מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אני בר מזל

עזריאל עם אפיק ויוחאי
עזריאל וחנה
חייו של עזריאל סילשי

אני בר מזל כי נולדתי בבודפשט, הונגריה – ולא בפולין; נולדתי בבית החולים היהודי, וכפי שסופר לי בניתוח קיסרי ביום 17/6/1938. הורי היו מבוגרים. אבי, סילשי מרדכי/מהאי בן הרמינה ואיזידור, היה בן 38 אמי, סילשי גיזלה ,בת אליס ועזריאל /איזידור פלנר, בת 33. למרות שנולדתי לתוך "רוחות מלחמה" שנות ילדותי הראשונות עברו עלינו בשלווה יחסית, כמו על מרבית יהדות הונגריה.

את אבי ראיתי בפעם האחרונה באישון לילה בשלהי 1943, כאשר הורי גוהרים מעל מיטתי ואני נאבק לפתוח את עיני, כשעפעפי "דבוקים" מחמת דלקת עיניים. היה זה כאשר אבי "קפץ" להגיד שלום בדרכו האחרונה (אז עוד לא ידענו) במסגרת גדודי העבודה היהודיים של הצבא ההונגרי , לכיוון החזית הרוסית.

אני בר מזל כי לא ירו בנו לתוך נהר הדנובה.

כי הצלחנו לגנוב את הגבול לצ'כוסלובקיה, לפני שגבולות הונגריה נסגרו הרמטית, ולהגיע ארצה בתאריך 11.8.1949; בחודש יוני 1949,עם סיום כתה ד' בגימנסיה היהודית בבודפשט, יצאתי לקייטנה על שפת אגם הבלטון. ימים ספורים לפני סיום הקייטנה נקראתי למשרד שם נאמר לי לארוז את חפצי כי דודי גבריאל אמור להגיע ולקחת אותי הביתה. דודי הגיע רכוב על אופנוע הסירה שלו ובדרך הביתה סיפר על חופשה אותה אמורים לבלות אמי ואני. כל שאלותיי ותהיותיי נענו בתושבות סתמיות ומתחמקות.

ידעתי שדודי חבר באחת התנועות הציוניות ושכולנו אמורים לעלות לישראל , אך לא ידעתי מתי. באותה העת גם לא ידעתי שדודי גבריאל פלנר היה מראשי ארגון "הבריחה" בחסות התנועות הציוניות מאחר שהשלטונות אסרו הגירה בכלל והגירת יהודים בפרט. אמי נאלצה להיות חברת המפלגה הקומוניסטית על מנת לשמור על מקום עבודתה ובסתר היא הייתה מאוהדות "הארגון". אשר לי, קיבלתי חינוך ציוני הן בפנימייה, הן בבית ספר "תרבות" והן בבית.

מהקייטנה הגענו דודי ואני, היישר לביתו. אמי חכתה שם עם תרמילים ארוזים. להפתעתי דודי יצחק ואשתו הדודה אילונה, שעזבה את ביתה בבודה לעיתים רחוקות מטעמי בריאות. היו שם. האווירה הייתה רוויה חגיגיות ומתח. השעות נקפו. המתח גבר וכל שאלותיי ובקשותי נענו בסתמיות.

אחרי ארוחת ערב חפוזה ופרידה נרגשת מבת דודתי אסתר, דודתי ליצי ודודי גבריאל יצאנו לדרך במונית. תהיתי לפשר הפרידה הנרגשת, הרי אנו לא יוצאים לסוף העולם, בסך הכל יוצאים לחופשה. אחרי זמן מה נפגשנו עם "נופשים" נוספים, החלפנו מוניות ולתדהמתי דודי גבריאל הופיע, נרגש וחיוור כסיד. פרידה אחרונה…(לא ידעתי שזה יהיה לתקופה כה ארוכה בהיותו לימים "אסיר ציון").

נוסעים שעות… לאן? מתי מגיעים? מדוע נוסעים לחופשה בלילה? הכל נראה כל כך תמוהה ולא הגיוני…

בסביבות 11 בלילה המוניות עצרו, הורידו אותנו באמצע הלא כלום ונעלמו…

היינו 15 "נופשים" רובם מבוגרים ותינוקת בת חודש. לאחר זמן הגיע אלמוני שארגן את השיירה. האיש הוביל אותנו דרך שדות חרושים. שדות חיטה, שדות תירס, חורשות ושטחים פתוחים.

עוד מעט השחר מפציע. מגיעים לגבול הצ'כי. האיכרים משני צידי הגבול יוצאים לשדות ואנחנו מסתתרים עד אשר מגיעה המשאית מעבר לגבול. נוסעים לברטיסלאבה, שם אנו שוהים כחודש בבית ספר בו מרוכזים/ דחוסים כאלף פליטים כמונו. כעבור כחודש-לתחנת הרכבת "אקספרס וינה-מילאנו" אבל לא כל כך חלק. מספר אנשים נעצרים בבית הספר ועתידים להישלח חזרה להונגריה, ביניהם אביה של התינוקת שהיה סטודנט לרפואה. אחד מהעצורים מצליח לברוח ולעלות לרכבת. בהיותו פעיל בתנועה ציונית, מחכה לו "שם" מעצר לא נעים. סופרים אותנו. התוצאה לא מתאימה לדרכון הקולקטיבי. לבסוף נוסעים …

נופים נהדרים. ביקורת גבולות בגבול איטליה. מילאנו . האנייה "קסרטה", מ פ ל י ג י ם……

"קסרטה" היא אניית משא זקנה, שהתקינו בה דרגשים, ו"עבדה" בקו מילאנו-חיפה, עוד בתקופת ההעפלה. צפיפות איומה, מחנק נורא, מי שיכל עולה לסיפון.

10 באוגוסט 1949 -ערב. מרחוק מנצנצים אורותיה של חיפה , הגענו לארץ המובטחת! 

אני בר מזל כי בהגיעי ארצה ידעתי עברית, הודות ללימודי בבית ספר "תרבות" ובגימנסיה היהודית בבודפשט

כי שהיתי מספר ימים בלבד בשער העלייה, הודות לקרוב משפחה אשר היה פקיד הסוכנות.

כי אחרי שהייה של כ-4 חודשים בבית העולים "אגרובנק" חדרה, אחרי הגשם הראשון עברנו למחנה מעבר(טרם 'המציאו' את 'מעברה') ביד המעביר, למגורים בצריפים דו-משפחתיים של חדר אחד עם מים זורמים.

כי בבית הספר המקומי, שם למדו מלבד העולים החדשים, גם ילדי שכונת "רמת החייל" (חיילים משוחררים ממלחמת השחרור). ילדים אלה ומורים בעלי מוטיבציה סייעו בהתאקלמות בארץ ובהכרתה לעולים החדשים. החיים בסביבה שכזו אפשרו לי "לקפוץ" כיתה ולהשלים את שנת הלימודים שהפסדתי במהלך המלחמה.

בחנוכה 1952 עברנו לנס-ציונה, לשיכון "עמידר". צריף שוודי, דירה של ממש, חדר ומטבח עם מים זורמים וחשמל, עם שירותים ומקלחת משותפים עם השכנים- דודתי ובת דודתי אשר עברו איתנו את המלחמה. בנוסף היה לנו גם "משק עזר" שהממסד תמך בהחזקתם , בו גידלנו ירקות למיניהם לשימוש עצמי , כולל בית גידול קטן של שפנים וברווזים וכל זה לשימוש עצמי בלי תועלת כלכלית. וכן גם גידלנו ערוגות פרחים.

אני בר מזל כי ההתערות שלי בנס ציונה הייתה מהירה וחלקה בזכות ידיעת העברית ,מורים מפרגנים, ילדים חברותיים ו"כדור שהיה ברשותי".

לא אשכח שבמצעד יום העצמאות של תנועות הנוער לא היו לי מדי "מכבי" ואחד המדריכים הורה לי לצאת מהשורה אך חבר לספסל
הלימודים , אמנון ילובסקי, צאצא למייסדי המושבה קרא לעבר המדריך " הוא הולך איתי בשורה !" וכך נשארתי במצעד.

אני בר מזל כי הייתי אהוד על ידי המורים ולמרות שלא נשלחתי לבחינות לקבלת מלגה של משרד החינוך באופן לא שגרתי אחד המורים דאג שאקבל מלגה מטעם המועצה המקומית כדי שאוכל להמשיך בלימודי.

 

 

בהמשך לימודי בתיכון בכיתה י"א נשלחתי לבחינות נוספות לקבלת מלגה ושם קיבלתי מלגה מסודרת, והמשכתי את לימודיי במגמה הריאלית. 

כשהתגייסתי, בבקו"ם ניסו לשכנע אותי ללכת לקורס טיס, בהסתמכם על אהרון ילובסקי (אחיו הגדול של אמנון) שהיה כבר אז טייס ידוע ולימים 'ילו 3' הוא תא"ל אהרון שביט. מאחר וזה לא היה בראש מעייני לא הלכתי.

בהמשך שובצתי לחיל התותחנים ובתום הטירונות השתתפתי במבצע קדש.

בהמשך עברתי קורס מפקדי צוותים, ולאחר כשנה יצאתי לקורס קצינים. לאחר הקורס חזרתי לגדוד שממנו יצאתי, גדוד 155 מ"מ. השתחררתי בדרגת סגן לאחר 15 חודשי שירות בקבע במאי 1960.

בכוונתי היה ללמוד כימיה בטכניון או באוניברסיטה, מקצוע בו הייתי תלמיד מצטיין, אך לא יכולתי להרשות לעצמי מבחינה כלכלית בעקבות הצורך לתמוך באמי, ובינתיים קשריי עם חנה, רעייתי לעתיד אשר חברותנו החלה עוד כאשר היינו תלמידי תיכון ,הלכו והתהדקו. כעבור כשנה משחרורי נישאנו.

אני בר מזל כי מאז היא לצידי גם במצבים קשים של הליכה במדבר בארץ לא זרועה !

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאיש מילואים השתתפתי במרבית מלחמות ישראל; ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ובפעולות שהתרחשו לאחר יום כיפור. וכאן שוב התגלה מזלי, גדוד החי"ר אליו צורפתי כקצין מטה חת"ם היה הראשון לעלות לרמה הסורית וסבל מאבידות קשות, ביניהן המג"ד שנהרג במרחק מזערי ממני (ושוב היה לי מזל כי באותה מידה זה היה הייתי יכול להיות אני) וזעקתו האחרונה ליוותה אותי חודשים רבים. רוב שירותי בהתשה היה ב"ארץ המרדפים" גם ממנו יצאתי בשלום.

 

 

 

 

 

 

 

במלחמת יום כיפור שוב הייתי ב"רמה" ולא אחת נקלענו להפגזות מצד הארטילריה הסורית בשילוב תקיפה אווירית. הגדוד שלי, גדוד חת"ם 105 מ"מ מתנייע, עלה על הרמה דרך מעלה גמלא ובשלב מסוים נפתחה עלינו אש מנשק קל- דבר שלא היינו רגילים אליו, אך הצלחנו להתגבר. בהמשך בעצירה לא מתוכננת בצומת דרכים (דבר שלא ייעשה) נחשפנו להפגזה של מרגמות ומה שנותר לנו זה לשכב בתעלה שבצידי הדרך ולמזלנו אף אחד לא נפגע. זכור לי בעיקר מקרה כזה שהיה לרגלי "תל חרא" בו נקלענו שוב להפגזה כבדה ותקיפה אווירית, ירינו לעבר המטוסים בכלים שעמדו לרשותנו. תוך כדי הירי צלל מטוס לעברנו ויכולתי לראות את דמות הטייס וראיתי שני כדורים קטנים שמתחילים לעוף לכיווננו שהיו למעשה הפצצות שהמטוס שחרר. הייתי בטוח שזה הסוף והחלטתי להסתכל למוות בעיניים ! אך הפצצות נפלו מאחורינו ובדרך נס אף אחד מהגדוד לא נפגע למרות האש הקשה. המשכתי לשרת בחיל עד מלחמת לבנון הראשונה ואז עברתי לחיל המודיעין כנציג חת"ם והשתחררתי סופית מצה"ל בדרגת רס"ן בשנת 1991.

בין לבין הספקתי ללמוד ארכיטקטורה בטכניון (ולא כימיה למרות שעבדתי כלבורנט תקופה של שנה במכון ויצמן בתיווכה ועידודה של מורתי מהתיכון , הגברת דבורה שינדלר.)

לחנה ולי נולדו שני ילדים; בן – דורון 51 ,מוזיקאי (חצוצרן) מנגן היום במחזמר גברתי הנאווה , ובת – ליאת 45 ,כלכלנית, עובדת "במסלול האקדמי, המכללה למנהל".

בחיי המקצועיים החלפתי מקומות עבודה רבים ( שריטה מתקופת השואה?!). תמיד במשרדים פרטיים, פרט לשנה אחת שעבדתי במחלקת הבינוי של משרד החקלאות. הבניינים שתכננתי מפוזרים במקומות רבים בעקבות מספר המשרדים שעבדתי בהם. ביניהם בנייני מגורים לרוב, משרדים, ספורט, בתי כנסת, מסחר ועוד.

בורכנו בארבעה נכדים שהגדול בהם ,בן בנו של דורון, מנגן בתופים והוא מוזיקאי מצטיין כמו אבא שלו ועומד להשתחרר מהצבא. שלושת הנכדים האחרים של בתנו – גל, פלג ואלמוג – הם תלמידי תיכון.

בסיום לימודיי השתקענו בראשון לציון ובילינו שם שלושים שנה. לאחר שהילדים פרחו מהקן חזרנו לנס ציונה, ערש ילדותנו, שם שימשתי בשנות ה 2000 הראשונות עזר כנגד רעייתי שהיא ציירת, מורה לציור ואוצרת ,בפרוייקט של "דור לדור" בו היא הייתה אחראית על הצד האומנותי. זה היה מדהים איך נערים ונערות הצליחו לדובב ניצולי שואה ששתקו עשרות שנים והייתה זאת חוויה בלתי נשכחת לכולנו. עם חלק של הנערים והנערות של אותם ימים נשמר הקשר עד היום.

לפני 4 וחצי שנים נחתנו בדיור מוגן "לב אבות" שברחובות. יש לנו כאן דירה מרווחת בת שלושה חדרים וחיים נוחים ומלאי פעילות. רעייתי חנה ממשיכה בעבודתה האומנותית. היא גם יזמה השתתפות הבית ב"בית פתוח" של אמנים שמארגנת העירייה מדי שנה.

אני משמש כאן כיושב ראש ועד הדיירים, כנציג הבית בעמותת דיירי הדיור המוגן בישראל, וכמו כן כיושב ראש סניף השפלה (רחובות והסביבה) של עמותת "י"ש" (ילדים ויתומים ניצולי שואה בישראל). "יש" שמה לה למטרה לדרוש פיצוי ייחודי על ילדות עשוקה/ אבודה מגרמניה , הדבר נמצא כרגע במשא ומתן מתקדם. ובאופן שוטף אנו עוזרים לניצולים בסבך הביורוקרטיה כדי למצות את זכויותיהם מול ממשלות זרות ,בעיקר גרמניה, וכן מוסדות למיניהם בארץ.

סרט- תמונות מחייו של עזריאל סלישי

מילון

קסרטה
"קסרטה" היא אניית משא זקנה, שהתקינו בה דרגשים, ו"עבדה" בקו מילאנו-חיפה, עוד בתקופת ההעפלה. צפיפות איומה, מחנק נורא, מי שיכל עולה לסיפון.

ציטוטים

”החלטתי להסתכל למוות בעיניים“