגעת היריד – הלונה פארק לעיר, יש תהלוכת תזמורת כשבראשה צועדים להטוטני השרביטים.

ביום הולדת של בני המלוכה, התקיימו חגיגות, תחרויות ומרוצי סוסים עם תזמורת ודוכני ממתקים. הייתה לי ילדות שמחה, עם אמא מצחיקה מלאת הומור, שתמיד שיחקה אתנו. אמא שידעה ללמדנו גם מהי מחויבות. לכל אחד מהילדים היה תפקיד, אני הייתי אחראית שכל ילד יקפל את הפיג'מה שלו בבוקר וישים אותה מתחת לכרית. למדנו נימוסים, למשל אם נשארת עוגייה אחת בצלחת המרכזית, היינו מחויבים להשאירה בצלחת.  גם למדנו לקחת את העוגייה הקטנה ביותר. בארוחה אכלנו עם סכין ומזלג, ומי שהיה מפריע ליושב לצדו עם המרפקים, היה מחזיק ספר מתחת לבית השחי כדי להשאיר את הידיים צמודות לגוף. בבוקר היינו שומעים מאמא פתגמים. פתגם שנשמע כל בוקר "מה ששנוא עליך אל תעשה לאחרים".  בערב הינו משחקים עם אמא משחקי קופסה, מקלפים בוטנים ואוכלים, מאזינים יחד לרדיו ליד האח הדולק. הלכנו לישון לפי הגיל, ראשונה אני, הקטנה, אחר כך אחותי ואחי נשאר ער הכי מאוחר. הייתי מסובבת את השעון כדי להישאר בסלון ולשחק. הייתה לי ילדות נפלאה.

העלייה לארץ

כבר בצעירותה תכננה אמי לעלות לארץ. היא עברה "הכשרה" בכפר בהולנד. ההכשרה הייתה השתלמות של צעירים בנושאי חקלאות. מי שסיים את ההכשרה בהצלחה, קיבל אישור לעלות לארץ, גם אמי קיבלה אשור. חלומה עמד להתגשם אך אמה לא קיבלה אשור עליה לארץ וכבת יחידה לאם אלמנה, נשארה אמי אתה. ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. הרדיפות והתלאות, אמי איבדה את אמה, את משפחתה, חברות וחברים,  היה עליה להשתקם ולחזור לשגרה. החלום לא נגוז.

בקיץ 1958 חלומה התגשם. עזבנו את הולנד ברכבת למרסיי שבצרפת ומשם באנייה בשם "ארצה" לנמל חיפה. אני עדיין זוכרת את הלילה הראשון בארץ על הרי הכרמל והאורות המבזיקים מסביב.

עזבתי את הולנד כשביבי בובה, את יתר הבובות 34 במספר, השארתי שם. נתנו אותם לבית ילדים עם מוגבלויות שהיה מול ביתנו יחד עם כל הצעצועים.  חלק מהילדים היו מתארחים ומשחקים בביתנו. העובדה שהם ייהנו מהצעצועים, הקלה על הפרידה מהילדים ומהצעצועים.  נפרדנו גם מחברות וחברים ומאנשים שיקרים לנו. ידענו שלא נתראה יותר. ידענו שאנו מוותרים על הכל כדי לעלות למדינה שלנו.  ויתרתי על סגנון חיים מוכר, מנהגים ומאכלים שאהבתי, שפה מוכרת, שירים מוכרים, ויתרתי על השלג שכל כך אהבתי לשחק בו. ויתרתי על תנאי מחיה מפנקים ומתקדמים. כילדים אמא הסבירה לנו שבארץ לא יהיה לנו מכל זה בהתחלה, אך יהיה לנו כיף ונכיר חיים חדשים. היינו ציונים וזה חלומנו לעלות למדינת ישראל. בסלון ביתנו בהולנד, מעל האח, ניצבה בגאווה קופת קרן קיימת לישראל, בצבעי תכלת לבן ומפת ישראל עליה.  בחדר הילדים התנוססה על הקיר תמונת ילדה בלבוש קייצי עם כובע "טמבל" לראשה, יושבת על החול ואוכלת פלח ענק של אבטיח. כולנו נרגשים להגשים את החלום לעלות לארץ, להתחלה חדשה של חיים חדשים מלאי תקווה. הגענו לקיבוץ גברעם. הופרדתי מאחי, מאחותי  ומאמי. הייתי בבית ילדים, לא הבנתי מילה, החלום הפך לבלתי נסבל. כמובן שהילדים בקבוצה היו נחמדים ויצרתי קשרים בעיקר בשפת הסימנים. אך כל הזמן רציתי להיות עם אמי. הייתה לנו "שעת הורים" אחת, לפנות ערב, כל היום השתוקקתי לשעה הזאת. המזון היה מוגבל מאד והיינו רעבים. בלילות אמי הייתה יוצאת לרפת, אוספת את השומן מהחלב, חובצת אותו בקופסת פח והיה לנו חמאה. ביצים לקחה מהמטבח הראשי, גם קמח וסוכר. בסתר על פתיליה בתוך ארון הקיר שבצריף שלה, אפתה לנו עוגת קייק, בסיר פלא.  העוגה הכי טעימה בעולם.

הייתה בדיחה בין חברי הקיבוץ, שהתרנגולות בקיבוץ נולדות ללא כבד… את הכבדים, הטבחית כבדת המשקל, הייתה אוכלת. בגדים שאמי הביאה מהולנד היה אסור לנו ללבוש, כל הילדים לבשו את אותם בגדים שנתפרו במתפרת הקיבוץ. פתאום לא היו לי בגדים רק שלי, או צעצועים שאהבתי, לא ראיתי כמעט את אחי, אחותי ואת אמי לשמחתי הכירו לאמי את קרול, קרן לביא, הם התאהבו. עזבנו את הקיבוץ, עברנו לגור באשקלון, הם התחתנו. הייתי מאושרת, הילדות היפה חזרה, הצטרפה למשפחתנו שושנה, הבת של אבי החורג והאהוב.  מרוב שמחה וכדי לשמח את הורי, אפיתי קייק על פתיליה כל יום שישי.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי קירב ביני ובין סבתי מאוד ולמדתי דברים חדשים אודותיה.

מילון

אמסטרדם
עיר בירתה של הולנד והיא העיר הגדולה בה.

ציטוטים

” "יש לי בהחלט אמא גיבורה"“