מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אני גמלאי, מתנדב בעמותה למען הקשיש באור יהודה

במועדון העמותה למען הקשיש, אנו מלווים כ - 90 קשישים

  סיפור העליה
נולדתי באוגוסט 1945 בעיר עבדן בפרס, עיר היושבת על גבול פרס-עירק. סבי העניק לנו את שם משפחתנו
אהרוני, שמשמעותו, מבית אהרון. אבי רחמים היה פעיל בתנועה הציונית. הוא העביר יהודים שנמלטו מהעיר בצרה בעירק אל עירנו עבדן, ממנה המשיכו ברכבת לטהרן ומשם בטיסה לישראל.
 
 
בשנת 1948, עם קום המדינה, חש אבי געגועים לאחיו שעלה לארץ כבר בשנת 1936 ורצה לבקרו.
כך עלינו לישראל באחד עשרה לנובמבר, 1949, אבי רחמים ואמי ג'ולייט, אני, בכור הילדים, ושני אחיי הצעירים, שלמה ואברהם. בארץ נוספו למשפחה עוד ששה אחים ואחיות.  
 
 
החיים בארץ בשנתיים הראשונות גרנו במחנה עולים בית-ליד, סמוך לנתניה. אבי התקבל לעבודה
במשרד הקליטה בגלל היכרותו עם אנשים מהימים שפעל בפרס.בשנת1951 עברנו למעברת כפר ענה,
שהפכה לאור יהודה. אבי קיבל רישיון למכירת נפט בעזרת חבריו. במעברה גרנו באוהל ברזנט,
שהיה פרוץ לגשם ולברד בחורף וחשוף לשמש הקופחת בקיץ. באוהל לא היו מים זורמים, לא היה חשמל,
רק עששית שניזונהמנפט האירה לנו בלילות. מים קיבלנו אחתליום או ליומיים באמצעות מיכלית שהגיעה
למעברה. בישלנו על פתיליית נפט. ישנו  באוהל על מיטות עם מזרוני קש שקיבלנו מהסוכנות היהודית.
 
בשנת 1954 השתפרו חיינו כשעברנו  לגור בצריף. היו בו מים זורמים,אך לא חשמל ולא גז ואותן מיטות "סוכנות".בתקופה הזו התחלתי לעזור לאבא במכירת הנפט באמצעות העגלה הרתומה לפרד. למדתי בכוחותיי
לגדל תרנגולות מטילות ביצים ותרנגולות למאכל.
 
למדתי בבית הספר העממי שיבת ציון בכפר ענה וסיימתי בשנת  1959. המשכתי ללמוד מכונאות בתיכון
אורט ביפו, ובמקביל עבדתי במוסך.צבאבשנת 1964 התגייסתי לצה"ל. למדתי מכונאות טנקים בקורס
ושרתתי כמכונאי טנקים בכל שנות שירותי הצבאי. מ- 1966 הועסקתי כמכונאי טנקים במש"א – מרכז שיקום
ואחזקה  – כאזרח עובד צה"ל, משך ארבעים שנים, עד לפרישתי לגמלאות ב-2006.כשפרצה מלחמת
ששת הימים ב-1967, גויסתי למילואים כמכונאי טנקים. הכוח שלנו כבש את אזור ג'נין בצפון הגדה המערבית. הזחל"ם שלנו היה מבין הראשונים שנכנסו לג'נין.
 
ב – 21/3/1971 התחתנתי עם אשתי סימה. בתי הגדולה, מירב, נולדה בשנת 1972. כיום נשואה לעופר ואימא לרותם, ליהי ודנה. שנתיים לאחר מכן נולד בני רונן, נשוי ואב לנועם ועמית, שניהם תלמידי בית ספר סביונים שבמסגרתו אני משתתף בקשר הרב-דורי ומספר את סיפורי.
בתי השלישית ליאת נולדה בשנת 1978.
סבא שלי, רחמים, אביה של אמי, היה גביע מכסף טהור לקידוש, שגילו בין 200 ל- 250 שנה.  כשלוש שנים
לפני פטירתו העביר את הגביע לאמי וביקש ממנה, שביום שבנה יצחק יתחתן, הגביע יועבר אליו. הגביע עמד
אצלי בארון 40 שנה והשתמשנו בו רק בליל הסדר. בחגיגת הבר מצווה של  נכדי הראשון רותם, שאלתי אותו,
מה הוא מבקש כמתנת מזכרת. רותם ביקש את הגביע הזה. העברתי את הגביע לאמו, בתי מירב, ולכשיגדל,
היא תעביר אותו לבנה.
 
כיום אני גמלאי, מתנדב בעמותה למען הקשיש באור יהודה ודואג לנכדים.   
מיום שיצאתי לגמלאות בשנת 2006 פנה אלי ידידי נתנאל גילת והציע לי להצטרף אליו ולהתנדב בעמותה
למען הקשיש באור יהודה. במועדון אנו מלווים  כ – 90 קשישים, שעות בילוי חברתי. בשלב הראשון לימדתי את
מתנדבי העמותה הכרת המחשב . כיום, אני מגיע בכל יום למועדון ונותן משעותיי בהעברה למחשב נתונים על
נוכחות קשישים, דיווח על מצב בריאותם, וכיוצא באלה.  .
קישור לסרט תכנית הקשר הרב דורי בי"ס סביונים

מילון

מעברה
מקום שגרו בו העולים החדשים בישראל, בצריפים ובאוהלים

ציטוטים

”"הייתי לוחם והשתתפתי במלחמת ששת הימים כמכונאי טנקים".“

”"כיום אני גמלאי, מתנדב בעמותה למען הקשיש באור יהודה ודואג לנכדים". “